באחת הסצנות החזקות ביותר בעיבוד הקולנועי ל"מרשעת" (Wicked), עומד ד"ר דילמונד מול כיתתו בשיז - שם לומדות אלפבה וגלינדה - ומספר על הימים היפים שבהם בעלי חיים חיו באחווה עם היצורים האנושיים של ארץ עוץ. דילמונד, שהוא למעשה עז, מסביר שהוא נצר כמעט אחרון לשושלת ארוכה של בעלי חיים שבעבר לימדו במערכות החינוך הגבוהות של ארץ עוץ, של מדענים, חוקרים ואנשי רוח משכילים במיוחד. אבל אז - הכתה הבצורת.
"מרשעת" – טריילר
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
כך, מאוכלוסייה משכילה ושוות-זכויות החלו בעלי החיים להתמודד עם אפליה ושנאה. אנשים היו רעבים והאשימו אותם בבצורת, קראו לדחוק אותם אל שולי האוכלוסייה ולא לאפשר להם לחיות יחד עם שאר יצורי הארץ. מיצורים חופשיים הם הפכו לשעיר לעזאזל, הוכנסו לכלובים, לא אפשרו להם ללמוד לדבר ומנעו מהם להתפתח קוגניטיבית. "אתם יכולים לדמיין לעצמכם עולם שבו חיות נמצאות בכלובים ולא יכולות לדבר?", תוהה אלפבה ההמומה בכיתתו של ד"ר דילמונד. אותה כיתה שעל לוחה נכתב באותיות אדומות "ANIMALS SHOULD BE SEEN AND NOT HEARD" ("חיות צריך לראות ולא לשמוע"). אותה כיתה שממנה ייגרר ד"ר דילמונד באכזריות אל מקום לא נודע אחרי שלא יורשה ללמד בה יותר.
אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר זה כנראה לא מקרה. יש פה דמיון מובהק לסיפורים שאנחנו נחשפים אליהם מדי שנה כשאנו קוראים על מלחמת העולם השנייה, וכשאנחנו נזכרים ביום השואה במה שקרה באירופה בשנות ה-30. איך אוכלוסייה, שהייתה ידועה בהשכלתה הגבוהה, נזרקה מהמוסדות האקדמיים וממקומות עבודה. כיצד ספרים שכתבו יהודים נאסרו לקריאה במקרה הטוב או נשרפו במקרה הרע. איך אט-אט נדחקו היהודים לשולי החברה אחרי תעמולה נאצית שהאשימה אותם בשפל הכלכלי, עד שגם אותם שמו ב"כלובים" וניסו לשלול מהם כל סממן של אנושיות.
משהו רע קורה בארץ עוץ
הסרט "מרשעת" שעלה לאחרונה לאקרנים וזכה להצלחה מסחררת ולביקורת מחבקות בארץ ובעולם, מבוסס על מחזמר באותו שם שעלה על הבמות ב-2003. המחזמר נוצר בעקבות ספרו של גרגורי מגווייר שפורסם ב-1995, שכמובן נכתב בעקבות ספרי "הקוסם מארץ עוץ" של אל. פרנק באום (LFB - שממנו נגזר גם שמה של אלפבה).
העלילה היא למעשה סיפור המקור של המכשפה המרשעת מהמערב. אלפבה, שאותה מגלמת בסרט סינתיה אריבו, עוברת לאורך הסיפור (שרק חלקו הראשון הגיע בינתיים לבתי הקולנוע) מסע מטלטל של שינוי: ממרד נעורים מלא תקווה למכשפה רעה ומפחידה. היא מתחילה את דרכה כצעירה ירוקת עור, ששנים של בריונות על כך שהיא שונה הפכו אותה לאישה חכמה ונחושה, המקדישה את חייה להילחם למען הצדק - במיוחד כשהיא מגלה מה עובר על בעלי החיים. בדרך היא מתחברת עם גלינדה (אריאנה גרנדה בסרט), לימים המכשפה הטובה מהדרום, והשתיים שהן בעצם אנטיתזה אחת של השנייה מתחילות מסע משותף כחברות טובות.
