כשעינת ויצמן גילמה בסוף שנות ה-90 את ענת שילון בסדרה "הפוך" כולם אהבו אותה. בשנים האחרונות, אחרי שיצרה הצגות שביטאו את דעותיה הפוליטיות השמאלניות הרדיקליות, היא התרגלה לקבל תגובות מעורבות. עכשיו, אחרי שהודיעה על תמיכתה בבל"ד ואחרי שהתברר שהיא מועמדת למקום השישי ברשימת המפלגה לכנסת, התגובות והטוקבקים נגדה שוב תופסים תאוצה. "כבר שנים אני מקבלת תגובות נאצה", היא אומרת בשלוות נפש. "כותבים לי שאני חולת נפש, שאני פסיכופטית, שאני מזדיינת עם ערבים ומאיימים שירצחו אותי. פעם כתבו לי שיבואו לשחוט אותי".
7 צפייה בגלריה
"אני יודעת מה זה להיות נאהבת ומה זה להיות שנואה". עינת ויצמן דיאמונד
(צילום: אלעד מלכה)
קשה לספוג תגובות כאלה?
"עכשיו, כשאני לא אהובה, אני יודעת להעריך כמה כוח נותן להיות אהוב. בוא נגיד שיש לי פרספקטיבה, אני יודעת מה זה להיות נאהבת ומה זה להיות שנואה. התגובות הרעות הן בעיקר ברשתות. אני משתדלת לא לקרוא אותן, אני גם לא קוראת טוקבקים, אבל כשאני מקבלת הודעות לתיבה הפרטית שלי אני נכנסת ורואה אותן ומיד מדפדפת הלאה. ב'הפוך' היה לי תפקיד של תל אביבית מרחפת, אז נורא קל להיתלות בזה ולהפוך אותי בתגובות לבנאדם הזוי, ולהגיד 'עזבו את ההזויה מ'הפוך', אבל אני לא התפקידים שאני מגלמת. הדמות בסדרה בחיים לא הייתה נוגעת בפוליטיקה. פה, במרכז תל אביב, רוב הזמן אני מקבלת תמיכה ואנשים אומרים לי שהפעם הם יצביעו לבל"ד".
עוד במדור במה:
"הרבה שנים שאני מצביעה לבל"ד", ויצמן אומרת על המפלגה שרצה עכשיו לבחירות שלא במסגרת הרשימה המשותפת. "עוד הצבעתי לעזמי בשארה. פשוט לא נראה לי שמישהו ידע על זה אז". בשארה, שנמלט מישראל לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה, הוא אחד הפוליטיקאים השנואים ביותר בארץ.
"כשאתה מנואץ על ידי ישראלים, זה לא מדד בשבילי. מדד אמיתי זה לקרוא את המאמרים וההתבטאויות שלו, ואני קראתי אותו עוד כשהייתי באוניברסיטה. אלו המאמרים הכי חשובים על מושג הלאומיות. לוקח זמן לפתח תודעה פוליטית. השינוי הוא ברגע שאתה יוצר קשרים אישיים עם אנשים ורואה את זוועת הכיבוש ורוב האנשים לא רואים את זה. כל כך קל להתעלם מהכיבוש, אבל ברגע שאתה רואה את הדיכוי בעיניים, אין לך דרך חזרה. אני לא מסוגלת לחזור לשחק בסדרות וטלוויזיה ולהתעלם ממה שקורה פה. בל"ד היא המפלגה היחידה שנותנת תקווה למקום הזה, לכל בנאדם שרוצה להיות במקום דמוקרטי ושוויוני".
הסקרים לא נותנים לכם כרגע שום סיכוי להיכנס לכנסת.
