כל מי שעבר באותו יום בכיכר הדוידקה בירושלים התקשה להסיר את מבטו מהאם הצעירה והמבוהלת, שישבה על מדרגות האבן והתייפחה. משני צידיה ישבו בנה ובתה, וכמוה גם הם נראו מבוהלים וחסרי אונים. היה זה מראה עצוב למדי, אך לא בלתי שגרתי בירושלים של שנות ה-50 המוקדמות, שבה סבלו רבים מעוני וממחסור.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ובכל זאת, אם מישהו מהעוברים והשבים היה עוצר ליד האם האומללה וילדיה הקטנים ומתעניין בפשר המחזה המדכא, הוא היה מבין כי לשלושה, בני משפחה ענייה משכונת בית ישראל, אין לאן לחזור. דירת החדר הקטנטנה שבה התגוררו שימשה קלף מיקוח במשחק קלפים של אב המשפחה, משחק שבו הפסיד. אבל העוברים והשבים המשיכו בעיסוקיהם. חלקם הגניבו מבט מלא באמפתיה והמשיכו בדרכם.
רק כעבור כמה שעות, שהרגישו כמו נצח, עצרה ליד השלושה נזירה פינית והתעניינה במצוקתם. תוך זמן קצר האם, ילדיה והנזירה צעדו את כל רחוב הנביאים שבסופו, בפינת רחוב שבטי ישראל, הגיעו למיסיון הפיני. את דלת הברזל הכבדה שנסגרה, ומאחוריה ילדיה יחד עם הנזירה, האם הצעירה לא תשכח לעולם. היא הבינה כי ילדיה בידיים טובות וכי כעת לא יחסרו להם מזון ושתייה, וניסתה לנחם את עצמה בכך שיום אחד, כשתצליח לצאת מהמצוקה שאליה נקלעה, יחזרו כולם להתגורר יחד תחת קורת גג אחת.
שנתיים עברו עד שהאם הצליחה לעמוד בהבטחתה ודלת הברזל הכבדה נסגרה פעם נוספת, הפעם כשילדיה עימה. במהלך השנים שעברו מאז אותו יום ארור, שבו נאלצה להשאירם במיסיון, היא הכירה את בעלה החדש שאיתו חיה שנים ארוכות, ולשניים אף נולד בן - אליקו נר-גאון. הם חיו חיי משפחה נורמטיביים, כשסיפור המיסיון מהדהד כל העת ברקע. בכל זאת, ילדים יהודים שמתחנכים על ברכי הנצרות אינם דבר של מה בכך. ואולם, העבר ייחשף רק כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שאותה ילדה, שאימה השאירה אותה יחד עם אחיה בעל כורחה מאחורי דלת הברזל הכבדה, תתפרסם ותהפוך מרבקה בן מנחם לזמרת ריקי גל.
ייתכן שחשיפת הסיפור על ידי אחותו היא זו שאפשרה לנר-גאון, שברבות השנים הפך לאמן רב-תחומי, להשתמש באותם סיפורים משפחתיים עמומים שספג בילדותו - שאת חלקם אף נאלץ להשלים בעזרת הדמיון - כדי להחזיר לחיים את המנזר הפיני שבו גדלו אחיו. החלל שנבחר לטובת שחזור המנזר ("זה לא שחזור", הוא מתעקש לתקן אותי, "כדי לשחזר את צריכה תמונות או משהו מוחשי אחר, ולי לא היה את כל זה") הוא חדר הדוודים הישן של מכבסת קיבוץ בית השיטה - שם גם נמצא הסטודיו שלו.
החלל בעל התקרות הגבוהות, שעמד נטוש זמן רב, הפך תוך ארבעה חודשים לסט מאובזר ומדומיין ובו חדר האוכל והתפילה של בית היתומים שניהל המיסיון. שם גם התרחשו הסצנות, בהשתתפות ילדי הקיבוץ והוריהם כניצבים, שצולמו לתערוכת היחיד שלו - "רחוב הנביאים". המופע הראשון הוצג בחודש מאי האחרון בקיבוץ בארי, ולפני כארבעה חודשים שבה התצוגה למכבסה הקיבוצית הנטושה שבה צולמה.