בכל מפגש חדש, אלפבה פותחת בהצהרה שמקדימה את כל השאלות והסטיגמות: "אין לי מחלת ים, לא אכלתי עשב כילדה, וכן - נולדתי ככה". מדובר במגננה מחושבת, שנולדה מתוך שנים של דחייה וכאב, ניסיון נואש להקדים את השיפוטיות שמלווה אותה לכל מקום. משפט זה מגלם את התמה המרכזית של "מרשעת" - מאבק בגזענות, בדעות קדומות ובשנאת האחר. בעוד שבגרסת המחזמר בברודוויי הסיפור מתמקד בעיקר בדמותה של אלפבה, הסרט, שמתוכנן לצאת בשני חלקים שיכפילו באורכם את הגרסה הבימתית, מרחיב את היריעה גם לדמויות ולעלילות צדדיות לכאורה - כמו זו של ד"ר דילמונד וחבריו בעלי החיים, שדרכם מתחדד המסר החברתי הנוקב של היצירה.
ההשקעה הכלכלית האדירה בפרויקט הקולנועי הזה הובילה לכך שכמעט כלום בו לא קורה סתם. כל תנועה, צבע או זווית צילום מרפררות או מרמזות לקשר של היצירה הזו ליצירות אחרות ולתמות שונות. בסצנה בתחילת הסרט, כשאלפבה רק מגיעה לשיז, היא מחוללת בטעות סערה עם כוחותיה ושוברת את לוח האבן בקיר שעליו מופיעה התמונה של הקוסם הגדול. אז נחשפת אחת מביצי ההפתעה שטמונות בסרט, ציור קיר של חיות שהוסתר.
על כן, אחת העלילות שזוכות להרחבה הגדולה ביותר בסרט לעומת המחזמר היא עלילתן של החיות. אם במחזמר שירו של ד"ר דילמונד, Something Bad - שמדבר בדיוק על כך שבעלי החיים נרדפים, מבוצע כמעט באגביות בשיחה שלו עם אלפבה בכיתה, בסרט הוא זוכה לסצנה שלמה. בסרט, ד"ר דילמונד מבצע את השיר כשהוא פוגש בעלי חיים נוספים במעין מקום מסתור - ומבשר להם שמשהו מאוד רע קורה בארץ עוץ, שחיות פשוט נעלמות ומאבדות את היכולת לדבר. הסצנה הזאת שמתרחשת לאור נרות במחתרת, עם חיות מבוהלות שבורחות ברגע שהן שומעות רעש מבחוץ, מעצים את הדמיון למקומות המסתור לעת מלחמה שאנו מכירים.
בהמשך הסרט - עצרו כאן אם אתם חוששים מספוילר קל - ד"ר דילמונד מגיע לכיתתו ומבשר להם שזה השיעור האחרון שלו. בעלי החיים מוצאים רשמית מהמערכת הבית-ספרית והוא עומד להילקח למקום לא נודע. "אתם לא יודעים את כל הסיפור", הוא קורא בעודו מורחק מהכיתה על ידי חיילים לבושים במדים מעוטרים ומשופמים. במחזמר הם לובשים מעילים, אבל כאן הייתה החלטה להפוך אותם לאגרסיביים יותר ולהגביר אצל הצופה את האסוציאציה המלחמתית. רגע לאחר מכן מגיע אל הכיתה מחליפו של ד"ר דילמונד, גם הוא משופם, עם משקפיים עגולים וחליפה מעונבת - ביגוד שאם יורשה נראה מאוד כמו תחפושת של אינטלקטואל גרמני בשנות ה-30.
ג'ורג' בוש, אלפבה והיטלר
ספרי "הקוסם מארץ עוץ" נכתבו לפני המלחמות הגדולות ואל. פרנק באום עצמו נפטר ב-1919, לכן קשה לקשור בינם לבין הפשיזם שצמח באירופה בשנות ה-30. אבל "מרשעת" נכתב באמצע שנות ה-90, כשהכול כבר ידוע ומוכר. לאורך השנים הצביעו כמה פעמים על הדמיון שבין המילה Wicked לשם היטלר - בשל כמה אותיות דומות ומספר הברות זהה. מגוויר, שכתב את הספר, מעולם לא הכחיש את הדברים אך כן טען שיש קשר בין הסיפור לבין דעותיו הנוקבות לגבי הנשיאים בוש וניקסון - הוא אף אמר בראיונות שהוא שמח על הקשר שבין ה-W בתחילת השם "וויקד" לבין שמו האמצעי של בוש.
