המספר בשם הסרט "65" מתייחס לתקופה בכדור הארץ שהתרחשה לפני 65 מיליון שנה. תקופה זו מכונה "הכחדת קרטיקון-פלאוגן" מכיוון שעל פי הקונצנזוס המדעי התרחש בה אירוע הכחדה המוני שחיסל כ-50% מהמינים על פני כדור הארץ. רבים קושרים אירוע קטקליזמי זה לפגיעה של מטאוריט ענק. בוגרי לימודי ליבה אמורים לדעת שזה קרה הרבה לפני הופעת האדם, אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסות להשחיל דמויות אנושיות לתוך הסיטואציה.
"65" - טריילר
סימן אזהרה ראשון: סרטים ששמם הוא מספר של שנה קדומה, ועוד חמור מכך, עידן פרהיסטורי. במקרה הטוב יוצא משהו כמו סרט הבריטי "מיליון שנים לפני הספירה" (1966) שבו דינוזאורים ובני אדם חולקים את אותו עידן ונתקלים זה בזה כמעשה שגרה; טראש שסיפק הנאות כמו אנימציית הסטופ-מושן של ריי האריהאוזן, או ראקל וולש המנוחה בתפקיד לואנה אשת המערות, שלגופה לא יותר מביקיני אייקוני עשוי מעור ופרווה. במקרה הרע יוצא סרט כמו "10,000 לפנה"ס" (2008) של רולנד אמריך הכולל שלל מאבקי שליטה משמימים על "החנית הלבנה" של שבט אנשי מערות, ואינטראקציות עם ממותות צמריות וטיגריס שנחרבי.
"65" אינו סרט טראש, הוא משעמם מדי מכדי שיהיה אפשר להעביר איתו ערב צחוקים. הוא סרט הישרדות לא מותח במיוחד, המשלב אלמנטים של מדע בדיוני גנרי ואינטראקציות לא מרגשות בין אב-בת חלופיים. שתי הדמויות הראשיות מנסות לשרוד שלל דינוזאורים, ועוד דברים מסוכנים שבהם ניתן להיתקל בטבע הפרהיסטורי. ייתכן שעם תסריט ובמאים אחרים - כלומר, לא עם צמד התסריטאים-במאים סקוט בק ובריאן וודס - ניתן היה להוציא מהתערובת הזו משהו יותר מוצלח.
בק ו-וודס ביימו עד היום כמה סרטים זניחים, אבל הם נגעו לראשונה בהצלחה כשכתבו את התסריט לסרט האימה הפוסט-אפוקליפטי המצליח "מקום שקט" (2018), שאותו ביים ג'ון קרסינסקי. כזכור, בסרט זה זוג הורים מנסה לגונן על ילדיהם מפני מפלצות עיוורות שמאתרות את טרפן בעזרת חוש שמיעה מפותח במיוחד. צמד היוצרים לא היה צריך להתאמץ במיוחד על מנת לעבד את הרעיון הזה לעלילת "65". כלומר, הם אולי היו צריכים להתאמץ, בכל זאת יש כאן סיטואציית מדע בדיוני המחייבת חשיבה על היבטיה, אבל לא נראה שזו הייתה גישתם. לכן "65" נראה כמו סרט נטפליקס שהגיע בטעות לבתי הקולנוע.
"65" נפתח על הכוכב סומאריס, תרבות תבונית שקדמה בעשרות מיליוני שנים לבני האדם. אפשר להניח שהיא תבונית, כי הם טסים בחלל כמעשה שגרה והם מדברים אנגלית. מעבר לכך לא ניתן לדעת יותר מדי על תרבות זו, כי כל ההכרות של הצופים עם הכוכב תתמצה בחוף ים שנראה דומה לאלו בכדור הארץ. האב מיילס (אדם דרייבר), מתייעץ עם אשתו אלייה (ניקה קינג) איך לבשר לבתם המתבגרת נווין (קלואי קולמן) שהוא עומד לעזוב למשימת סיור בת שנתיים בחלל. הוא עושה זאת מכיוון שהוא נזקק לכסף. נווין חולה במחלה מסכנת-חיים (יש לה שיעול קל מדי פעם), וכנראה שחרף התרבות המפותחת על סומאריס לא שמעו שם על ביטוח רפואי ממלכתי.
