התופים מכים בעוז, הגיטרה החשמלית צווחת בקצב קבוע – ואז מגיח אלוהים, והוא עוטה אדרת יומיומית. מה ששמעתם: כמה דקות אל תוך האלבום החדש של קניה ווסט, "דונדה", חברו-יריבו ג'יי זי מפציע ושר (בתרגום חופשי מאוד): "אלוהים בתא הכלא שלי – זה הטלפון שלי". ומיד אחר כך הוא מוסיף: "נבראתי בצלם האל – זה סלפי". אהבתם? שנאתם? כך או כך, תאלצו להודות שזמן רב לא שמעתם פרשנות כל כך מקורית לספרי הקודש. שני ענקי הראפ (טייקוני ההיפ-הופ, אם תרצו) אינם הראשונים שמגייסים את השפה כדי לתאר את האל בצורה מרעננת. אם כבר, הם האחרונים עד כה. במקביל לספרות הדתית, גם בתרבות המחולנת האל שב ומפציע, מסתיר ומגלה את פניו, מאז ולתמיד. לרגעים לא נותר אלא לשפשף את העיניים ולתהות: רגע, איזה אלוהים? אלוהים שלנו?
יום הכיפורים, המכונה גם שבת שבתון, אחד הימים הקדושים והשקטים ביותר שיש ליהדות להציע, הוא הזדמנות טובה לשוב ולהתבונן בדרכי ייצוג האל בכתובים. כמובן, לא נתמקד כאן בכל מיני אלילים למיניהם, אלא באל המונותאיסטי, המניע הבלתי מונע, זה שמוטב להימנע מלהזכיר לשווא את שמו המפורש. ובהתאם לכך, לפני הכול, ראוי שנחזור לספר הספרים הנצחי. איך אלוהים מוצג שם? פרופסור יאירה אמית, חוקרת ספרות ומקרא העוסקת בין היתר בדמותו של אלוהים במקרא, מבהירה כי התנ"ך נוקט בשלל דרכים מגוונות בהגיעו לתיאור האל. לפעמים הוא מוחשי, כמעט כמונו, ולפעמים הוא מופשט, באופן שנשגב מבינתנו.
בספרה "לקרוא סיפור מקראי" אמית מסבירה כי "להופעת האל בסיפורים תכלית ברורה - לתאר את אופן הנהגתו את העולם: מתערב או מתבונן; בתוכו או מעליו; פועל בעצמו או רק משגיח. ככל שהתפיסה המיוצגת היא יותר אנתרופומורפית (בצורת אדם – י.פ) ומוחשית, האל יעוצב כמתערב, כשוכן בתוכנו וכפועל בעצמו; ואילו ככל שגוברת המגמה להרחיקו מן הספֵרה האנושית ולא לתאר אותו באפיונים שהולמים בשר ודם, הוא יעוצב כאל מתבונן, כנמצא מעלינו וכמשגיח". לפי הצורך של מחברי המקרא (יהיו אשר יהיו), דמותו של האל משתנה. לעתים הוא מוצג כמעין דמות הפועלת על הבמה יחד עם שאר הדמויות - הנביא ישעיהו מתבונן בו יושב על כיסא רם ונישא, "ושוליו מלאים את ההיכל" - ולעתים הוא מתערב בנעשה בדרכים עקיפות, דרך חלומות, נביאים או אותות.
