בשנת 1994 מצאה את עצמה כנסיית השכל במצב המוזר ועם זאת המוכר כל כך עבור אינספור הרכבי רוק ישראליים בזמנו: הולכים בלי ומרגישים עם. מצד אחד, אלבום הבכורה שלהם, "דברים בלחש", נחשב לאחת היצירות המוערכות של השנה הקודמת. "אני מאמין בכנסיית השכל", הייתה כותרת המאמר של יואב קוטנר בעקבות "אני מאמין", השיר שפותח את האלבום. היציאה שלו בסמוך לבכורה של מופע ארנבות של ד"ר קספר, ולא הרבה אחרי "זמן סוכר" של איפה הילד, סומנה כחלק מהתנופה חסרת התקדים של הרוק המקומי.
ומצד שני, כל החגיגה הזאת התקיימה במרחב צר למדי, תקשורתי ברובו, שהתקשתה לקבל ביטוי במכירות. נדמה כי מבחינת הציבור הרחב, הסגידה ללהקות כמו כנסיית השכל הייתה יותר עגל זהב מאשר "תקליט זהב". לאורך השנים העוול תוקן ונוצר איזון: כנסיית השכל קיבלה את ההכרה הראויה לה כנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית, עם להיטי ענק, הופעות איקוניות וגם כניסה לקנון השכול עם "שום דבר לא יפגע בי". אבל בהתחלה, החבורה משדרות שהתנפלה על תל אביב בלי שקל ועם הרבה רעב, נראתה כמו פלישה של ערפדים מופנמים שהחליטו שאין שום סתירה בין הערצת הקסם האפל של הדורז והסמיתס לזהות מזרחית, כפי שהדגים הקטע הסרקסטי והמעולה "דא לה קאמה" ("האווה ז'ה ג'ים מוריסי / האווה ז'ה / דיר מוריסיי"). כמו הרבה חידושים מלהיבים, גם אותו לקח זמן להבין.
להקה אחרת אולי הייתה בוחרת בכיוון יותר קומוניקטיבי לאלבום הבא, כי בכל זאת כשרוצים לאכול לא שמים על השולחן מחמאות מהעיתון. אבל כנסיית השכל, להבדיל מהרבה מתחזים, באמת הייתה מחזה חריג בנוף: לא רק שיורם חזן, רן אלמליח, דוד ראסד ומייק גולן רצו לנסר את הלילה עם גיטרות סטייל הקיור וסאונד של ניק קייב המוקדם; הם ביקשו להראות שאת כל זה אפשר גם לעשות עם העברית הגבוהה של שירי משוררים דוגמת נתן זך, יהודה עמיחי ומאיר ויזלטיר, רעיון שהוא אנטי-תזה להשפעות הבינלאומיות שלהם: איאן קרטיס, רוברט סמית' וקייב לא נזקקו לדילן תומאס או לורד ביירון, אלא ראו בעצמם את היורשים שלהם.
התוצאה הייתה קודם כל מופע שירי משוררים בפסטיבל ערד של 1993, חלקם כבר הוקלטו קודם על ידי הלהקה. לאחר מכן הוחלט להקליט באולפן מספר שירים מצומצם על בסיס אותו מופע, יותר אי-פי מורחב מאשר אלבום, אליו תצורף חוברת צילומים יפהפיים של רונן ללנה, שלכד בכישרונו ארבעה גברים צעירים עם חלומות רוקנ'רול גדולים באזור הדמדומים שבין תמימות להתפכחות. זה לא אלבום שני - כלומר לא צריך להתגבר על "משבר האלבום השני" - ועדיין תוספת ראויה לרפרטואר המתרחב של הלהקה הצעירה. "קח שירים" קראו לפרויקט. והוא היה כישלון.