"אנחנו בטוח עוברים את אחוז החסימה. אני רואה שאנשים התעייפו מהמשחק הפוליטי הקטן של 'כן ביבי, לא ביבי', ורוצים לעשות שינוי אמיתי. עוד לא התחלנו את הקמפיין, בגלל זה אני לא ממש יכולה להתראיין על המפלגה. אני שומעת הרבה אנשים שאומרים שלא צריך לתמוך ב'ממשלת השינוי' במירכאות, הממשלה שהביאה את האלימות והברוטליות לממדים שבאמת לא היו כאן קודם".
את מסכימה, בשם הדמוקרטיה, שיועלו כאן גם מחזות שיבטאו את המסר והאידיאולוגיה של "עוצמה יהודית" ושל איתמר בן גביר?
"המסרים של עוצמה יהודית, עוברים כל הזמן, בכל מיני רמות, בתקשורת ובאומנות. זה מה שאנחנו מקבלים רוב הזמן".
עם הדעות הפוליטיות שלך וההצגות שאת מעלה אין לך כמעט שום סיכוי לשחק בתיאטרון הממוסד.
"אני גם לא רוצה. אני זוכרת שהסוכנת שלי אז אמרה, 'אם תמשיכי ככה, אם תמשיכי להגיד את הדעות שלך, לא יזמינו אותך לאודישנים. אני יודעת מה המחירים ואני מקבלת אותם. המחירים האלה הם זניחים לעומת חבריי הפלסטינים והמחיר שהם משלמים. אנחנו יושבים פה בכיכר הבימה, יש לנו כיכר מדהימה, יש פה עושר בלתי נתפס בתל אביב, כיכרות ושדרות ומגדלים, אבל אנחנו חייבים לזכור שיש אנשים שאין להם חופש תנועה, אין להם חופש".
7 צפייה בגלריה
"יש פה עושר בלתי נתפס בתל אביב, כיכרות ושדרות ומגדלים, אבל אנחנו חייבים לזכור שיש אנשים שאין להם חופש תנועה, אין להם חופש". עינת ויצמן
(צילום: רפי דלויה)
בכל זאת, שחקנים רוצים לשחק בכל מצב ובפני כמה שיותר אנשים.
"מבחינתי, גם אם יהיו שני אנשים בקהל שמזדהים איתנו, זה בסדר. ודרך אגב, ההצגות שלנו מפוצצות בקהל. בעצם, עם כל הצגה או פרויקט אמנותי שאני עושה אני מייצרת שותפויות עם פלסטינים, עם קהילות, עם קורבנות. נוצרים קשרים שאחרת לא היו נוצרים והם הדבר החשוב".
השילוב בין פוליטיקה ואומנות
ויצמן בת ה-49 השתתפה ב-1999 בסרט הטלוויזיה "מבצע סבתא", ולאחריו בהצגות "ליזיסטרטה 2000", "דם" ו"ג'ונגל". בהמשך השתתפה בסרט "אהבה קולומביאנית", בסדרה "מתי נתנשק?", ובהצגה "ג'ננה" שכתב וביים יפתח קליין, עליה זכתה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל עכו. בשנת 2016 כתבה מחזה קומי פוליטי בשם "פלסטין, שנת אפס" על הריסת בתים פלסטינים בידי כוחות הביטחון דרך עיניו של שמאי פלסטיני. שנתיים אחר כך ההצגה המתוכננת באולם הפיס בכאבול בוטלה בעקבות פניה של יו"ר מפעל הפיס אביגדור יצחקי לראש המועצה. בשנת 2017, במסגרת פסטיבל א-ז'אנר, העלתה יחד עם עזיז א-טורי מהכפר הבלתי מוכר אל-עראקיב יצירה בשם "הבית ה-112 - שיעור בבנייה פוליטית", בו שוחזרה על הבמה בניית בית כפי שנעשתה בכפר אחרי 111 ההריסות.
