הקולנוע הישראלי סופג לא פעם גינויים על היותו "שמאלני". התיוג הזה, שעצם זיהויו כשלילי אומר משהו עגום על המקום שבו נמצאת המדינה הזו, מעולם לא היה ברור דיו. נדמה שכל סרט המבקר את המערכת הצבאית או הפוליטית חוטא, לכאורה, באנטי-ציונות, בדה-לגיטימציה של ישראל, ואפילו בשיתוף פעולה עם האויב. לשיטתם של רבים, מה שחסר לנו הוא קולנוע "ימני" – תהא אשר תהא הגדרתו של קולנוע כזה.
האם "אדמה בוערת", סרטו של לירן שטרית שעוסק בנוער הגבעות בשומרון, הוא סרט "ימני"? גם אם כן, הוא ודאי לא הראשון. כבר לפני כמה שנים הציג הבמאי משה זאבי את "העפיפונים של ארמנד" (2011) שגיבורו, בגילומו של זאבי עצמו, הוא טייס קרב ותיק שמוצא עצמו נרדף על-ידי ארגוני שמאל. ב-2017 הוא ביים את "הדרישה" שבמרכזו אישה דתיה-לאומית המתגוררת בהתנחלות, ובעקבות שינוי דרמטי במעמדה הכלכלי יוצאת למלחמת חורמה בקרנות הקולנוע המחרימות יוצרים מהשטחים. מדובר אמנם בשני סרטים זניחים ועילגים למדי, אבל הם ייצגו אולי את מה שאפשר לכנותו "קולנוע ימני".
"אדמה בוערת" - טריילר
"אדמה בוערת" יכול אף הוא להיחשב כקולנוע כזה. כפי שצוין בראיון שערך אמיר בוגן עם שטרית, המימון לסרט הגיע ממשקיע המזוהה עם תנועת "אם תרצו". הצילומים עצמם נערכו בשומרון (עוד לפני שהוקמה הקרן השנויה במחלוקת), והסרט מגיע אל האקרנים על רקע העימות בין יוצרי סרטים המתנגדים לקרן שומרון לבין תומכיה. עדיין, ניכר ששטרית מנסה בסרט – זהו סרטו העלילתי הארוך הראשון – שלא להיכנס לאיזושהי פינה פוליטית. כן, זהו סרט על נוער הגבעות, אבל נדמה שרובם, אם לא כולם, אינם חדורי אידיאולוגיה של ממש. כמו גיבור הסרט, יאיר (אסף הרץ), הם צעירים שמחפשים את עצמם או בורחים ממשפחתם.
העלילה מתרחשת בשנת 2001, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. יאיר הוא נער חיפאי שרישום פלילי עלול לפגוע בסיכויי גיוסו. האב עזב את הבית והאם (ריקי בליך) עוסקת בזנות. יאיר נמצא תחת פיקוחו של קצין מבחן (ערן שראל) לאחר שתקף את אחד מלקוחותיה של אמו. באופן משונה, המפגש שלו עם קצין המבחן נערך דווקא בפאב, שם מזמין המבוגר וויסקי סאוור בעיצומו של יום ואפילו לא טורח לשתות ממנו. מותר לתהות האם פאבים הם מקומות מפגש מקובלים בסיטואציות כאלה, וזהו אכן אחד מאותם פרטים שקצת קשה להתעלם מהם. בהמשך, יאיר בורח מהבית ועולה באקראי על אוטובוס המוביל אותו אל לב השומרון, שם הוא מתוודע לחבורה של נערים שהשתלטו על מאחז והפכו אותו לביתם, ומוצא עבודה אצל בעלת יקב מקומי (יעל לוונטל).
הגעתו האקראית של יאיר אל השומרון והצטרפותו לנוער הגבעות אמורה להציג את דמותו כחפה מכל אידיאולוגיה. אף הם, כמוהו, נדמים כנערים מבולבלים שמתקשים להתחבר אל כל מסגרת שהיא. זוהי בעיה מרכזית של הסרט שמבקש אמנם להציג את נוער הגבעות באור המסוים הזה, אבל בה בעת מנסה ללכת באמצע. סיטואציה המזכירה את הפיגוע בדומא ואת שריפתו למוות של התינוק עלי דוואבשה בפעולת טרור יהודי עולה כאן כמעט כבדרך אגב, מלווה בגילויי חרטה, ואפילו בניסיון להבין את מקורותיה שנמצאים באירוע אחר שבו מצא את מותו אביו של אחד מנערי הגבעות (אירוע המתייחס לדמותו של ברוך גולדשטיין).
למעשה, התנהלותם של הצעירים בסרט, המכונים "בלאדים", נובעת מהסתה של רב קיצוני (נתי רביץ) המטיף באוזניהם את מותר ההלכה על חוקי המדינה ואת העליונות היהודית. כאשר כבר מתגלע ויכוח פוליטי בסרט, בין נוער הגבעות וצעירים פלסטינים התובעים מהם לפנות את המאחז שהוקם על אדמתם, הוא מזכיר סצנה מ"בריאן כוכב עליון" של חבורת מונטי פייטון. אולי זה קשור לגילו הצעיר של הבמאי, 25, שמאחוריו כבר סרט קצר אחד ("בשם הבת" מ-2019), אבל נותר להצטער על כך שהפוליטיקה בסרט – שאינו יכול אלא להיות פוליטי – היא הדבר האחרון שמעניין את הבמאי-תסריטאי.
מצד שני, קשה שלא לצפות בסרט בסקרנות ואפילו בהערכה. לירן שטרית העז לקפוץ אל המים העמוקים, בבריכה שאין בה מציל, וללא שיעורי שחיה. שעה שהקולנוע הישראלי מנסה לספר סיפורים שבעיקר ימצאו חן – שטרית עושה משהו אחר. סרט שיש בו כדי למתג אותו בתעשייה כ"במאי ימני". אפשר להתווכח על איכויותיו של "אדמה בוערת" – אבל שטרית הצליח להביא אל בתי הקולנוע סרט על נוער הגבעות. סרט שבעיותיו האידיאולוגיות מעידות על הקושי של יוצרי סרטים ישראליים להתמודד עם עולם ייצוגים החורג מזה של חייל צה"ל המתייסר ופלסטיני המחמד.
נופי השומרון מעניקים לסרט צביון של מערבון הוליוודי ישן. כך גם דמותה של בעלת היקב שמעסיקה את יאיר, המזכירה את החוואיות מאז. אבל אל מול הקולנוע הישראלי הלאומי-הרואי, בסרטים נוסח "הם היו עשרה" (1960), שהציגו את הפלסטינים כאנטגוניסטים – פה ה"רע" הוא דווקא אותו רב קיצוני, הייצוגים הפלסטינים נדחקים אל השוליים, וחבורת נוער הגבעות אינה מוצגת כחלוצים שבאו לגאול את אדמת ארץ ישראל. במובנים רבים, "אדמה בוערת" הוא סרט שקל, אולי אפילו קל מדי, "לרדת" עליו. אני מציע להתייחס אליו ברצינות.
