ערב אחד בחצר רחבת-הידיים של בית קפה אופנתי ומעוצב בשכונת פלורנטין בתל-אביב. חלק נכבד מבאי ובאות המקום שקוע בלפטופים ובשיחות שלהם. אחדים מהם אולי כותבים תסריט. רובם לא מודעים כלל שהגבר החייכן, החמוש בתספורת אפרו, שיושב בחצר ולוגם קפה הוא אחד הבמאים המוערכים, הפוריים והאיכותיים בסצנת הפסטיבלים הבינלאומית. יוצר שבכירי ובכירות הכוכבים בהוליווד, מטים רות' ועד ג'סיקה צ'סטיין, שמחים לשתף איתו פעולה. זהו מישל פרנקו, במאי יהודי-מקסיקני, בן לאמא ישראלית, שבחר בשנה האחרונה לחיות בישראל בעודו שוקד על פרויקט שיצולם כאן בקרוב, ועליו הוא עדיין מסרב להרחיב את הדיבור.
"אני אוהב את הארץ מאוד. מרגיש כאן בבית. אני גם אוהב מאוד את תל-אביב", מכריז פרנקו. "כי אני מרגיש שבערים אחרות יש הבדל גדול בין האנשים על סמך גילאים וכולי, בעוד בתל אביב אין את הפער הזה. הכול מאוד רגוע".
רגוע?
"אל תשכח שאני מקסיקני! מעיר כמו מקסיקו סיטי בת 25 מיליון איש. מבחינתי תל-אביב קטנה, ולו רק בגלל שאפשר ללכת לכל מקום. אז תל אביב מאוד רגועה בעיניי, ויש גם את הים. אני מת על ערים עם ים. זה מרגיע בעיניי. אני יכול לרדת לחוף ברגל וזה נחמד. אני גם אוהב לנגב חומוס באבו חסן, לאכול פסטה בשדרות וושינגטון, ולבלות ב'בסטה', ב'בית רומנו' ובעוד מקומות בשוק הכרמל".
אפילו מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה לא מנעו מפרנקו להשתקע אצלנו, לפחות בתקופה הקרובה. "ב-7 באוקטובר הייתי בלונדון, שם הצגתי את סרטי החדש 'זכרונות'. בשעת בוקר מוקדמת, מישהי שאלה אותי: 'פתחת את החדשות? משהו קרה בישראל. כמה אנשים נהרגו'. אמרתי לה: 'אסתכל עוד מעט. תמיד קורה משהו בישראל', והבחורה אמרה: 'לא, משהו שונה. תסתכל'. וכך לאט לאט ניסיתי לעבד מה קרה - מה שכמובן עוד לא הצלחתי.
"אמי ירדנה ואחותי ויקטוריה היו בדיוק בקרית מוצקין, בביקור משפחתי. ההרגשה הייתה אחרת ביחס לפעמים אחרות, שהן ביקרו בישראל. גם אז היו בעיות או מלחמה, אבל הפעם זה היה דבר אחר לגמרי. זה היה מטורף. האמת, לא באמת דאגתי, כי לא חשבתי שזה יסלים - דאגתי יותר לבני הדודים שלי שיצאו להילחם בעזה".
פרנקו מודה שלמרות הבשורות והדאגה, "המשכתי עם היום שלי כמתוכנן. תמיד יש הרי תיירים ישראלים בכל מקום, וגם הם עשו כמוני - כי מה עוד יש לעשות? זה בטבע שלנו, להמשיך. אתה משתדל לעבד את המצב ובמקביל מנסה להמשיך עם החיים. לצערי, אני חייב לומר שלא הופתעתי ממה שקרה ב-7 באוקטובר. מה שכן הפתיע אותי היה כמה פגיעה הייתה מערכת הביטחון. תהיתי לגבי כל אותן הטעויות שכולנו עדיין תוהים לגביהן".
"האמת, באזעקות לא דאגתי בכלל"
פיגועי טרור ושכול אינם זרים למשפחתו של פרנקו שחוותה בעבר אובדן - כולל בפיגוע שקיבל את הכינוי "אוטובוס הדמים". "בפיגוע בכביש החוף, ב-1978, בו מחבלים של הפת"ח השתלטו על אוטובוס ושרפו אותו, טובה, דודה של אמא שלי, נכוותה כולה. גם הבנות שלה היו איתה. אחת שרדה כי היא הצליחה לקפוץ מהחלון, אבל השנייה כל כך פחדה, אז היא לא הצליחה לקפוץ מהחלון ונהרגה.
