"שגיא תמיד אמר שלגזור את הראסטות הייתה ההחלטה הכי טובה שהוא קיבל בחיים", מספר לי עומר אוחנה בחיוך שבור. "אתה מבין, הוא גזר אותן כמה ימים לפני שנפגשנו. היו לו ראסטות עד הטוסיק, ואין מצב שהייתי מתחיל לצאת איתו עם ראסטות כאלה, אז מזל שהוא החליט להיפטר מהן".
שעת צהריים. עומר ואני יושבים במסעדה קטנה ברחוב סוקולוב בהרצליה. ביקשתי לפגוש אותו כדי לכתוב עליו. כדי לכתוב על שגיא. כדי לכתוב על האהבה שלהם, שהפכה בעל כורחה לסמל. "המלצרים פה זיהו אותי, אז הם קצת נבוכים. לא יודעים אם לגשת או לא", הוא מספר לי.
לא פלא שזיהו אותו. את העיניים העצובות של עומר כל המדינה כבר מכירה. הקלוז-אפ שלו נחרת בלבבות של כולנו מאז אותה כתבה ששודרה בחדשות 12, כתבה שבה סיפר על בן זוגו שגיא גולן ז"ל שנפל בקרב בבארי ב-7 באוקטובר. אותה כתבה שהזניקה את המאבק שלו לתיקון החוק על מנת שהמדינה תכיר בבני זוג להט"בים כאלמני צה"ל.
האמת, במשך ימים רבים התחמקתי מהכתבה הזאת על שגיא ועומר. שמעתי את שמם, נתקלתי באינספור שיתופים ברשת, אבל תמיד עברתי ליד הסיפור שלהם, נוגע-לא נוגע, ובשום אופן לא הצלחתי להביא את עצמי לצפות בכתבה. "זה קרוב מדי, זה כואב מדי", אמרתי לעצמי ושמרתי על כפתור הדמעות שלי מכל משמר.
תקראו לזה ניתוק. תקראו לזה הדחקה. אני קורא לזה הישרדות. בסוף צפיתי בכתבה, וכל מה שרציתי אחר כך היה לשבת עם עומר ולשמוע עוד על שגיא. להכיר את הסיפור שלהם הכי מקרוב שרק אפשר.
שש שנים הם היו יחד, שגיא ועומר.
הכירו בכנס בוגרים של LEAD (מסלול לפיתוח מנהיגות צעירה בישראל), ומשם עברו לברים הקטנים בסמטאות של שוק מחנה יהודה הירושלמי. המשפחה של עומר, כמו כולם, התאהבה בשגיא עד מעל הראש, והוא המיס לה את כל הספקות שצצו בתחילת הדרך.
בלילה אחד חשאי מדד שגיא לעומר את האצבע בזמן שישן, כדי להתאים טבעת. ואז הייתה גם הצעת נישואים מרגשת על פסגת הר געש בטנריף. ומשם תוכניות חתונה – אוהלים לבנים במדבר וזרי כותנה. הוא ממשיך לספר לי בעיניים חולמניות על הזוגיות היפה שלהם. הזוגיות הרגילה שלהם. שהייתה מלאה בטיולים, בבדיחות פרטיות, בתוכניות לעתיד, בחלומות על ילדים.
"לא היינו רבים כמעט בכלל", עומר משחק עם המזלג בפסטה שהזמין, "הייתה בינינו מין הרמוניה מושלמת - אני הפנטזיונר, המדמיין, המפוזר, ושגיא היה עם הסנדלים על הקרקע, הפרקטי, איש המספרים, זה שעושה כביסה בבית. אני צריך באמת להתחיל ללמוד איך עושים כביסה", הוא מרים אליי מבט מודאג וממשיך לספר לי על שגיא.
"הוא התנדב בכל מסגרת אפשרית. עשה שנת שירות כמדריך בבית נוער של ילדים בסיכון. כשסיים את הצבא, טס להתנדב במקסיקו כדי לסייע לאוכלוסייה המקומית בחינוך ובחקלאות. הוא היה נשאר ער בלילה כדי ללוות משפחות כחלק מהפעילות של ארגון 'פעמונים'. וזו רק ההתחלה. כמובן, לא הפסיק לעשות מילואים כל שנה מאז השחרור שלו מצה"ל. אתה מתחיל להבין על איזה בן אדם אנחנו מדברים?"
לרגע אחד קטן אני שוכח ששגיא בכלל לא איתנו כי הוא כל כך נוכח בכל תנועת גוף, בכל זיכרון, בכל סיפור קטן, בכל קצה של חיוך. ואני מרגיש כאילו אני יושב לקפה וריכולים עם איזה חבר שמספר לי על בן הזוג שלו.
ואז עומר מספר לי איך שניהם הוקפצו למילואים, הוא לצפון ושגיא לדרום. על ההסכם שהיה להם - לשלוח אחד לשני אמוג'י לב בכל שעה רק כדי לוודא שהכל בסדר. הוא מספר על השעות הארוכות שבהן הוא לא קיבל שום אמוג'י. על הקרב בבארי. הוא מספר לי בקול חנוק איך נודע לו בדיעבד ששגיא כיסה לילדים של בארי את העיניים. שלא יראו איך שורפים להם את הבתים. שלא יראו איך רוצחים להם את ההורים. "כזה בן אדם היה שגיא: קודם כל אחרים, ורק אחר כך הוא".