אקט מובהק של מיטוט חומות
בדיעבד, "קח שירים" כמעט חיסל את כנסיית השכל. לקח לה עוד חמש שנים והרבה מאוד סבל כדי להוציא את האלבום הצהוב, הלהיטי, שבו הלהקה סוף-סוף פגשה קהל שחיכה לדבר המיוחד שיש לה להציע ורק היה צריך עוד קצת פופ בכפית. דווקא בגלל זה, ראוי להעריך את העובדה שהלהקה מעולם לא נטשה את הפרויקט והיא אף תחגוג 30 שנה לצאתו ב-15 בפברואר, במסגרת פסטיבל המגבר במרכז ענב בתל אביב, עם האורח הכי מתבקש, שמעון אדף.
בזמן אמת, הדבקות של כנסיית השכל בחזון של "קח שירים" הייתה טוטאלית. בריאיון לדן תורן ב"יציאת חירום", מגזין המוזיקה המיתולוגי של הכבלים, אלמליח וחזן התעקשו שלא מדובר ב"אלבום שני" אלא ב"פרויקט נורא קטן" שהוקלט ביומיים כשהלהקה מנגנת לייב. "פרויקט בשביל הכיף שלנו", סיכם אלמליח. חזן, מהצד השני של תורן, לא מפסיק לשחק בשיער ולהיראות כמי שמעדיף להיעלם ויפה עשור אחד קודם.
לא בטוח ש"כיף" היא המילה לתאר את "קח שירים", או את כנסיית השכל בכלל. אם באלבום הראשון כתב אלמליח "המילים קשות כמו קרח / אז אני שותק", בפרויקט הזה בלטה התשוקה לחפש את המילים ובאמצעותן את הזהות: לא פחות משלושה שירים מתוך שישה שבוצעו (לצד הקטע האינסטרומנטלי בעל השם הסמלי "בעל כורחי") עוסקים בכתיבה עצמה על שלל ייסוריה.
"ניב", של רחל המשוררת, מתחיל את המסע עם "יודעת אני אימרי נוי למכביר, מליצות בלי סוף... אך ליבי לניב התמים כתינוק / ועניו כעפר / ידעתי מילים אין מספר / על כן אשתוק". אחר כך מגיע שיר הנושא, של מאיר ויזלטיר, שגם הוא בדרכו האופיינית מבקש לפוצץ, פיזית, את בלון השירה: "קח שירים, ואל תקרא / עשה אלימות בספר הזה / ירק עליו, מעך אותו, בעט אותו, צבוט אותו". ומנגד, ישנו רגע הקסם של יצירת היש מאין, עליו כתב נתן זך ב"כשבדידות אינה פחד": "כשבדידות אינה פחד / נולדת שירה / כשהיד אינה רועדת / כשהגרון אינו מתכווץ למחשבה / שירה".
4 צפייה בגלריה
לא בטוח ש"כיף" היא המילה לתאר את הפרויקט, או את כנסיית השכל בכלל.כריכת "קח שירים". כנסיית השכל
(צילום: רונן ללנה)
במבט לאחור, החיבור בין הסערה הפנימית של אלמליח וחזן לפן הזה בכתיבה של ויזלטיר וזך מקדים את המהפכה החשובה של משוררים ומשוררות כמו עדי קיסר, רועי חסן, שלומי חתוכה, ישראל דדון ותהילה חכימי. כנסיית השכל לא כתבה "שירה מזרחית" והלחנים שלה היו יותר צפון אנגליה מצפון אפריקה, אבל המהות הייתה אקט מובהק של מיטוט חומות. הם הראו לאליטות איך אלמליח וחזן וראסד וגולן שולטים לחלוטין בשפה השירית, ולא סתם שולטים אלא מבצעים בה כמצוותו של ויזלטיר: לעשות ככל העולה על רוחם, להלביש אותם בכתרים ואז להפשיט אותם בלי התראה. הם לקחו את השירים והשירים לא יכלו לעשות כלום בנוגע לזה.
