נדמה שגם היום, תשע שנים אחרי שיצא, אין חתונות או שמחות שלא משמיעים בהן בשלב כזה או אחר את "כלב מי שלא אוהב אותך" של רביד פלוטניק. מפתיע לגלות שהשיר, שצבר למעלה מ-12 מיליון האזנות בפלטפורמות הסטרימינג, נולד ממש במקרה בממ"ד הוריו של המפיק עידו מימון. "הייתי בן 23, ולא ידעתי מה אני עושה. גם לא ידעתי מה אני נותן לרביד לשמוע, שזה הכי חמור", הוא צוחק. "באתי עם דיסק-און-קי שהיה עליו קובץ שקראו לו 'לא יודע מה יש פה', והוא ישר הבין לאן הוא לוקח את זה. הלכנו לכיוון של השמחות על אסיד, מוזיקה ערבית בחלל". משם הלהיט התגלגל גם לידיהם של איציק פצצתי שסגר את ההפקה, ואורי שוחט שחתם את המיקס - ומאז הוא ממשיך לקרוע רחבות. לא ייאמן שרק ארבע שנים קודם לכן, מימון בכלל היה משוכנע שהכול נגמר עבורו עוד לפני שהזניק את הקריירה המוזיקלית שלו.
בדיקות שגרתיות שביצע לקראת גיוסו לצה"ל גילו שבלוטת התריס שלו מתפקדת באופן חריג, ומשם הוא נגרר לסדרת בדיקות ארוכה ומפרכת בצבא, שבסופן הוא קיבל את החדשות המפחידות מכול - יש לו גידול סרטני. השירות הצבאי נקטע בעקבות המחלה, ומימון, שעוד מילדות חלם להיות מוזיקאי ומפיק תוך שלמד מהאמנים מובילים בתעשייה, הבין שברגע הכי קשה ומפחיד שחווה - זו ההזדמנות שלו להגשמת החלום, לפני שיהיה מאוחר מדי. "שחררו אותי לגמרי. הורידו לי פרופיל, ואז התחיל המסע שלי - גם עם ההחלמה וגם עם האלבום הראשון שהקלטתי - 'חלומות'", הוא מספר. "זה היה ממש קשור אחד בשני - כמו מכתב פרידה מהעולם. חשבתי שאני הולך למות".
ואיך זה הולך בינתיים?
"חיים ארוכים", הוא מחייך.
ב-13 השנה שחלפו מאז החלמתו, מימון בן ה-33 לא הוריד לרגע את הרגל מהגז. הוא הקליט ארבעה אלבומים, כשהאחרון והחדש שבהם - "פסטיבל מסמפלי סימפולים" - יצא בשבוע שעבר, וכמו קודמיו כולל שיתופי פעולה עם שמות מובילים כמו טונה, טיפקס, טדי נגוסה, ג'ני פנקין ועוד, לצד סמפלים ישראלים שמימון ליקט ועיבד בעצמו. המוזיקאי נאלץ להתמודד עם לא מעט אתגרים רפואיים בדרך, אך אלה לדבריו ממשיכים לדחוף אותו קדימה. "אני קורא לזה בעיטה בתחת. זה נתן לי המון אמביציה, המון דרייב", הוא מעיד, "אני משתדל לצאת חיובי ומחוזק מכל החוויות הקשות שאני עובר. אני מאוד מתורגל".
אפילו אם שמו לא מוכר לכם, סיכוי גבוה שכבר נתקלתם בעבודותיו של מימון - אם בהפקה או בנגינה. בין השירים המובילים שהוא תרם להם מכישוריו נמצאים גם "מלכת הרחבה" של רן דנקר, "הבא שנוגע בי מת" ו"כוח גדול" של אפרת גוש, כמו גם שירים של ערוץ הכיבוד, סטטיק ובן אל, וכמובן "לתפוס אותה" בביצוע גיא מזיג.
"זה שיר שלקח שש שנים לסיים. בהתחלה שרה אותו ג'ני פנקין וגיא הצטרף יחסית בסוף התהליך. הוא הביא איתו המון אופי - כתב את המילים, עזר קצת עם העיבוד, עם הקולות. יש שם בסביבות העשרה נגנים וזאת הייתה אחת ההפקות היותר מורכבות שעבדתי עליה. כשהוא יצא כבר הייתי בשל עד כדי ריקבון וידעתי שהוא יצליח - אבל לא ידעתי שיאהבו אותו כל כך".