ואז שגיא נפל. והאבל האישי והעמוק הזה הפך לקרקס תקשורתי שבמרכזו עומד עומר. מתברר שגם אהבה צריכה להיות מעוגנת בחוק.
"איך אתה סובל את כל המחוות הממלכתיות האלה? את כל לחיצות היד והבירוקרטיה של המוות? לא בא לך שפשוט יעזבו אותך בשקט?" אני שואל אותו בכנות.
הוא חושב קצת ואז עונה לי: "אני סובל את זה בשביל שגיא. זה מה שהוא היה רוצה. שאלחם את המלחמה הזאת. שאנצח בה. הוא היה אידיאליסט. חתר לשוויון. אבל לא סתם כסיסמה. זו הייתה משימת חייו. ואני פה עכשיו כדי לעמוד במשימה הזאת. להמשיך את הדרך שלו. תאמין לי, הלוואי שלא הייתי צריך לנצח שום דבר. הלוואי שהוא עדיין היה חי, ולא הייתי צריך ללמוד לעשות כביסה, ולא הייתי משתמש בזרים שהכנו לחתונה כדי להכין זר להניח על הקבר שלו".
תוך כדי שיחה איתו אני שם לב למשהו מדהים: הוא לא מצליח לסיים כמעט אף משפט בלי לפרוץ בבכי. העיניים שלו כבויות. הכתפיים שמוטות. הגבות מלוכסנות מטה. אבל בכל פעם ששמו של שגיא עולה בפיו, הוא כאילו חוזר לחיים לרגע אחד קטן. משהו מתעורר בו. האור מטפס לו לעיניים. הגב מזדקף. הניצוץ נדלק לו במבט.
וזה ברור שהוא לא בחר להיות גיבור ולא רוצה להיות סמל ואין לו שום עניין בלהניף דגלים, אבל החיים לפעמים מחכים לך בסיבוב, מלבישים עליך תפקידים או מפילים עליך אחריות בלתי מתוכננת. ומעל כל האידיאולוגיה ומניפת הערכים ותיקון החוק והטפסים מרחפת האהבה שלהם, שמניעה את הגלגלים ומושכת בחוטים ומשנה סדרי עולם.
אנחנו ממשיכים לקשקש, ואני מרגיש שאני מצליח להכיר את שגיא דרך הסיפורים ודרך העיניים של עומר. בסוף הפגישה אני קם, נותן לו חיבוק ונפרד לשלום. הוא ממשיך לשבת שם, במסעדה הקטנה, בלי שאף מלצר יידע איך לגשת אליו.
אני מגיע לרכב, נכנס ומתיישב. ורק שם, אחרי שהתאפקתי ונשכתי את השפתיים לאורך כל השיחה, כפתור הדמעות שלי נלחץ, ובפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה אני פורץ בבכי.
אומרים שגם כשבן אדם בוכה על מישהו אחר, הוא בעצם בוכה על עצמו.
אז בכיתי עליהם.
ובכיתי עליי.
ובכיתי על חיימקה, בן הזוג שלי, שהוקפץ מהיום הראשון של המלחמה, ומאז הוא שם. איפה זה שם? אני לא בדיוק יודע.
ובכיתי על מה שהיה יכול להיות.
ובכיתי על קצין הנפגעים חסר הלב שדאג לשדר לעומר עד כמה העניין הזה של בני זוג להט"בים לא מוצא חן בעיניו.
ובכיתי על המדינה הזאת, שאנחנו מספיק טובים כדי למות בשבילה, אבל לא מספיק טובים כדי לאהוב בה.
ובכיתי על המחיר שעומר נאלץ לשלם כדי שסוף-סוף מישהו יתעורר וישנה את החוק.
ובכיתי על הכביסה שעומר יצטרך לעשות לבד.
העוברים והשבים ברחוב סוקולוב בהרצליה חלפו לידי, ולא הבינו מי זה הגבר הזה שיושב לבד ברכב וממרר בבכי כמו ילד.
וכשהדמעות החלו להתייבש, חשבתי על הצוואה. צוואת האור של שגיא.
כי אנחנו זקוקים לאור עכשיו.
כי נסדק לנו האמון באנושות. בבני אדם. בתום כוונת הלב.
כי משהו נשבר בנו מהמקום הכי עמוק.
כי כל מה שלא ייאמן, התברר כייאמן.
כי אין דרך לרפא את זה חוץ מלבחור בהפך של זה.
כי אנחנו צריכים דחוף אינפוזיה של חמלה ישר לווריד.
חמלה. ואנושיות. ותקווה.
אנחנו צריכים להעלות את מפלס הטוב בעולם. לאזן את החושך.
אנחנו צריכים ילדים תאבי חיים, שיגדלו ויהיו טובים ויאמינו בטוב וירדפו אחרי הטוב. זאת תהיה הנקמה המושלמת.
אנחנו זקוקים לאהבה, אהבה כמו של שגיא ועומר, שהיא מבחינתי אחת מהגיבורות הבלתי מעורערות של המלחמה הזאת.