מגווייר כתב את "מרשעת" לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. הוא חי אז באנגליה ונתקל בכותרת שזעקה: "סדאם חוסיין: היטלר הבא?". "הופתעתי לגלות שהדופק שלי עולה בגלל פעולה צבאית, אף על פי שהייתי מתנגד מוצהר למלחמת וייטנאם", הוא סיפר בריאיון ל"דנוור פוסט" ב-2005. "משהו באופן שבו התקשורת הבריטית הציגה את הסיפור גרם לי לעצור ולחשוב שאולי יש דבר כזה מלחמה צודקת. אבל הבנתי שהמילה 'היטלר' עצמה אינה טיעון מוסרי לפעולה צבאית. זו רק מילה. מילה נפיצה, ומילה שאי-אפשר אפילו לדבר עליה, במובן מסוים, כי היא כל כך עוצמתית ואמיתית. אבל אי-אפשר לדעת שסדאם חוסיין הוא היטלר הבא. חשבתי, 'איך אני כל כך משוכנע להצדיק פעולה צבאית בגלל מילה קטנה אחת?' כך התחלתי להתעניין בתגובה האנושית שלנו לסיסמאות פטריוטיות".
9 צפייה בגלריה
משם הגיעה האנלוגיה? אל. פרנק באום, הסופר של "הקוסם מארץ עוץ"
(Interim Archives/Getty Images)
באותו ריאיון ציין מגווייר כי הוא מאמין שהאנלוגיה להיטלר צומחת מזרע שנשתל למעשה על ידי אל. פרנק באום - למרות שכאמור הכול נכתב שנים לפני כן - כי אחרי הכול, הקוסם מנצל באותו אופן את הפחדים של נתיניו כדי לשכנע אותם לבצע את רצונותיו ולהשמיד את אויביו. "תחשבו על מה שקורה בספר כשדורותי מגיעה לקוסם. הוא אומר ש'בעוץ, כל אחד חייב לשלם על כל מה שהוא מקבל... את חייבת להרוג את המכשפה כי היא מרשעת', ובאותו רגע, הבחורה הטובה והטהורה הזאת בוחרת להפוך לרוצחת רק בגלל ששמעה מילה אחת - 'מרשעת'. זה הקפיא אותי... וזה גרם לי לחשוב על איך אנחנו מתמודדים עם עמימות מוסרית, אנחנו מתנהגים כאילו היא לא קיימת".
בעוד שהספרים פורסמו לפני המלחמה, הסרט "הקוסם מארץ עוץ", שנחשב עד היום לאחד הסרטים האיקונים בתולדות הקולנוע, יצא לאקרנים ב-1939. לאורך השנים טענו רבים כי דמותה של המכשפה המרשעת מהמערב הינה קריקטורה אנטישמית - בשל סממנים חיצוניים כמו שיער עבה שחור ומקורזל ואף ארוך ועקום.
"אני רוצה שזה יהיה סיפור על תרבות מורכבת ואנשים עקשנים בתקופת משבר", הוסיף מגווייר בריאיון. "אני רוצה שזה יזכיר לקוראים את שנות ה-30 בברלין, את קיימברידג' ואוקספורד בשנות ה-30, אולי את המיסיונרים האמריקאים ביפן ובסין בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אני רוצה שאוסטרלים יחשבו על סידני. ואני רוצה שקוראים סקוטים יחשבו על היחסים בין בית סטיוארט לפרלמנט בלונדון".
יהודים כעכברים ונאצים כחתולים
"מרשעת" הוא לא היצירה הראשונה שמשתמשת בחיות כאלגוריה ליהודים. למעשה מדובר במטאפורה מושרשת ומקובלת בעולם הספרות שמדמה את אותה דה-הומניזציה שנעשתה בשם תורת הגזע. כלומר, בעלי חיים משמשים מטאפורה לתיאור יחסי כוחות, דיכוי ואפליה, כמו ברומן הגרפי "מאוס" מאת ארט ספיגלמן. ביצירה הזו היהודים מוצגים כעכברים, והנאצים כחתולים. הבחירה בעכברים נובעת מהשימוש הנפוץ בתעמולה הנאצית בהשוואת היהודים למזיקים שיש להדביר. הסיפור, המגולל את זיכרונותיו של אביו של ספיגלמן מתקופת השואה, הופך את דימוי העכבר המסורתי על ראשו, כשהוא מעניק לו תכונות אנושיות ומעורר הזדהות, תוך שהוא מדגיש את האבסורד שבדה-הומניזציה.