נרענן את זיכרוננו מימי בית הספר או החדר, בסקירה קצרה: בעוד שבספר בראשית האל מוצג כדמות פעילה ומתערבת (בסיפור גן העדן הוא מטייל בגן, יוצר עבור אדם וחווה כותנות עור ואף מלביש אותם), בסיפור יוסף הוא חצי-נעדר רק מוזכר על ידי המספר והדמויות. לפעמים הוא פה, לפעמים הוא שם – אבל במידה כזו או אחרת, הוא נוכח כל הזמן. חוץ במגילת אסתר, כידוע, אבל זה כבר סיפור אחר. בהקשר זה, ובניגוד למה שהיה אפשר אולי להניח, פרופ' אמית מציינת כי הבחירה בעיצוב האל אינה מותנית בתקופה הכתיבה – לעתים, דווקא בספרים המאוחרים יותר, דוגמת דברי הימים, אפשר למצוא תפיסה מוחשית של האל, בעוד שבספרים המוקדמים, כמו ספר מלכים, האל מוצג באופן מופשט יותר. וכמובן, לעתים יש לבורא גם רגשות. התנ"ך מציג אותו כמי שאוהב (את עמו), שונא (את האויב), נעצב, מתרגז, מקנא, מרחם ולרגעים אף נמלא חרטה. פרשנים מסורתיים, ובהם הרמב"ם, הסבירו שמדובר במשל בלבד – האל מתואר באופן שבני אדם יוכלו להבינו.
הביוגרפיה של אלוהים
רבים טוענים שגם אם האל עצמו הוא ישות שהשפה צרה מלהכיל (הכופרים סבורים שהוא פשוט איננו), רעיון האלוהות מעצב את עולמנו באופן כה עמוק, עד שבמידה מסוימת הוא מוחשי לא פחות, ואולי אף יותר, מכמה דמויות היסטוריות שהתהלכו על פני הפלנטה. הסופר האמריקני ג'ק מיילס אף כתב עליו ביוגרפיה (תחת השם הקולע "אלוהים: ביוגרפיה") שזכתה בפרס פוליצר. "רבים במערב אינם מאמינים עוד באלוהים, אולם אמונה שאבדה, כמו הון שאבד, יש לה השפעות ממושכות", הוא מסביר. אריאנה מלמד כתבה ב-ynet לאחר צאת הספר כי אלוהים "הוא הדמות היותר מעניינת של התנ"ך, אלא שפולחן האישיות טרם נתגבש כשספר הספרים נכתב. ג'ק מיילס חורש את המקור וחוזר עם דיווח מחוייך על אודות הגיבור הגדול ביותר בהיסטוריה של הרעיונות". לפיה, "אחרי שהגימיק הובן, עדיין נשאר כאן ספר טוב שעיקרו היכולת של המחבר להוביל אוהבי ספר בחזרה למקור, לבדוק ולקרוא ולהבין ולפרש בעצמם. זה שעשוע אינטליגנטי, וברור שאלוהים לעולם יהיה גדול מכל כותבי הביוגרפיות שלו".
ניסיונות דומים העמידו גם סופרים מקומיים, כמו למשל מאיר שלו בספרו "תנ"ך עכשיו" המציג את דמויות התנ"ך (ובהן האל בכבודו ובעצמו) באור נטול מיסטיקה ותוך עיסוק אינטלקטואלי-אך-קליל בנבכי הנפש. בגישה מעט שונה, הסופרת יוכי ברנדס נעה בין מצוקה והשלמה נוכח דלות הפרטים בתיאור קורותיו של האל. בספרה "כשאלהים היה צעיר", שראה אור השנה, היא כותבת: "מה ראשיתו של אלהים? מתי הוא נוצר? איך הוא נוצר? השאלות הללו לא יכולות לקבל מענה. אלהים הוא הבורא. הוא לא הנברא. אז במקום לספר לנו על בריאתו של אלהים - מדברים על בריאת העולם ואומרים לנו שוב ושוב ושוב את מה שמעתה והלאה יהיה עבורנו מובן מאליו: יש אלהים. יש אלהים. יש אלהים!"