אפשר להניח שהרבה אנשים בכלל לא יודעים שזה שיר שלך, וחושבים שהוא של גיא.
"זו הקללה שלי", הוא צוחק, "ששירים שלי הופכים להיות שירים של אחרים. בגלל זה אני נשאר נובאדי".
זה מפריע לך? כמה חשוב לך הקרדיט הזה?
"היום פחות מפעם, אבל זה נחמד. אני מכוון את עצמי כמה שיותר לפרונט. יש משהו בהפקה שנותן לך את השליטה על השיר, את הבמה להתבטא ולעשות מה שאתה רוצה, וגם להכתיב לאמן הרבה דברים. 'לתפוס אותה' זה הלחן הכי טוב שלי. בגלל זה אני חושב שהוא דיבר לכל כך הרבה אנשים. ברור שאני צריך עוד להיט, אבל לא בא לי לחזור על עצמי".
אתה מדבר על הפרונט, אבל אתה לא שר בכלל.
מימון מנדנד בראשו. "זה פיצ'ר שעוד צריך להגיע אליו. זה לא שאני מתבייש, אני פשוט לא חושב שאני ברמה של הזמרים שאני בוחר, אז אני מעדיף לא לעשות משהו שאני לא מדהים בו".
מהפורום בתפוז - למרכז הבמה לצד הדג נחש
הוא נולד בכפר סבא, ומגיל צעיר ניגן בסקסופון בקונסרבטוריון בעיר. כשהיה צעיר העריץ את הדג נחש, ואפילו ניהל את פורום המעריצים של הלהקה. "בפעם הראשונה שדיברתי עם יוסי פיין [המפיק המוזיקלי שעבד צמוד עם הלהקה, ע"ט], הייתי בן 14", הוא מספר, ומעיד שהקשר שפיתח עם חברי הלהקה הפך למקצועי ככל שמימון התקדם בעשייתו. "עשיתי דברים כל הזמן, וקיוויתי שמישהו יפתח עין ויראה. בסופו של דבר יצא שלאורך השנים עבדתי כמעט עם כל הלהקה".
כשהגיעה העת להפיק את אלבומו הראשון, החיבור עם פיין כבר היה מבוסס, ולהפקתו הצטרף גם אורי שוחט. את האלבום השני - שהגיע שש שנים אחרי - מימון הפיק בעצמו. "ביליתי באולפן לילות, ימים, חגים, שבתות, הייתי שם כל הזמן", הוא מספר בהתלהבות.
מתחילת הדרך מימון רתם את החברים שרכש בדרך. "פניתי לכל מיני אמנים שאהבתי ושהיו חברים שלי אז, שזה היה נצ'י [רביד פלוטניק] וטונה. את רביד הכרתי בפורומים של מוזיקה שחורה בתפוז כשהיינו בני 15, ובהמשך שלחנו אחד לשני ביטים וטקסטים. הוא היה מגיע לדירה של אמא שלי בכפר סבא והקלטנו בחדר השינה שלי. הוא היה כישרון גולמי, אבל כזה שאתה מזהה את הפוטנציאל בטקסטים, בפלואו ובליריקה - בכל האלמנטים של היצירה שלו.
"עם טונה זה היה אחרת, שלחתי לו ביט והוא החזיר לי טקסט, ואז יצא 'מורה מחליף'. שניהם עוד היו לא מוכרים. אבל באמת יכולתי לראות את הכישרון שלהם ממש מדיי-וואן, ואני לא אומר את זה עכשיו כדי לתת לעצמי טייטל של מישהו שגילה אותם, אני לא. אבל יכולתי כבר אז לראות בהם איזה זיק של משהו אחר. לא שיערתי שהם יעשו את מה הם עשו, למרות שהאמנתי. הכי תמימות של התחלה".
לא מפתיע אם כך שמימון סבור שהלהיט התורן באלבום החדש חייב להיות "זימבבואה", שיתוף הפעולה החדש עם טונה, שמכיל סמפול של "שיר ערש" בביצוע דויד ברוזה מהפסטיבל הישראלי ה-11 לשירי ילדים. בהפקה הנוכחית אפשר להבחין בהתפתחות המעניינת של המפיק, שסלל את דרכו כמי שלמד מהמנטורים שהעריץ - דרך מחוזות ההיפ-הופ, הגרוב, הfאנק והטראפ - ופיתח חותמת צליל משלו.