יצירות נוספות, כמו "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, שאומנם אינן עוסקות ישירות ביהודים, משתמשות בבעלי חיים כדי להאיר נושאים של דיכוי ורדיפה. הספר מציג חיות המובלות למהפכה שמטרתה שוויון, אך מוצאות עצמן תחת דיקטטורה חדשה, תהליך שמזכיר את תהליכי ההדרה והניצול שחוו היהודים. גם בספרי פנטזיה כמו "נרניה" של ק.ס. לואיס, מופיעות הבחנות בין חיות מדברות ללא מדברות.
"אני זוכר שהזדעזעתי בגיל 19 כשראיתי לראשונה את הסרט 'קברט' ושמעתי את ג'ואל גריי (שיגלם בהמשך את הקוסם ב'מרשעת' בברודוויי) שר If You Could See Her Through My Eyes", אמר מגווייר ב-2005. "דמותו של גריי מלווה גורילה נשית על הבמה, משבח את יופייה, חינה ותבונתה. אבל השורה האחרונה של השיר היא, 'אם הייתם רואים אותה כמו שאני רואה אותה – היא בכלל לא הייתה נראית לכם יהודייה'.
"בלעתי את הסיפור כולו - ואז מגיע העלבון הענק הזה שמחבר יהודים עם חיות, ה'גזע התת-אנושי'. זה הזכיר לי את ק.ס. לואיס, שבסדרת 'נרניה' ערך הבחנות בין חיות מדברות ללא-מדברות. אז להציג את החיות כ'אוכלוסיית הקורבנות' השתלב היטב עם אלמנטים מסוימים בחומר של עוץ; למשל, האריה הפחדן יכול לדבר, אבל טוטו, מבקר, לעולם לא מדבר. אז יש חיות שמדברות, ויש כאלה שלא".
קריצה סמויה
הקשרים יהודיים ל"מרשעת" אפשר כמובן למצוא גם ברשימת היוצרים שלה. אף שהספר לא נכתב על ידי סופר יהודי, המחזמר נוצר על ידי יוצרים יהודים בולטים - וויני הולצמן, שכתבה את התסריט, וסטיבן שוורץ, המלחין והפזמונאי. שניהם מגיעים מלונג איילנד וזכו להכרה בזכות עבודותיהם המשלבות ערכים יהודיים. שוורץ עבד על פרויקטים בהשראת היהדות, כמו הסרט "נסיך מצרים" ו-Children of Eden.
כמו כן תפקידה של אלפבה מזוהה עם אידינה מנזל היהודייה, ובסרט אפשר למצוא שחקנים יהודים כמו איתן סלייטר (באק) וג'ף גולדבלום (הקוסם). לצידם נמנה גם המפיק ההוליוודי היהודי מארק פלאט: "היהדות מעצבת את ההתנהגות שלי כאדם; וההתנהגות שלי כאדם חייבת לעצב את הסיפורים שאני מספר, עם מי אני מספר אותם ואיך הם מסופרים. זה מה שמגדיר אותי - הרוחניות שלי, האמונה שלי בערכים יהודיים. זהו הבסיס של מי שאני", הוא אמר ב-2016 בריאיון ל"ג'ואיש כרוניקל".
כשנהרות העולם זורמים ומתמלאים בדם, המלחמות מתלקחות, ושאלות על קבלת השונה והצורך באויב משותף נדמות רלוונטיות מתמיד - "מרשעת" מצליחה להדהד יותר ממסר אחד. עם זאת קשה להתעלם מהקשרים החבויים ולא לתהות האם גם היוצרים חשבו עליהם בזמן הצילומים? בעולם שבו האשרה התרבותית של ישראל מצטמקת והמגבלות על מילות התמיכה בנו מתהדקות, ייתכן שהמסר הזה יוותר כקריצה סמויה. אחרי הכול, בשונה מהסרט, לא בטוח שב-2024 גלינדה הייתה נותרת כה פופולרית אם היא הייתה מודיעה שהיא "מורידה את ה'גא'" בשם שלה כאות הזדהות עם חוויית החיים היהודית כמו שהיא עשתה כדי להזדהות עם ד"ר דילמונד.