בעוד שכותבים רבים, מאמינים ואפיקורסים כאחד, ניתחו במרץ את דמותו של התנ"ך כפי שהיא משתקפת במקרא, יש כאלה שבחרו למקם את האל נורא העלילה בתוך עלילות חדשות. בשלב זה, נעשה דילוג קטן לפרנקפורט על המיין, ונפגוש את מיודענו, יוהאן וולפגנג פון גתה. במחזה "פאוסט", אחת מיצירות הספרות המפורסמות בכל הזמנים – והנערצת ביותר בשפה הגרמנית, בלי תחרות – הוא מעמיד תמונה ברורה של אלוהים כחובב משחקים מושבע. גתה כתב את יצירתו המונומנטלית, "סיכום הסיכומים" של עבודתו הספרותית, במשך עשרות שנים, ופירסם מהדורה מגובשת שלה רק בשנת 1832, סמוך למותו. נהוג לומר שאמנים קטנים מעתיקים בעוד שאומנים גדולים גונבים, ואכן, גתה לא המציא את הסיפור לגמרי – עוד לפני כן היה מוכר סיפורו העממי של ד"ר פאוסט (ולפעמים פאוסטוס), שמכר את נשמתו לשטן תמורת נעורי נצח והררים של כסף.
הגרסה של גתה נפתחת עם סיפור בסגנון ספר איוב, כשהשטן (מפיסטו, במקרה הזה) מתערב עם אלוהים על נפשו של פאוסט. השטן מסמל את הניהליזם – כלומר, את התפיסה כי החיים חסרי כל משמעות ואין בנמצא אף כיוון לגאולה, בעוד שהאל מסמל ביצירה את התבונה, החכמה והפוזיטיביזם – האמונה כי העולם ניתן להבנה באמצעות חקירה. בזמן שהאל והשטן זוממים את מזימתם, פאוסט עצמו, שאינו יודע אילו צרות שמימיות מצפות לו, עסוק בתרגום הבשורה על פי יוחנן מהברית החדשה. ביקור מפתיע בחדרו משנה את חייו לעד. בהדרגה, האל ממשיך לרחף בשולי היצירה כדמות משנית, בעוד שמפיסטו הולך ותופס עמדה מרכזית בטרגדיה. האל בא והולך, אבל לא נשאר.
זוכה פרס נובל נגד הבורא
אלוהים מוזכר כדמות משנית, רבת נוכחות או אפופת היעדר, בשורה ארוכה של קלאסיקות מכל העתות והמקומות. כך למשל, האל נוכח כמעט בכל רגע ב"האחים קרמזוב" של פיודור דוסטויבסקי, אולי היצירה המבריקה והנועזת ביותר, גם היום, שנכתבה אי פעם על אמונה (ובאופן מתבקש, גם על כפירה). עם זאת, בעוד ישו, בנו של האל לפי הנצרות, מוזכר ביצירה כדמות לכל דבר ועניין – ועוד אחת מרתקת ונועזת במיוחד, האל נותר כמי שכולם עוסקים בו, אך לא זוכים לפגוש אותו. במידה רבה, היצירה משקפת את חיבוטי הנפש של דוסטויבסקי, שלאורך חייו התנער בהדרגה מספקותיו, התמסר לאורח החיים הדתי והפך לנוצרי אדוק. את הכפירה הוא הותיר לתיכוניסטיים היצריים שקוראים את הספר בהשתאות בלילות לבנים.
קפיצה נוספת בזמן מובילה אותנו לזוכה פרס נובל לספרות, חוזה סאראמאגו, האיש שאהב רעיונות גדולים אפילו יותר משאהב משפטים ארוכים (ואלוהים עצמו יודע עד כמה הוא אהב כאלה). ברומן האחרון שלו, "קין", שפורסם במקור בשנת 2009, חודשים ספורים לפני מותו, הוא כותב על אלוהים כאילו היה מכר ותיק שלו, ולא חושש להתעמת איתו. "תולדות האדם הן תולדות אי-ההבנות עם אלוהים, הוא אינו מבין אותנו, ואנחנו איננו מבינים אותו", סאראמאגו כותב. הרומן הסאטירי, בעל הממדים הפיקרסקיים (רומן הרפתקאות ונדודים מהסוג הישן) מציג את האל כשותף לדבר העברה של קין ברצח הבל. אחד שלא תרצו להתעסק איתו.