"כשהייתי ילד, נהגתי להגיע לביקורים וראיתי את דודה טובה מלאת כוויות. בגיל ארבע אתה לא מבין מה אתה רואה. זה נראה לך מוזר. האובדן שהיא חוותה, היה מאוד עצוב. לפני שלוש שנים היא נפטרה ואני זוכר אותה היטב, כי הייתה לנו מערכת יחסים טובה. לפני כמה שנים, בעלה של בת דודתי החרדית נדקר למוות בתחנת אוטובוס בירושלים".
ה-7 באוקטובר שינה את ההסתכלות שלך על ישראל? על החיים?
"לא ממש, תמיד ידעתי כמה מורכבת המדינה - זה לא אומר כמובן שאני מבין אותה עד הסוף. רבים מופתעים שהגעתי לחיות כאן בתקופה של מלחמה, הם דואגים לי ואומרים: 'מה פתאום אתה חי שם? תחזור, לא כדאי לך'. ואני אומר: 'זה מה שיש'. מרחוק, מצפייה בחדשות, זה נראה שונה.
"טים רות' דואג לי כי אנחנו קרובים, כמו משפחה. אנשים גם שואלים אותי אם אני לא מפחד. ואני אומר להם שנולדתי במקסיקו - מקום שהוא גם קשה ויש בה אלימות, בדרך אחרת לגמרי, מסיבות אחרות. במקסיקו הייתי קרוב לכל מיני דברים קשים, ואני חושב שזה גם השפיע על הסרטים שלי. למשל 'דניאל ואנה', הסרט הראשון שלי, מדבר על אח ואחות שנחטפו ומכריחים אותם לשכב אחד עם השני".
אפילו בזמן המתקפות של איראן לא חששת?
"האמת, באזעקות לא דאגתי בכלל. אני עסוק בסרט החדש שאצלם בקרוב – יש לי תוכנית ויש לי מטרה, אז אני עסוק בענייניים שלי. בראש השנה הייתי בארוחת חג אצל דודה לאה, אחות של אמא שלי, שגרה במושב שדה אליעזר הסמוך לקריית שמונה. היו אזעקות, אז הלכנו למקלט. זה לא היה נורא".
יצא לך להתעמת עם אנשים בתעשייה, בעקבות אמירות אנטי-ישראליות ואנטישמיות או תיאוריות קונספירציה?
"תקשיב, אין לי אינסטגרם ופייסבוק. אני משתדל שלא להיות מעורב בשיחות כאלה. וכשאני יודע ומריח ששיחה כזו מתקרבת, אז לפני שהיא מתחילה, אני אומר להם שהם טיפשים, או שהם נאיביים או שהם פשוט אנטישמים. אנשים לא מבינים מה זה ארגון טרור ומה נכון ומה לא נכון. איך אנשים יכולים להיות כל כך מטומטמים להאמין לטרוריסטים רדיקליים? אנשים נופלים לאותן טעויות ואנחנו לא לומדים מההיסטוריה.
"כשמעלים תיאוריות קונספירציה, אני אפילו לא רוצה לשמוע. אין מה להתעצבן או להעמיק בזה. זו פשוט אנטישמיות ואין לך מה לעשות כשמישהו מחליט להיות נגדך. במקרים כאלה אין את האפשרות של דיאלוג. כי אני חושב שהסיטואציה הסלימה לנקודה שבה כבר ברור מה קרה - וזהו. אין פה אמצע במובן הזה".
"אני לא מתעסק בסרטים שלי ב'נושאים'"
בשנה האחרונה ישראל מהווה כאמור בסיס עבור פרנקו, המשתדל ושמח לדבר בעברית. מכאן הוא יוצא למסעותיו בעולם, מפסטיבל ברלין שבו הוא קידם פרויקטים חדשים ועד פסטיבל קרלובי וארי ה-58 בצ'כיה, שם שימש מנטור ליוצרים צעירים. מדי פעם הוא קופץ לפולין לערוך סרט תיעודי חדש שביים, או למקסיקו, להשלים את עריכת סרטו העלילתי החדש - "חלומות", שבו מככבת ג'סיקה צ'סטיין. "צילמנו בסן פרנסיסקו ובמקסיקו. זהו סרט על הקשר בין שתי המדינות".