במהלך המשימה, שתכליתה לא מובהרת, סלע אסטרואיד קטן פוגע בחללית והיא נאלצת לנחות נחיתת חירום על כדור הארץ שלפני 65 מיליון שנה. כל מי שהיה בתאים הקריוגניים על החללית מת, למעט מיילס וילדה בשם קואה (אריאנה גרינבלט) שהייתה על החללית יחד עם משפחתה. במרחק של כמה קילומטרים נמצא המודול של החללית שאיתו הם יוכלו להיחלץ מהכוכב, הבעיה היא איך להגיע לשם על כוכב שכולו שורץ יצורים שרוצים לטרוף אותם.
קואה לא מדברת אנגלית. היא כנראה שייכת לתרבות בעלת אופי קצת יותר ילידי מזו של מיילס. טוב, אבל בתרבות כה מפותחת בוודאי יש מכשיר תרגום נייד, לא? אופס. נדפק בנחיתת האונס. לכן מיילס והילדה צריכים לתקשר בשפה מאוד בסיסית. לפעמים היא לא מבינה כלום, ולפתע היא קולטת מילים יש מאין. לפעמים היא מתנהגת כמו מי שלוקה בלקות התפתחותית חריפה, כאילו היא רואה בפעם הראשונה דברים כמו פרח או מים, ולפעמים היא מגלה עורמה המקדימה את גילה – בין אם במבטים שיפוטיים כלפי מיילס, ובין אם בתושייה טכנית לא צפויה. בקיצור, כל מה שמשרת את הסצנה המסוימת, בלי קשר למה שהיה קודם או שיהיה אחר כך. הכימיה בין שתי הדמויות לא משכנעת במיוחד. דרייבר הוא שחקן בעל כישרון - אבל הוא לא קוסם. קצת קשה להבין איך הוא חשב שמהתסריט שעליו הוא חתם עשוי לצאת סרט מוצלח.
בגלל שרוב הסרט מבוסס על שני שחקנים, חלק ארי מהתקציב של 91 מיליון הדולר הוקדש לאפקטים ממוחשבים. נשמע הרבה, בהתחשב בתוצאה הסופית. אלו חיות CGI שלא מעוצבות בדרך מעוררת אימה. גם העובדה שזהו סרט הנסמך רק על שתי דמויות, ולא סרט הישרדות עם יותר משתתפים שיכולים למצוא את מותם (כמו "הנוסע השמיני", "הטורף" וכו'), מנטרלת לא מעט מהדאגה לשלומן של מיילס וקואה.
ההישרדות של "אב-בת" בעולם שיש בו סכנות על כל צעד ושעל מזכירה לא מעט עבודות קודמות, אבל בימינו בעיקר את סדרת "האחרונים מבינינו". כמובן שהשוואה זו בין סדרה שבמרכזה התפתחות של מערכת יחסים מורכבת, וסרט שבו שתי הדמויות מתקשות לדבר בשפה משותפת, אינה מחמיאה ל-"65". זה מזכיר קצת יותר את "העולם אחרי" (2013), סרטו הנורא של מ. נייט שמאלאן בכיכובם של וייל סמית' ובנו ג'יידן. בסרט ההוא קיבלנו סיפור הישרדות נוכח מפלצות, לאחר נחיתת אונס על כוכב פראי. שם, יחסי האב-בן כללו גם ניסיון לאינדוקטרינציה עם הדים ברורים לסיינטולוגיה. אבל לפחות במהלך ההתפלצות ממנו היה על מה לחשוב. זה כמעט ועדיף על השיממון של "65".