ב-2017 פסלה ועדת ההיגוי של פסטיבל עכו את ההצגה "אסירי הכיבוש", שכתבה ויצמן עם אסירים ביטחוניים. בתגובה התפטר המנהל האמנותי של הפסטיבל, אבי גיבסון בר-אל. באותה שנה ערכה בתיאטרון יפו את אירוע "מחברות הכלא", שבו הקרינה סרטונים בהם אנשי ציבור קראו מכתבים של אסירים פוליטיים וערכה קריאה בימתית של התכתבות בין אסיר פלסטיני לבין בחורה יהודייה. בעקבות אותו אירוע איימה שרת התרבות דאז, מירי רגב, על תיאטרון יפו בשלילת תקציבים בגלל עבירה על חוק הנכבה. ויצמן גם הביעה הזדהות ותמיכה במשוררת הפלסטינית דארין טאטור שהורשעה בהסתה לטרור ובתמיכה בארגון טרור בעקבות פרסום שיריה, ונידונה לחמישה חודשי מאסר. שנה מאוחר יותר כתבה בשיתוף המשוררת הצגה בתיאטרון תמונע "אני, דארין טאטור" המספרת את סיפורה.
"עד שהתחלתי לכתוב ולביים הייתי שחקנית בנפרד ואקטיביסטית בנפרד", היא אומרת, "ואז, ב-2014 הייתה מתקפה ישראלית על עזה ומישהו העלה לרשתות תמונה שלי עם חולצה ועליה כתוב Free Palestine, עם דגל פלסטין, ועשו עליי לינץ'. זה היה אירוע כל כך טראומטי ומפחיד. זו בעצם הפעם הראשונה שהדעות הפוליטיות שלי עלו למודעות הציבורית. קיבלתי מאות הודעות שנאה ואיומים - לא רק ברצח, אלא גם באונס. כתבו לי שיזרקו אותי לעזה, או 'עינת וייצמן, תתכונני, אני בא לפוצץ אותך'. הכל היה ברשתות, אבל בגלל שזיהו אותי ברחוב בגלל התמונה שרצה ברשתות, ניגשו אליי. היה לי פתאום מפחיד ללכת בעיר שלי, ברחובות המוכרים שלי.
"זה היה אירוע כל כך מטלטל, שבסופו של דבר החלטתי להעלות אותו על הבמה. ההצגה הייתה על השילוב בין פוליטיקה לאמנות והעליתי בה את כל הודעות השנאה. ההצגה הייתה בעצם תהליך מרפא בשבילי, שבאמצעותה חשבתי מחדש על הקשר בין אומנות ופוליטיקה ומה האחריות של אמן כלפי המקום שבו הוא חי. עשיתי את ההצגה הזאת יחד עם מוראד חסן. אלו היו בעצם שני מונולוגים, אחד שלי ואחד של מוראד, על החוויות שעברנו. הוא סיפר על ההצגה 'הזמן המקביל' בתיאטרון אל מידאן, שהביאה לסגירת התיאטרון, ואני דיברתי על המחירים שאני משלמת בגלל הדעות שלי. זאת הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב ולביים. גיליתי אז שלאומנות יש הרבה כוח ושהיא כלי שצריך להשתמש בו, אז המשכתי".
"אין כאן באמת משפט הוגן"
בימים אלה ויצמן משחקת בהצגה "איך לעשות מהפכה", שכתבה וביימה ומועלית בתיאטרון יפו, שגיבורה הוא עיסא עמרו, שנולד וגדל בחברון ואיבד את הספירה למספר הפעמים שהצבא הישראלי הטריד ועצר אותו על פעילותו. ההצגה הקרובה תתקיים ביום חמישי הקרוב, ב-29 באוקטובר, ומלבד ויצמן משחקים בה קאמל באשה, תאמר נפאר, נינה קוטלר ושהיר כבהא.