ועד שהסרט הזה יהיה מוכן, כדאי לראות את "זכרונות", שיתוף פעולה נוסף של פרנקו עם צ'סטיין, שמגיע עכשיו לבתי הקולנוע בישראל. "ג'סיקה חכמה ואנחנו ממש קרובים. היא פרסמה ברשתות החברתיות וידאו ופוסט על החטופים הישראלים. ג'סיקה היא שחקנית מהשורה הראשונה ורגילה לקבל משכורת גדולה, שבטח גדולה יותר מהתקציב של כל 'זכרונות'. התקציב של הסרטים שלי נע תמיד בין 4 ל-5 מיליון דולר.
"אבל ג'סיקה היא הרבה יותר מכוכבת הוליוודית. היא שחקנית טובה שמוכנה לעבוד איתי תמורת שכר זעום. לפעמים ג'סיקה ואני מאלתרים. יש לה רעיונות טובים. בתסריט של 'זכרונות' אחת הסצנות הייתה במיטה. וג׳סיקה אמרה: 'נו, עוד הפעם במיטה? בוא נעשה משהו אחר', והציעה שהסצנה תהיה באמבטיה. כך היה - והסצנה יצאה טוב".
"זכרונות" השתתף בתחרות הראשית של פסטיבל ונציה ה-80, וזיכה את פיטר סארסגארד בפרס השחקן המצטיין. צ'סטיין מגלמת את סילביה, עובדת סוציאלית מברוקלין, ואם לבת. סילביה מנהלת חיים פשוטים ושגרתיים למדי. ואז שגרת יומה משתנה בעקבות פגישת מחזור של התיכון, שם היא נתקלת בסול (אותו מגלם סארסגארד), מכר מהעבר. למחרת בבוקר היא מוצאת להפתעתה את סול, רטוב וקפוא, מחוץ למפתן ביתה. המפגש המפתיע ישפיע עמוקות על שניהם וישחרר זיכרונות מהעבר, מכיוון שמסתבר כי סול סובל מדמנציה. "לא רציתי לעשות סרט על דמנציה - היא פשוט חלק מהמתרחש", מעיד פרנקו. "אבל זה לא ה-נושא. אני לא מתעסק בסרטים שלי ב'נושאים'.
"בכל מקרה, כמו שאנשים לא רוצים לדבר על התעללות מינית, אנשים לא רוצים לדבר על דמנציה, אפילו שזו מחלה נפוצה מאוד. מאז ש'זכרונות' יצא למסכים, אנשים רבים בכל העולם ניגשים אליי ואומרים: 'קרוב משפחה שלי גם חולה בדמנציה'. מסתבר שדמנציה בגיל צעיר היא דבר נפוץ".
ב"זכרונות", כמו בסרטים אחדים שלך, אתה משבץ סצנות אונס. יש לך הסבר?
"כן, זה נכון. למה זה מעניין אותי? קודם כל כי אונס זו תופעה הרבה יותר שכיחה ממה שאנשים רוצים להאמין. בדיוק כמו שאני מראה ב'זכרונות', שאנשים רוצים פשוט להעלים או להתעלם מהרעיון. גילוי עריות זה דבר מאוד נפוץ במשפחות ואנשים לא רוצים להכיר בכך. אונס מבטא הרבה דברים. קודם כל, זה מעשה שפל ואתה הורס לאדם את החיים - אבל אונס גם מבטא חוסר-יכולת להתמודד עם הרגשות שלך. אז כן, זה טרגי ומעניין".