"יש לי אוסף תקליטים שאני משתמש בו, הרבה ישראליים, ואני גם מוצא בספוטיפיי. ספציפית ב'זימבבואה' - אני זוכר שנפלתי על השיר הזה ואמרתי 'יואו, אני חייב לסמפל את זה', ותוך שלוש שעות הייתי באולפן. יש בסמפלים משהו מאוד מיידי. זה מאפשר לך ליצור מהם שירים חדשים רק אם אתה מספיק מתוחכם".
בין הסמפלים שתמצאו באלבום נמצא גם "מגדלור" של מיקה קרני, שמופיע בשלמותו בפזמון של "מעגלים" - שיתוף הפעולה של מימון עם אורית טשומה, יא-נה, חני מסלה ואברהם לגסה. "בדרך כלל אני לא בוחר את הלהיט, אבל משהו בשיר הזה, בהפקה שלו, מאוד דיבר אליי".
יש שיר שלא תסכים לגעת בו?
"אני חושב ש'עטור מצחך'", הוא מחייך. "עדיף שלא. יש שירים שאני לא אתעסק איתם, הם מושלמים כמו שהם. וכמובן שאשתדל לא לסמפל משהו שאני לא יכול להשיג עליו אישורים".
"בסופו של יום אתה נשאר רק עם מחמאות"
התקופה שבה יצא אלבומו החדש של מימון היא לא טריוויאלית - הפסקול הישראלי הושפע משמעותית בעקבות המלחמה, כשבמשך חודשים ארוכים שירים קצביים נדחקו לשוליים. "לפני שהוצאתי את הסינגל השני הייתה התלבטות מאוד גדולה כי זה היה בינואר, בשיא הטילים והלחימה. מאוד התחבטתי אם צריך אותי בכלל", הוא מספר, "אני יודע שיש מלחמה, אני לא איזה מנותק, אבל אני חושב - 'למה אנשים צריכים את זה?'. ואז שלחתי אותו לגלגלצ ובישיבה הראשונה הוא עבר פלייליסט-לילה. זה לא שאני תלוי באישורים חיצוניים, אבל כן הייתי צריך שמישהו מבחוץ יבוא ויגיד, 'אוקיי, עכשיו זה בסדר".
יש גם את העניין האקלימי-תרבותי - לכתוב מתוך המציאות, היא לא מנותקת מהמצב. הייתה תקופה ארוכה שמוזיקת פופ הייתה בהולד.
"והוציאו שירי זיכרון, שירי אבל, אבל אני לא אוהב את זה".
וואלה. למה?
"אני מרגיש שזה ניצול ציני של המצב, שרוכבים על החטופים. המודעות של החטופים היא חשובה, וגם המודעות למילואימניקים. אני לא בא לבטל את זה. אבל אני חושב שעשו בזה איזשהו שימוש ציני, וגלגלצ תחנה של חיילים אז בשבילם זה טרף קל, זה חומר מעולה בשבילם. בסופו של דבר זו תחנה שמיועדת לנהגים ולחיילים".
כאמן אתה לא מפחד למתוח ביקורת על גלגלצ?
"ברור שאני מפחד, וגם היו לי איתם עליות ומורדות לאורך השנים. אני אומר תודה על כל פעם שנותנים לי במה להשמיע את השירים שלי. אבל כמאזין יש לי ים ביקורת. אני מאוד מחובר למה שקורה, עוקב ורואה רואה את התנודות במיינסטרים. אני מרגיש שיש פה איזה משחק שהאמנים משחקים לידיים של התחנות. 'חרבו דרבו' זה השיר היחיד שהוא לא מתחנף וכן קשור למצב".
בעבר העדת על קשר מורכב עם תעשיית המוזיקה. איך היית מתאר את מערכת היחסים שלך איתה כיום?
"מצד אחד התעשייה לא קלה, והיא יכולה להיות מאוד אכזרית. כשאני מוציא אלבומים היא בדרך כלל מחייכת אליי וקורים דברים, מתקבלות הצעות עבודה. כשהוצאתי את האלבום הקודם הציעו לי להשתתף בפסקול הסרט 'סאבלט' של איתן פוקס, ודיברו איתי על לבוא ללמד ברימון. הפעם אין לדעת, ואני גם די מכוון את עצמי לאל-איי".