סאראמאגו כתב על הדת כבר בספרו "הבשורה על פי ישו", אבל נדמה שב"קין" הוא החליט להפשיל שרוולים, לקמץ אגרופים ולהתנער מכל טיפת חשש לחילול הקודש. האל מתואר בספר באופן הישיר והנונשלנטי ביותר שניתן להעלות על הדעת. כך, למשל, מתוארת בריאת האדם: "מבלי להתמהמה, שמא יתעוררו, שלח אלוהים את זרועו, ובקצה האצבע־המורה שלו לחץ בקלילות על בטנו של אדם, ואז עשה תנועת סיבוב מהירה, והטבור צץ. אותה פעולה שעשה אחר־כך על חווה הפיקה תוצאה דומה, אם כי בהבדל חשוב, והוא, שהטבור שלה יצא משופר בהרבה במה שנוגע למִתווה, לקווי המִתאר ולעדינות הקפלים. זו היתה הפעם האחרונה שאלוהים התבונן במעשה־ידיו וראה כי טוב". וכמה עמודים לאחר מכן, כשאדם וחווה טועמים מפרי עץ הדת, האל מתרגז, ונדמה שגם סאראמגו "פנה אלוהים אל האשה ושאל, מה עשית, עלובת־נפש, והיא ענתה, הנחש הערים עלי ואני אכלתי, שקרנית, רמאית, אמר אלוהים, אין נחשים בגן־עדן, אני לא אמרתי שיש נחשים בגן־עדן, אבל אני אומרת שהיה לי חלום, ובחלום נגלה לי נחש, והוא אמר לי, אז ככה זה, אלוהים אסר עליכם לאכול מפרי כל עצי הגן, ואני עניתי שזה לא נכון, שאסור לנו לאכול רק מהעץ שנמצא באמצע גן־עדן, ושנמות אם ניגע בו, נחשים לא מדברים, אמר אלוהים, לכל היותר הם שורקים". וכן הלאה וכן הלאה. אם זיהיתם כאן שמץ של ביקורת על הדת, אינכם הוזים.
רומן נוסף שמציג את האל באור בלתי מחמיא, בלשון המעטה, הוא "פסוקי השטן" של הסופר הבריטי סלמאן רושדי. לאחר שהספר ראה אור בשנת 1989, העולם המוסלמי זעם על הסופר, שקיבל איומים מהודו ועד כוש. האייתוללה חומייני אף הוציא "פתווה", כלומר צו דתי שמצווה על המאמינים המוסלמים להוציא להורג את רושדי בשם "חילול הקדוש", אם יוצא להם במקרה לפגוש אותו. בהמשך האיראנים אף הציעו פרס של כמה מיליוני דולרים למי שיצליח לשים ידו על הסופר ולשלוח אותו לפגישה עם הבורא, זה שנותן ולוקח. "פסוקי השטן", שנע הלוך ושוב בין העבר להווה ומגולל את סיפור חייהן של כמה דמויות תוך עיסוק בקורות האיסלאם, מציג באופן ביקורתי את דמותו של מוחמד, אך רבים שוכחים כי גם האל מפציע בו, כדמות משנית. חפוזה, מתעתעת ובמידה רבה אנוכית.
מעגנון ועד וולך
סופרים אחרים בחרו להציג את אלוהים בהקשרים קלילים ומבדחים יותר, כמו למשל ניל גיימן וטרי פראצ'ט בספר "בשורות טובות", המציג את גן העדן והגיהנום כשני אתרים מתחרים, בניהולם של האל והשטן. בספר נוכחים בעיקר שלוחיהם של השניים, המלאך אזירפאל והשד אנתוני קרואולי שמחליטים לאחד כוחות בניסיון למנוע את מלחמת גוג ומגוג. "אלוהים אינו משחק בקוביה עם היקום. הוא משחק משחק בלתי ניתן להבנה שהמציא בעצמו, שאותו ניתן להשוות, מנקודת מבטם של השחקנים האחרים (כלומר, כולם) לגרסה מסתורית ולא מובנת של פוקר המשוחק בחדר חשוך לחלוטין, עם קלפים ריקים, ללא הגבלת סכום ההימור ועם מחלק שאינו מוכן לגלות את הכללים, ונוסף על כך מחייך כל הזמן", נכתב בספר (בתרגום בועז וייס).