"האחים כהן אמרו לי: "טוב, זה ברור, אתה אוהב סרטים מבאסים'"
פרנקו חגג לאחרונה יום הולדת 45. הוא נולד במקסיקו סיטי למשפחה יהודית ששורשיה מלבנון וחלב סוריה. "כשאני מתגעגע לבית אני מתגעגע לאוכל הסורי, לא לטאקו", מגלה פרנקו. אמו מורה ואביו בעל מפעל לייצור חליפות. בגיל 13 הם ערכו לו בר מצווה בכותל. כבר בנעוריו, פרנקו נכבש בקסמי הקולנוע והמוזיקה. "ניגנתי גיטרה חשמלית כל היום. ככה גיליתי את הביטלס ובוב דילן. במקביל מורה בבית הספר הראה לנו סרטים שהדהימו אותי - 'לוס אולבידאדוס' של בונואל ו'התפוז המכני' של סטנלי קובריק. צפיתי גם בסרטים של וים ונדרס וב'ספרות זולה' של טרנטינו. חשבתי שהוא סרט מיוחד מאוד. בתיכון היה לי שיער ארוך וענדתי עגילים - בבית הספר המאוד-שמרני שלי זה היה דבר אסור. חשבו שאני היפי מדי ושאני עושה סמים. אולי גם תהו על המיניות שלי. בבית הספר רצו שתהיה כמו כולם. שלא תצא מהקופסה. ואני אף פעם לא הייתי טוב בלשבת בתוך קופסה".
בגיל 18, פרנקו התנדב בקיבוץ אפיקים. "עבדתי בקיבוץ במספר ענפים. ניקיתי גם במטבח ובחדר אוכל. ברור שלא אהבתי לנקות. זו עבודה קשה!", הוא צוחק. "אחר כך הייתי פיקולו בבית קפה 'אפרופו' בתל-אביב. אהבתי את זה אפילו פחות מההתנדבות בקיבוץ".
אחרי שניגן בס בלהקת רוק במשך שבע שנים, פרנקו - שלמד תקשורת - בחר להתעסק בקולנוע ("הבנתי שכבר לא אהיה מוזיקאי גדול"). בסרטים שלו, לעיתים נוקבים ואמיצים, אין הרבה דיבורים והוא ממעט להזיז את המצלמה שלו. בגיל 30 הוא שיגר את סרט הביכורים "דניאל ואנה", שהיה מועמד לפרס "מצלמת הזהב" בקאן. כעבר שלוש שנים, סרטו "אחרי לוסיה", על נערה שעוברת סדרת התעללויות כולל אונס בתיכון חדש שאליו היא עברה, היה הזוכה של "מבט מסוים" - המסגרת השנייה בחשיבותה בקאן.
ב-2015 הוא קטף בקאן את פרס התסריט בזכות סרטו "כרוני" על אח סיעודי שמטפל בחולים גוססים. בשנים האחרונות פרנקו מזוהה עם פסטיבל ונציה, שם הציג את "סדר חדש" (פרס חבר השופטים ב-2020) – מותחן אפוקליפטי על מלחמת מעמדות שמסלימה, כמו גם את "שקיעת החמה" על גבר בריטי שחווה משבר במהלך חופשה משפחתית במקסיקו, ו"זכרונות".
כשאתה מסתכל לאחור על הסרטים שלך, אתה רואה מוטיבים חוזרים?
"אני פחות מסתכל לאחור. תמיד מסתכל קדימה. אבל כשסיימתי לעבוד על 'כרוני', הופתעתי שבכל פעם שאני מסיים תסריט וקורא אותו הוא תמיד על משפחות לא-מתפקדות. לדעתי כל משפחה היא כזו. כשהייתי בן 18 הוריי התגרשו, אבל הם תמיד נוסעים ביחד לקאן ולוונציה - וכולם חושבים שהם ביחד, כי הכול טוב. אבל היו מלא בעיות, כמו בכל משפחה. בסרטים שלי אני אוהב להציג דמויות שפוגעות אחת בשנייה ממקום אוהב. בניסיון לעזור למישהו, אתה פוגע בו. אלה החיים עצמם".
יש מצב שתעשה פעם קומדיה?
"אחרי שסרטי 'כרוני' קיבל את הפרס התסריט בקאן, שוחחתי עם האחים איתן וג'ואל כהן שעמדו בראש חבר השופטים. התגלגלנו לדבר על איזה סרטים שלהם אני פחות אוהב והאחים כהן אמרו לי: "טוב, זה ברור, אתה אוהב סרטים מבאסים'. לדעתי דרמה, טרגדיה וקומדיה קרובים מאוד זה לזה".
פרנקו אמנם עובד עם כוכבים מוכרים, אבל אין לו שום כוונות ללכת להוליווד. "כדי לשמור על העשייה הייחודית והחופש שלי, אני מתרחק מהוליווד במכוון. אני לא גר שם ולא חלק מממנה - אז אני לא מעורב במתרחש שם".