"אחד מהזיכרונות הבודדים של ריקי מהמיסיון הוא שהחלל היה בעל תקרות גבוהות מאוד, וזו גם הסיבה שבחרתי בחדר הדוודים. גם את חדר האוכל ואת הילדים הישובים ליד שולחן אבירים ארוך היא זוכרת, אבל מעבר לזה כמעט ואין זכרונות מהמקום, ותמונות כמובן שאין", מספר נר-גאון.
לצד האסתטיקה המוקפדת - שבה ניגע בהמשך - שמלווה את הסצנות המבוימות, קשה שלא לחוש גם בקיפאון הרגשי ובמועקה שהן משדרות. הניצבים אינם מחייכים, למעשה הם חסרי הבעה כמעט לחלוטין. אף שהם מצולמים יחד, בקלות ניתן לחוש בבדידות ובעצב שלהם. האם כך דמיין נר-גאון שאחיו הרגישו במיסיון?
"הסיפור המשפחתי הוא רק טריגר לעבודת האמנות", הוא מסביר. "הבנייה של החלל ושל כל מה שבתוכו משלבת זיכרונות מסרטים שהשפיעו עליי כמו 'האחיות מגדלנה' ו'אוליבר טוויסט', טיולים שערכתי בעולם, הרבה פנטזיה וגם לא מעט סצנות מהילדות שלי".
אילו סצנות? אתה הרי לא גדלת במיסיון כמו האחים שלך.
"נכון, אבל בבית הספר שבו למדתי היה המון טיזינג. הייתי ילד מאוד לא אהוד. המורים היו נוהגים להעמיד אותי מול הקיר במשך 20 דקות כשכל הכיתה צוחקת מסביב. היו לי בעיות מוטוריות קשות, ולא ידעתי לקרוא ולכתוב. זו, אגב, גם הסיבה שכשכולם קראו את הכתוביות בסרט, אני התמקדתי בפרטים הקטנים והאסתטיים שאף אחד לא שם לב אליהם - אותם אני זוכר עד היום ומשלב בעבודות שלי. ככה זה, כשאתה גדל בצורה כזאת אתה מפתח רגישות מאוד גבוהה למקומות האלו של השפלה בחיים, ובעצם בונה לעצמך עולם שלם - ומשם הגיע גם החיבור שלי למיסיון, למרות שלא גדלתי בו".
איך זה בא לידי ביטוי בתצוגה הנוכחית?
"אומנם לא רואים שם השפלה של ילדים, אבל כן אפשר להבחין בבירור בקריאות התיגר שלהם על המוסכמות ובניסיון לשבור גבולות. יש סצנה מסוימת שבה רואים ילדה יחפה מתהלכת על שולחן האוכל. הילדה המצולמת היא זו שבחרה לעשות את זה, אני רק ביקשתי ממנה לדמיין שהנזירות הלכו וכעת היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה.
"יש גם את הבעות הפנים של הילדים שמצביעות על הקושי שלהם, הצבעוניות החולנית של כלי האוכל והעובדה שכולם לבושים באותם בגדים. כל אלו מרמזים על משהו לא בריא, מערכת שלא רואה את האינדיבידואל, סולדת מהשונה ומנסה להפוך את כולם לישות אחת. כל מה שמעניין אותם זה הציונים, וילדים חולמניים נזרקים החוצה מהמערכת במקום לפתח אותם. זה היה בתקופתי, אבל זה קורה גם היום - ברגע שאתה שונה, קודם כל מבקרים אותך ומנסים להחזיר אותך לתלם, שתהיה כמו כולם".