כנסיית השכל המציאה מחדש את שירי המשוררים
הבעיה עם מהפכות זה שהן מסוגלות להפחיד גם את השליטים וגם את הנשלטים. "קח שירים" הוא יצירת רוק אמיצה במידת הנגישות המוגבלת שלה, אבל בעיקר בבשורה הגדולה הטמונה בתוכו: הנשגבות כאן היא לא של הטקסט אלא של הכלים שבאו לשבור לו את הצורה. השירה האקספרסיבית של אלמליח, הנימה המיוסרת של חזן, עבודת הדיסטורשן שמזכירה הרכבי אינדסטריאל - כנסיית השכל לא סתם "ביצעה שירי משוררים", את זה כולם עשו בשלב מסוים - אלא המציאה אותם מחדש, כפי שרק מעטים בשוליים של השוליים נהגו (למשל ההרכב DXM). סיכוי אמיתי במיינסטרים לא היה לזה, גם בתור הזהב של הרוקסן.
למרבה השמחה, ללהקה הייתה הסבלנות והיא השתלמה. שלושה שירים מהאלבום, "קח שירים", "לא רוצים לישון" של יהודה עמיחי ו"אוטוביוגרפיה" של שמעון אדף, שרדו ברפרטואר הלהקה וזכו לחיים חדשים ב"אוטוביוגרפיה", האוסף המכונן שיצא ב-2007 והזניק את העידן השלישי של כנסיית השכל. היוזמה של שאול מזרחי, אז מנהל הלהקה ותמיד הבעלים של מועדון הבארבי, הייתה להקליט אוסף משירי הלהקה בעיבודים חדשים לכלי מיתר, עליהם הופקד עמי רייס, שהצטרף ללהקה אחרי שהיה חבר באלג'יר. זה נגמר בהופעות ענק בפסטיבל ישראל ובקיסריה ובכניסה מפוארת של כנסיית השכל לפנתאון. אחת הנגזרות הייתה התקומה של "קח שירים", אלבום שנמכר במעט מאוד עותקים (עוד פחות מ"דברים בלחש") והדפסתו היקרה, בגלל הצילומים הפנומנליים ומלאי הקסם והאווירה של רונן ללנה הופסקה, מה שהפך אותו לפריט אספנים.
ובכל זאת, "אוטוביוגרפיה" גם הפקיע משהו מהקסם המקורי, הנועז, המוזר, חסר הפשרות, של שירי "קח שירים", לטובת מטרה צודקת כמובן. גם בשל כך, משמח שהלהקה מוצאת לנכון לחגוג את האלבום וגם שניתן להאזין לגרסאות המקוריות בשירותי הסטרימינג. במקרה של שיר אחד, זה אפילו חשוב.
השיר "אוטוביוגרפיה" בגרסת "קח שירים" הוא הטקסט האחרון באלבום, וכתב אותו המשורר הכי פחות מוכר בו. גם היום, למרות תרומתו האדירה למדף הספרות הישראלית, ספק אם שמעון אדף מוכר כמו רחל, עמיחי, ויזלטיר וזך, כך שבוודאי שבאמצע הניינטיז אלה היו פני הדברים עבור משורר צעיר משדרות. אבל דווקא בגלל זה, "אוטוביוגרפיה" נוצץ באלבום כהכרזת העצמאות האמיתית של כנסיית השכל וגם של אדף: הוא מסמל את המעבר מעיסוק בכתיבה או באהבה ועובר לדבר עצמו – מי אני, מאיפה באתי, ולאן אני הולך.
לא פלא שזהו מהשירים הבודדים של כנסיית השכל שבו אלמליח וחזן שרים כמעט ביחד, למרות ואולי בגלל הבדלי הקול ביניהם: האחד אפל ומרוחק, האחר מעביר כיתת אמן לתנים איך ליילל. ושניהם, דרך המילים של אדף, מתארים חיים שמתחילים בטראומה נוראית וממשיכים בתנופה גדולה, לקראת הבטחה שנראית בהישג יד ובכל זאת הולכת ומתרחקת אבל אין אלא להמשיך ללכת בעקבותיה. במידה רבה, זה הסיפור גם של כנסיית השכל כלהקה ומה שהופך אותה לאגדה שהייתה באמת.