אתה מקבל הצעות מהוליווד?
"כן, כמובן. כולל הצעות לבימוי סדרות. רצו אפילו שאביים את 'נרקוס' בתחילת דרכה. אבל לא עבדתי כל כך קשה כדי להגיע לאן שהגעתי, רק כדי שאעשה דברים שלא מעניינים אותי. כסף לא כל כך מעניין אותי, חשוב לי יותר ליהנות. התענוג בקולנוע פשוט מאוד מבחינתי: הוא מגיע מהכתיבה ומלצלם את מה שכתבתי".
"מעולם לא עשיתי סמים או משהו כזה. אני מאוד מרובע"
בהוליווד אולי הוא לא מעורה, אבל בסצנת הקולנוע הישראלית הוא דווקא כן, ובפסטיבל הקולנוע של ירושלים האחרון כיהן פרנקו כשופט בתחרות הבינלאומית יחד עם הבמאי גיא נתיב. "אני אוהב את הדס בן ארויה. היא חברה ובמאית נהדרת. אני אוהב את 'לבנון' ו'פוקסטרוט' של שמוליק מעוז. הייתי שופט בוונציה כשהענקנו את אריה הכסף ל'פוקסטרוט'. אני אוהב את הסרטים של ארי פולמן ואת 'אור' של קרן ידעיה ו'מדוזות' של אתגר קרת ושירה גפן. אני גם חבר של המפיק אייל שיראי והבמאי-תסריטאי תום שובל, שאיתם אני עובד על הסרט החדש שלי. יש לי מלא חברים במאים שאני מעריך – נדב לפיד, רן טל, מורן איפרגן, חגי לוי".
פרנקו אמנם מתרחק מהרשתות החברתיות ("אני אוהב לחיות בעולם שלי. בדמיון שלי. להיות עם ספר ביד"), אבל יחד עם זאת הוא איש חברותי מאוד, כן ופתוח, חף מפוזה ומבולשיט. אין לו בעיה להתוודות על בעיות השמיעה שלו: "אני לא שומע טוב. זה מצב של ניוון בשמיעה. אני צריך לרכוש עזרי שמיעה מוקדם מהצפוי. כששחקנים רוצים להגיד לי משהו בסוד, בשקט, והם לוחשים לי באוזן - אני תמיד אומר: 'תדברו חזק יותר!'. ואז הם אומרים משהו מזעזע ואני צוחק ואומר: 'תסתמו!'".
פרנקו גם לא חושש לחלוק איתנו את משבר גיל 40 שחווה לפני שנים אחדות, מתוכו פרץ סרטו "שקיעת החמה". "זו הייתה הפעם היחידה שהייתי מדוכא לרמת משבר אמיתי. זה הפתיע אותי כי זה לא באופי שלי. אני מאוד יציב בדרך כלל", מתוודה פרנקו, שנחלץ מאז מהמשבר. "אף פעם לא נטלתי נוגדי-דיכאון ודומיהם. מעולם לא עשיתי סמים או משהו כזה. אני מאוד מרובע. רק לכמה משקאות אלכוהוליים, תמיד אגיד 'כן'. ופתאום מצאתי את עצמי מדוכא. זה היה מין משבר אמצע החיים, כי בפעם הראשונה ראיתי רחוק לעתיד ופתאום יכולתי לראות את סוף החיים באופק.
"עשיתי סרטים כמו 'כרוני' שמתמודדים עם מחלות, אבל מעולם לא הרגשתי את הפגיעות האישית שלי. כשהתקרבתי לגיל 40, התחלתי לחשוב על מה אני עושה עם החיים שלי, האם אני מנצל נכון את הזמן שנשאר לי, האם אני האדם שאני רוצה להיות. התחלתי לחשוב גם על זה שאין לי משפחה, שלכל החברים שלי כבר יש ילדים שחוגגים בר מצווה, או ילדים שעוד מעט מתחתנים. אני לעומת זאת איש עסוק. מפיק סרטים גם לאחרים, ואין לי עדיין משפחה".
והאמא היהודייה-ישראלית שלך לא אומרת שום דבר בנידון?
"בטח, בטח. בהחלט יש לה מה להגיד בעניין".