הניצבים הם נערים ונערות מהקיבוץ, וכמה מהחברות ממלאות את תפקיד הנזירות המטפלות בחניכים של בית היתומים המדומיין. קשה שלא לשים לב שיש פה גם ביקורת מרומזת על החברה הקיבוצית בעבר.
"חלק מחברי הקיבוץ שביקרו בתערוכה הרגישו כך באמת, ואפילו שאלו למה משווים את בתי הילדים למיסיון. התשובה שלי הייתה שהם לא המציאו את השיטה של הלינה המשותפת, היא הגיעה מאירופה, כך שהביקורת לא מופנית אליהם באופן ישיר. אני מודע לזה שבחשיבה של חלק מהאנשים מיסיון זה מקום קשה, וההתנהלות של הנזירות נתפסת כקשוחה ולא כמשהו רך ואימהי. אבל מה, בקיבוץ זה לא היה? לא הייתה שומרת לילה שצעקה על הילדים ולא התייחסה למצוקות שלהם? למה להתייפייף?"
למרות הביקורת, נר-גאון זכה לשיתוף פעולה מלא מצד האימהות בקיבוץ. "העבודה על הסט הייתה במהלך אחד הסגרים ורובן היו פנויות, וכך גם הילדים. הן עזרו לי ללהק את הילדים, דאגו לתלבושות ממחסן הבגדים בקיבוץ, הלבישו אותם וחלק אף השתתפו בסצנות. זה החזיר אותן לבתי הילדים שגדלו בהן, והן התרגשו מאוד וחלק מהן אפילו בכו. גם את הילדים זה העסיק, קראו לזה שם 'הקייטנה של אליקו'. בתל אביב בחיים לא הייתי יכול להוציא דבר כזה לפועל".
העבר שנר-גאון סוחב עימו משפיע על עבודותיו. האמנות היא כמו מעין ריפוי עבורו, וזו גם הסיבה לכך שהוא מתחבר ל"דלתות האחוריות של החיים", כפי שהוא נוהג להעיד על עצמו. את מלאכת האמנות הוא מעולם לא למד, ואף על פי כן הוא עוסק במגוון תחומים, בהם ציור, בניית מיצגים ובשנים האחרונות גם צילום. בתהליך עבודתו הוא מתמקד בבניית חללים במבנים נטושים, או כפי שהוא אוהב לתאר זאת: "אני בונה את הפנטזיה שלי, מלאת הניגודים, מההתחלה ועד הסוף, כולל הדלתות והחלונות והצבעים על הקירות, במקומות שעומדים שוממים ולאף אחד לא אכפת מהם".
וזה בדיוק מה שהוא עשה בחדר הדוודים הישן בבית השיטה. קירות החלל הלא גדול מעוטרים בדיוקנאות משפחתיים של גבר ואישה אלמוניים, ובפינה נוספת הוא הציב פסל עשוי שנהב של אביו של ישו המחזיק בבן הקדוש בידיו. בפינה אחרת ניצב שולחן עצום העשוי כולו מפח, שעליו הניח נר-גאון בדייקנות רבה צלחות פלסטיק בצבעים זרחניים בגוון ירוק, ובמרכזו כיכר לחם שלמה וריבה. התאורה הדרמטית מוסיפה אפקט צבעוני נוסף. ברקע מתנגנת מוזיקת כנסיות, מנוגדת לגמרי לעליבות של המזון המונח על השולחן. כך גם דלתות העץ המפוארות משמשות ניגוד מוחלט לדלתות הברזל הכבדות שמולן, המשדרות קרירות ואימה. אבל הניגודים מופיעים עוד הרבה לפני, בבחירת המכבסה הקיבוצית הנטושה שמסמלת יומיומיות לחלל שיאכלס מקום קדוש כמו מנזר.