למה דווקא לוס אנג'לס? מפתיע.
"לפני כמה שנים נפתחה לי הצ'אקרה הזאת של לעשות מוזיקה באנגלית, התחלתי לעבוד עם חברת הפצה וקיבלתי תמלוגים מטורפים מארצות הברית. ואמרתי אם זה ככה שם אז מה אני מכלה את האנרגיות שלי לריב על [תמלוגים]? יותר טוב להתפרנס, לא לדאוג בגלל כסף. גם ברמה האמנותית יש בזה משהו מגרה יותר עם הפרצוף לעתיד, ופה יש איזה פער. שם יש מלא משבצות למלא. השוק פה כזה קטן וצפוף שאתה מאבד את מטה לחמך ביומיים רק בגלל פרויקט שנפל".
את הניצוצות של הקשרים שמימון יוצר מעבר לים אפשר כבר לראות בשיתוף הפעולה שלו עם וויל איי אם ונייל רוג'רס, בשיר Pull Up מ-2021 ובשיר של הבלאק אייד פיז HIT IT שיצא לפני כשנתיים. מי שדאג לחיבור הזה זה המפיק הישראלי ג'וני גולדשטיין, שחי באל-איי ועובד רבות עם וויל איי אם. בשיר מימון מנגן על טוק-בוקס, כלי ייחודי למדי - מקלדת שמחוברת לצינור שנכנס לפה. אותו הצליל של כלי הנגינה הזה מוכר לכם ודאי משירים כמו California Love של ד"ר דרה וטופאק - סימפול של להקת זאפ, או הלהיט של ברונו מארס 24K, שסומפל בהמשך גם בשיר Loyalty של קנדריק לאמאר.
"כשעבדתי עם יוסי פיין ואורי שוחט הם הראו לי סרטון של להקה שקוראים לה זאפ, הם המציאו את זה. רוג'ר טרוטמן היה הטוק-בוקסר הראשון הכי מפורסם בעולם. אחרי שנתיים ומשהו זה הבשיל בי וחיפשתי טוק-בוקס באיביי, כי לא מוכרים בארץ. שמתי איזה 300 דולר. חיכיתי יפה, זה הגיע בדואר ואמרתי 'עכשיו אני מקליט אלבום. אני לא נוגע בזה'. אבל מהר מאוד נגעתי ולמדתי את זה, ישבתי בחדר שנתיים רק כדי להבין איך מנגנים על זה".
למרות שהצליל שלו די איקוני, הוא נדיר בנוף ולא רואים הרבה מוזיקאים שמשתמשים בו.
"כי אנשים שבא להם הג'וק הזה של הטוק-בוקס הם הרבה פעמים מוזיקאים שמאוד מוכשרים בכלים אחרים, וכשהם לא מצליחים להבין את זה הם מוותרים. אני רואה מלא שקנו, התלהבו ולא הצליחו להביא את זה. יש הרבה עבודה על דיקציה, על מילים והגייה. אני רק פותח את הפה ומכווץ אותו לפי התנועות של השפתיים ומנגן במקלדת".
כמי שממשיך להשתכלל בכישורי הנגינה שלו בטוק-בוקס, מימון משתף שעוד צפוי לו תפקיד נגינה בשיר של כוכב בינלאומי נוסף שהוא לא יכול לציין בשמו. "יותר גדול מהבלאק אייד פיז", הוא אומר בחיוך.
שיתופי הפעולה והתמלוגים נשמעים נוצצים, אבל אתה מרגיש שמבחינה אמנותית הלב שלך נמצא בתוך העשייה כמו שהוא נוכח במוזיקה שלך בעברית?
"אני לא חושב שאני יכול להמשיך בהתמסרות כזאת - כלכלית, נפשית, בריאותית, עיסוקית. אני לא רואה עתיד לזה. בסופו של יום אתה נשאר רק עם מחמאות. אני רואה את זה כספורט, אני רץ למרחקים ארוכים. אני רוצה לשבור שיאים. אני לא חושב שאני מוותר על המצפון האמנותי שלי. אם האמן גדול - לא אכפת לי מי הוא או מה טיב המוזיקה כל עוד זה יקדם אותי.