"המחזה נולד מתוך הביקורים שלי בבית המשפט הצבאי עופר, ליד מחסום קלנדיה וליד כלא עופר", ויצמן מספרת. "הגעתי לשם כי רציתי לראות אסירים פוליטיים. כשעבדתי על ההצגה 'אסירי הכיבוש' לא יכולתי להיכנס לכלא ולפגוש אסירים. הקשר שלי עם אסירים שישבו בכלא היה מאוד מצומצם - מכתבים, מסרים - וזה היה קשה מאוד. ציפיתי שיהיה בבית המשפט הרבה מאוד אקשן, אבל מה שגיליתי היה אחר. למעשה כל מה שראיתי זה סרט נע שכולם בו הולכים לכלא. כל פלסטיני שמגיע לתוך המנגנון הזה של בית המשפט הצבאי, נמצא כבר בתוך התחנה הראשונה של הכלא. אין כאן באמת משפט הוגן. שם החלטתי שראוי לעשות הצגה גם על המנגנון האכזרי הזה".
איך הגעת לעיסא עמרו?
"חשבתי לעשות הצגה שיקראו לה '99.7 אחוז הרשעות', אבל הבנתי שבעצם הדרמה המשפטית נעדרת משם בגלל שזה סרט נע וסגירת עסקאות מחוץ לבית המשפט ושכולם נכנסים לכלא, ואז החלטתי לעשות הצגה דווקא על ה-0.3 אחוז. חיפשתי סיפור של מישהו שהמשפט שלו מתנהל בצורה יחסית סטנדרטית, כלומר, שהיו עדים והיו דיונים ולא הייתה עסקת טיעון בלי דיון משפטי. חשבתי על עיסא עמרו, שאת הסיפור שלו כבר הכרתי מהתקשורת. היו הרבה דיפלומטים שהתעניינו במקרה הזה ולכן זה היה סוג של משפט ראווה מה שאיפשר לי לראות איך מתנהל דיון בבית המשפט הזה, לקחת את הפרוטוקלים ולהפוך אותם להצגה".
מתי התחלתם לעבוד יחד?
"לעבוד עם עיסא זה לא דבר פשוט, כי כדי שאמנית ישראלית תוכל לעבוד עם אקטביסט פלסטיני צריך לעבור סדרה ארוכה מאוד של מחסומים, גם פיזיים אבל גם פוליטיים. מחסומים של שפה וגם מחסומים תרבותיים. מאחר והוא לא יכול היה להיכנס לארץ, התחלתי לנסוע לחברון לפגוש אותו".
7 צפייה בגלריה
"אני זוכרת שהסוכנת שלי אז אמרה, 'אם תמשיכי ככה, אם תמשיכי להגיד את הדעות שלך, לא יזמינו אותך לאודישנים". עינת ויצמן
(צילום: רפי דלויה)
מתי נבנה האמון ביניכם?
"לקח זמן עד שהצלחנו לבנות אמון בינינו. הוא לא הכיר אותי בהתחלה, ולהפקיד את הסיפור שלו בידי מישהי שהוא לא מכיר - יהודייה, אישה, יוצרת תיאטרון שהוא מעולם לא ראה את העבודות שלה - היה לא פשוט. הוא גם לא ראה תיאטרון עד אז. למעשה המחזה נכתב באמת כשנסענו יחד ללונדון בתקופת הסגרים. היה שם תיאטרון שהציע לנו להעלות את המחזה בגרסה דיגיטלית. וקיבלנו מימון לעשות סדנה של שבועיים שבמהלכה נכתוב את המחזה. פתאום משהו נפרץ בינינו.
"בחברון הרחובות שאני הולכת בהם, הם לא הרחובות שעיסא יכול ללכת בהם, שסגורים לפלסטינים. יש שם הפרדה מוחלטת. בהתחלה נסעתי לשם עם חברים כי פחדתי להגיע לבד. רק כשהגענו ללונדון, יכולנו להוריד מעלינו את כובד הזהויות שלנו. בעצם יכולנו להיות שווים. יכולנו ללכת באותם רחובות, לשבת באותם בתי קפה, ואז נעשה החיבור האמיתי.