"המקום כולו מטלטל במיוחד, בין אם היית אי פעם במיסיון ובין אם לא. הוא מהתל בך וגורם לך לחשוב שהיית בו כבר. מצד אחד אתה נכנס לחדר אוכל, ומהצד השני אתה בעצם נמצא בתוך יצירת אמנות. מצד אחד אתה מרגיש שאתה מבין את הסיטואציה, ומצד שני אתה נתקל בחפץ לא קשור כמו כלוב ציפורים ריק, ושוב מרגיש שאין לך מושג מה קורה כאן", הוא מסביר. "אפשר לראות את ההשפעה הזו על המבקרים. לכל אחד מהם זה הזכיר משהו אחר, וחלק גם ממש בכו. היו בחורות שנזכרו בתקופת הטירונות שלהן במחנה 80, יוצאי קיבוץ סיפרו שהמקום מזכיר להם את בית הילדים, והייתה אפילו מדריכת טיולים שמתמחה בכנסיות שהודתה שהמקום הזה מרעיד לה את כל הקרביים".
במיסיון עצמו נר-גאון מעולם לא ביקר. כמה שנים לאחר שאחיו חזרו לביתם עבר חוק במדינת ישראל שאסר על המרת דתם של ילדים. לאחר סגירתו הועבר המיסיון לרמאללה, וזמן לא רב אחר כך הוא נסגר. למרות זאת, הוא מספר, כשאחותו ריקי גל נכנסה לחלל המדומיין שבנה בפעם הראשונה, היא התקשתה להסתיר את ההלם שעמד על פניה. "היא מיד אמרה לי: 'אליקו, זה כאילו שהיית שם איתי'. אפילו שזה לא דומה למיסיון עצמו, זה הרגיש לה כאילו היא חוזרת אחורה בזמן".
מה הייתה התגובה של אמא?
"החלק הקשה באמת בכל הסיפור הזה היה ההתעסקות בו מול אמא. לאורך כל התהליך ניהלנו הרבה מאוד שיחות על התקופה ההיא, והיא חשפה בפניי את הקשיים שמלווים אותה עד היום מכך שהכניסה לשם את הילדים שלה. במיוחד זכור לה הרגע המטלטל שבו דלת הברזל נסגרה אחריהם, והיא נאלצה ללכת. עבורי זה היה פתאום להתחיל לחקור סיפור, ולגלות שדברים שחשבת שהבנת בתור ילד מקבלים משמעות אחרת לגמרי כשאתה אדם בוגר עם משפחה וילדים".
איך השפיעה התצוגה על מערכת היחסים עם המשפחה?
"היא קירבה בינינו. ריקי למשל פתאום גילתה שיש עוד אמן במשפחה. נכון שכשאמא ראתה את התצוגה בפעם הראשונה זה העלה בה שוב את הזיכרונות וזה לא היה פשוט, אבל בסוף זה עשה לכולנו רק טוב. אגב, גם עבורי זה לא היה פשוט בהתחלה - הכנסתי לעולם שלי אנשים זרים והייתי חשוף לגמרי. אבל זה סוג של טיפול פסיכולוגי עבורי".
וכמו אחרי טיפול מוצלח אצל פסיכולוג, נר-גאון מעיד על עצמו כי יצא מחוזק מתהליך החשיפה שעבר. "לא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה אנשים יגיעו לצפות בתצוגה הזו. התערוכה בבית השיטה הוקמה בעיקר עבור הניצבים מהקיבוץ שהשתתפו בה, ופתאום התחילו להתעניין בה גם אנשים מבחוץ, סיקרו אותה ולא הפסיקו להחמיא לי. זה גרם לי להרגיש שהצלחתי - אני, הילד שלא ידע לקרוא ושהמורים אמרו שלא ייצא ממנו כלום, זה שלאף אחד לא היה אכפת ממנו, הפך לאמן אוטודידקט מצליח שזוכה להערכה. בגיל 60 חזרתי לחיות את הילדות שלי, אבל עם תיקון".
תמונות מתערוכת "רחוב הנביאים" של אליקו נר-גאון יוצגו בפסטיבל הצילום ה-9, שייפתח ב-17 בנובמבר במרכז דניאל לחתירה בפארק הירקון בתל אביב.