ומה לגבי הפרוזה שלנו, דוברי העברית והדרים בציון? גדולי הסופרים בעברית התייחסו לאל באינספור הזדמנויות בדרכים כאלה ואחרות, כמתבקש, אך מעטים ונדירים הם הייצוגים הבולטים של האל כדמות פעילה, נוכחת ומוחשית. הדבר אינו מפתיע, והולם את המסורת היהודית ואת הציווי העתיק, "אל תעשה כל פסל ותמונה". ש"י עגנון, הסופר הלאומי שלנו, שהתחיל את דרכו ככופר שמתעניין בעיקר בספרות גרמנית רומנטית, וסיים את הקריירה שלו כזוכה פרס נובל עם כיפה, כתב רבות על אנשים דתיים, אך מיעט לכתוב על האל כדמות. נדמה שהוא התקרב לכך יותר מכל דווקא בספרו "ימים נוראים" - לקט של כתבים, סיפורים קצרצרים והרהורים שחיבר מתוך שאיפה גלויה להדפיס לפחות ספר אחד שאפשר יהיה לקרוא גם בבתי הכנסת.
למרבה ההפתעה, ייתכן כי אזכורו המרטיט, העדין – שובה ושובר הלב – ביותר של האל בקורות הספרות העברית, מופיע דווקא בשיר של כותבת חילונית ידועה, שהסתכסכה עם הממסד הדתי פעם אחר פעם בחייה: המשוררת יונה וולך. בשירה המר-מתוק, היא מתארת את כיסופיה לאל שלא תזכה לפגוש, לראות או להכיר. אותו דמות גדולה מן החיים ומן הספרות גם יחד, ששום מילים – פיוטיות ומליציות ככל שיהיו – לא יצליחו לתאר. זהו שיר מעלף על הקשר שבין האל והשפה. בעוד הספרות מתקשה לתאר את הנשגב עצמו (ובמקרה הזה מדובר בנשגב מכולם), היא יודעת לדייק באופן מרהיב את ההשתאות שלנו מולו. את האופן שבו האל – צפונות הקוסמוס, צמרמורות האמונה, איך שלא תקראו לזה – משתקף בעינינו ובלשוננו.
וכעת, הבמה לוולך: "לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל הָאֱלֹהִים / לְעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר עוֹד קוֹלוֹ תַּחַת חַלּוֹנִי / טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת יֵרְדוּ בַּמֶּרְחָבִים אוֹת / אֵין הָאֱלֹהִים בָּא עוֹד בְּחַלּוֹנִי / אֵיךְ אוּכַל עוֹד לִרְאוֹת אֶת גּוּפוֹ הַמָּתוֹק / לִצְלֹל בְּעֵינָיו לֹא אֵרֵד עוֹד לִשְׁלוֹת / מַבָּטִים יַחְלְפוּ בַּיְקוּם כְּמוֹ רוּחַ / אֵיךְ אֶזְכֹּר אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה וְלֹא אֵבְךְ / יָמִים יַעַבְרוּ בְּחַיַּי כְּמוֹ רְטָטִים בַּגּוּף / לְיַד רְסִיסִים שֶׁל זִכְרֵי מַגָּע נִשְׁבָּרִים עוֹד יוֹתֵר מִבֶּכֶה / מַקְסִימָה אֶת הָאֲוִיר צוּרַת תְּנוּעָתוֹ בְּנוּעוֹ / לְעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר קוֹל הַגַּעְגּוּעִים אֶת הַסַּף / עֵת אָדָם יְחַיֶּה כְּמוֹ מֵתָיו בְּזִכְרוֹנוֹת, כְּמוֹ הֲוָיָה / וְלוּא יַעֲמֹד מַבָּטוֹ הַמָּתוֹק לְיַד מִטָּתִי וְאֶבְכֶּה".