"יכול מאוד להיות שזה האלבום האחרון שלי בעברית. אני מכוון את עצמי למעבר הזה ואולי אני פשוט אפסיק להשקיע אנרגיה במוזיקה ישראלית. זה מה שנקרא 'מערכת יחסים פוגענית'. ואני לא אומר את זה ממרמור חלילה או משהו כזה, זה פשוט לא מספיק מתגמל. אחרי שחוויתי את הריגוש הזה של לעשות את הבלאק אייד פיז - אי אפשר להשוות אחד לשני. אני רואה בזה כמו ספורט, צריך להגיע כל הזמן להישגים ולהצליח שם כמה שיותר גבוה".
"היה חשוב לי לשמור על חיוביות בתוך תקופה פחות חיובית"
פניו של מימון כאמור פונות קדימה - לאמריקה - איפה שעושים את זה בגדול, אבל הוא מעיד שלעבודה על האלבום הנוכחי הוא הגיע מתוך משבר אישי שלקח אותו למקומות מאוד אפלים בתוכו. "הייתי במצב פסיכוטי, ראיתי דברים שלא קיימים במציאות", הוא משתף בכנות. "הייתי בהזיות רוב הזמן. עברתי כמה פרידות ועבודות לא פשוטות, והכול התנקז לסדרה של התקפי חרדה".
האירוע, שלדבריו של המוזיקאי אובחן על ידי הרופאים כ"התקף פסיכוטי", הוביל את משפחתו של מימון להתערב ולהציע לו להתאשפז במכון לבריאות הנפש. "הם שמו לב שאני הולך ומאבד את זה. בהתחלה הייתי מאוד אנטי. אמרו לי, 'יש לך 'מעמסה נפשית' - אבל לא בעיה נפשית'. אחרי יומיים הגעתי שוב לשלוותה אחרי החמרה ואשפזו אותי. נבהלתי מהמקום בצורה מחרידה. עזבתי אחרי כמה שעות אשפוז, ואחרי זה הבנתי שאין לי ברירה ושאני חייב. אומרים שזה 'מרכז לבריאות הנפש', נכון, אבל הסביבה טמטמה אותי. גנבו לי שם את הטלפון ופתחו לי אחרי זה חשבון כדי שאני אוכל לקנות טלפון חדש. גייסו שם 40,000 שקל ביום".
זה נשמע ממש לא פשוט. מה חיזק אותך בתקופה הזאת?
"רק המוזיקה. אני אגיד לך משהו מוזר קצת, אבל דיברתי עם אלוהים, קיבלתי חיזוקים כל הזמן, מסרים. זה מאוד הזוי, מפחיד מאוד".
איך אתה מסתכל על כל האירוע הזה היום במבט לאחור?
"אירוע מעצב, מכונן. חוויה לא נעימה, אבל חוויה. ההחלמה הייתה מאוד איטית ומה שחיזק אותי זה שהגיעו המון אנשים לבקר אותי. אשכרה המון אמנים. גם רביד וטונה באו, והמון אנשים אחרים מהעבר שלי, כדי לחזק אותי. לא הרגשתי לבד בשום שלב. אני משתדל לעשות מה שאני אוהב כל הזמן, כמה שיותר. לשמור על איזון נפשי וגופני כמה שאני יכול. אני עושה ספורט. עשיתי ניתוח לקיצור קיבה, ירדתי 50 ק"ג סך הכול.
"אני מרגיש שמוזיקה זאת התרופה הכי טובה לכל המחלות, בסופו של דבר. היה ביצירה הזאת משהו מאוד תרפויטי. היה חשוב לי לשמור על חיוביות בתוך תקופה שהייתה פחות חיובית", הוא משחזר, ומוסיף שדווקא החוויה המורכבת הזו היא שהוציאה אותו להקלטת האלבום החדש. "הרגשתי שאני חייב להוציא משהו מיד אחרי זה כדי להשתחרר מזה, למחוק את ההרגשה הזאת. הייתי הולך עם אוזניות בבית החולים כמו איזה הזוי. אבל זה גם שמר עליי. בתקופה הזאת שמעתי מלא דברים שאז עוד לא יצאו, שניגנתי בהם והפקתי אותם. לא עבדתי על המוזיקה, אבל בחרתי את השירים וסידרתי את הסדר, ועבדתי על העטיפה. אין, יצירה היא הדבר הכי מרפא".
אז אם המאזינים יחפשו, הם עשויים למצוא את הסיפורים האלה בתוך השירים?
"יכול להיות שזה שם", הוא מחייך, "פשוט לא בטקסט - זה בביט".