"בסופו של דבר המחזה מדבר על הרבה יותר מאשר בית המשפט הצבאי. הוא מדבר על התנגדות לא אלימה, על המחירים שמשלמים ועל המכשולים שיש בדרך, אז באיזשהו שלב הבנתי שעיסא לא רק נרדף על ידי הכיבוש הישראלי אלא גם על ידי הרשות הפלסטינית".
7 צפייה בגלריה
"חשוב לי לשנות את המקום שבו אני חיה בשביל העתיד של הבנות שלי". עינת ויצמן דיאמונד
(צילום: אלעד מלכה)
למי פנית עם הרעיון?
"אני חייבת לשבח את יגאל עזרתי, המנהל של תיאטרון יפו. סיפרתי לו על הפרויקט, הוא קרא קצת ומיד אמר לי שהוא איתי. על אף המתקפות והמכתבים שהוא קיבל הוא לרגע לא חשב להתערב לי בתכנים, ולא שלח את המחזה לקריאה של עורכי דין. הוא אמר, 'יש לך חופש מוחלט', וברגע שהתחילו מתקפות על התיאטרון הוא המשיך כרגיל".
איך נבחר הקאסט?
"לקח לי הרבה זמן לסגור אותו. השחקן הראשי קאמל באשה, שחקן גדול, שתמיד רוצה לעבוד איתו. בהיותו שחקן כל כך טוב, הוא מאוד עסוק, ומצטלם הרבה בחו"ל, והייתי צריכה לחכות שהוא יחזור ויתפנה. שחקן נוסף ומפתיע הוא תאמר נאפר".
למה מפתיע?
"אני מאוד מעריכה אותו, אבל הוא בדרך כלל עושה מוזיקה, ראפ, מוזיקה שאני מעריצה. אני מעריצה מספר אחת של תאמר. הוא הכניס כל כך הרבה הומור להצגה, שזה ממש היה תענוג. שחקן אחר הוא שהיר כבהא, שהיה בעבר הרחוק תלמיד שלי והוא הדובר הבא בתיאטרון. הוא שיחק בסרט 'עג'מי', וכשהיינו בחברון חיילים צילמו אותו וזה היה מצחיק. השחקנית היהודייה היחידה בהצגה מלבדי זו נינה קוטלר. היא פשוט תגלית השנה בשבילי. איזו אישה מהממת! איזה לב יש לה. יש לה חוסן תרבותי".
7 צפייה בגלריה
"אני לא התפקידים שאני מגלמת. הדמות בסדרה בחיים לא הייתה נוגעת בפוליטיקה". עינת ויצמן בסדרה "הפוך"
((צילום: מתוך הסדרה "הפוך", ערוץ 2 - קשת))
בשנת 2004 התחתנה ויצמן עם עורך הדין ד"ר איתן דיאמונד ועברה לגור איתו בלונדון. לזוג שתי בנות, בגילים 12 ו-15, והם מתגוררים כיום בישראל.
מתיאטרון כזה קשה להתקיים.
"אני מתקיימת מהוראה. אני מלמדת בין השאר בבית הספר של ענת ברזילי, גם במכללת הגליל המערבי וגם אצל גלית רוזנשטיין".
מה אומרות הילדות שלכם על העיסוק של אמא שלהן?
"הן נולדו לתוך זה. זאת האמא שלהן והן יודעות מה אני עושה. הן גם מבינות ומעריכות את הדעות שלי, אבל לפעמים קשה להן שיש שערוריות. זאת התמודדות לא פשוטה עבורן. אני מנסה לתת להן כלים להתמודד עם זה - מה לענות כשילדים אומרים להן משהו או מציקים. בעלי משפטן שמנהל את המרכז למשפט הומניטרי בארגון זכויות האדם 'דיאקוניה' בירושלים. המחירים שאני משלמת הם כאין וכאפס לעומת מה שחבריי הפלסטינים משלמים. חשוב לי לשנות את המקום שבו אני חיה בשביל הבנות שלי, כדי שיהיה להן עתיד טוב יותר".
