ספק אם יש עוד דוגמה לסדרה שנראית כל כך שונה מאיך שהיא נשמעת על הנייר: סיפורו של ראפר שמנסה לפלס את דרכו בסצנה העמוסה והצפופה של אטלנטה, בעזרת בן דודו שהיה סטודנט מבטיח בפרינסטון ונשר. היוצר (ובן הדוד) הוא דונלד גלובר, שהיה מוכר בסצנת ההיפ-הופ בתור צ'יילדיש גמבינו החמוד, ובטלוויזיה מהתפקיד הנהדר של טרוי ב"קומיוניטי", קומדיה מצחיקה, שנונה וטובת לב. מכאן יש משהו כמו 3,000 אפיקי מחשבה על הכיוון שאליו תסריט כזה ילך. אף אחד מהם לא התקרב למה ש"אטלנטה" הייתה בפועל.
אטלנטה – עונה 3 – טריילר
ללהקת הסמית'ס היו ארבעה אלבומי אולפן בלבד שעשו היסטוריה, ו"אטלנטה" נזקקה לאפילו פחות מזה במונחים טלוויזיוניים: כבר לקראת סוף העונה הראשונה היה ברור - כזאת עוד לא הייתה. בעונה השנייה היא ריחפה לפסגות מסוג אוורסט, כשהיא שוברת לחלוטין את כל המרקם המוכר של "טלוויזיה" ומצליחה להותיר חותם עמוק תוך שימוש מבריק באמנות מופשטת. העונה השלישית נאבקה ברף הגבוה ובאתגרים שונים (קורונה, זמינות ועוד), ועדיין אף סדרה אחרת לא מדגדגת את הסינרגיה המושלמת של "אטלנטה" בין האמנותי והפוליטי.
מחר (שבת) ישודר ב-yes הפרק האחרון של העונה השלישית בסדרה הדגולה הזאת, שהפכה את גלובר לאייקון והזניקה את הקריירה של שלושה שחקנים נהדרים, לקית' סטנפילד (דריוס), בריאן טיירי-הנרי (פייפר בוי) וזאזי ביטס (ואן). לרגל הפרידה, חזרנו לחמישה פרקים בלתי נשכחים שמבטאים את הסינגולריות הזוהרת למרחקים של "אטלנטה"; הם ופרקים אחרים מחזקים את התחושה שכזה לא רק שלא היה - אלא גם לא יהיה.
עונה שנייה, פרק 7: Champagne Papi
ואן, זוגתו בנפרד של ארן (גלובר) והאמא של בתם המשותפת, נותרה במשך רוב הסדרה בצל הדמויות הגבריות. אבל בפרק יפה ונוגע ללב, היא וחברותיה לוקחות הפסקה מהחיים ויוצאות למסיבה באחוזה של דרייק (שמפיין פאפי, שם הפרק, זה הכינוי שלו באינסטגרם), שעל פי השמועות אמור לכבד את המעמד בנוכחותו הנוצצת, מה שעשוי להרים את הקרדיט האינסטגרמי של ואן. בלי ספוילרים למי שטרם צפה (מה הבעיה שלכם?), זאת אלגוריה חכמה על מקומם של בני התמותה בעולמם של הדרייקים ותחת שלטון הפייק של הרשתות החברתיות. דרייק, אגב, אהב את התוצאה. בכל זאת, טעם יש לו.
עונה שלישית, פרק 3: The Old Man & The Old Tree
העונה האחרונה של "אטלנטה" הכילה ברובה פרקי אנתולוגיה, שהתמקדו לראשונה גם בנקודת המבט של דמויות לבנות. למרות שחלק מהפרקים הללו היו עוצמתיים ברמה הפוליטית, בסופו של יום הסוריאליזם הגאוני של "אטלנטה" מצטיין כשהוא מולבש על הגיבורים המרכזיים. כך היה לדוגמה בפרק שמתרחש בלונדון, ובו ארן, פייפר בוי ודריוס מגיעים למסיבה אצל איש לבן ועשיר להחליא, מה שהופך כמובן לערב מופרע שמתגלגל בין שולחן פוקר אמוציונלי, שיימינג מוגזם ודיון בשאלה אם לגיטימי להתעלק על פטרון לבן שמתעקש לשלם על אמנות גרועה ובתנאי שהיא שחורה.
עונה ראשונה, פרק 7: B.A.N
בתוך פרק שהוא בעצם מערכון ארוך, "אטלנטה" פירקה לגורמים את ההקצנה שעברה על הפוליטיקה של הזהויות, את ההתלהמות של השיח ואת המקום המורכב של גברים שחורים בתוך עולם שמשתנה מהר. זה מתחיל בציוץ לא מוצלח (בלשון המעטה) של פייפר בוי על קייטלין ג'נר, ונמשך בניסיון שלו לתקן את הבלגן באמצעות ריאיון לערוץ הבדיוני Black American Network. אלא שגם זה הולך ומסתבך עקב הפאנל שהתקבץ שם כדי לדבר על מגדר וזהות שחורה. הסדרה הגיעה לגבהים יצירתיים הרבה יותר מרשימים בהמשך, אבל הצלילה לעולם המוזר והמצחיק של B.A.N הייתה מנקודות ההמראה החשובות של "אטלנטה", ומאז היא לא ממש נחתה.
עונה שנייה, פרק 8: The Woods
לצד הקולנוע של ג'ורדן פיל, "אטלנטה" היא ממבשרות הגל של אימה שחורה (ע"ע למשל "ארץ לאבקראפט" המצוינת), היכן שהז'אנר הוא פלטפורמה לסכנה הספציפית והקבועה שאיתה מתמודדים אנשים לא-לבנים. כך. למשל, בפרק הפתיחה של העונה השלישית סופר על שתי נשים לבנות שמאמצות ילדים שחורים אבל בעצם משעבדות אותם. או בפרק הפתיחה של העונה השנייה, שבו דריוס מזהיר את ארן מפני ישות מסתורית שמתרוצצת בפלורידה ואחראית למעשים אפלים.
מלבד הפרק הטוב בתולדות הסדרה, ששודר שבועיים לפני כן (ועליו יורחב בסעיף הבא), The Woods הוא אימה מזוקקת ומערערת. זה מתחיל בריב של פייפר בוי עם ידידה בגלל תמונה לאינסטגרם, ממשיך בשוד מבעית שלו על ידי "מעריצים" וממשיך בלילה מסויט ביער, כשפייפר בוי נרדף על ידי ישות מסתורית בשם וויילי. מאז הפרק Pine Barrens של "הסופרנוס", רבות וטובות נפלו במלכודת של "פרק ביער". אבל "אטלנטה", אלא מה, יצאה משם עם מאסטרפיס משל עצמה.
עונה שנייה, פרק 6: טדי פרקינס
בשנייה שהקרדיטים בישרו על סוף הפרק, ספרי ההיסטוריה נפתחו כדי להכניס לתוכם את האירוע שזה עתה הסתיים. כלומר, לפני כן היה צריך לאסוף את החלקים של המוח, שהתנפץ לרסיסים עקב 34 דקות של מתח, אימה, סוריאליזם והמון כאב - והכול בגלל שדריוס הגיע לאחוזה מסתורית כדי לאסוף פסנתר, שנטען כי היה שייך לסופרסטאר בדימוס. הוא מגלה שם את אחיו האקסצנטרי, שמסתתר מאחורי מסכה ומתנהג יותר מוזר ממוזר. דריוס נחשף ליחסים המעוותים והמוזרים בין האחים (רגע, אבל האם באמת יש אח נוסף?), להתעללות שהם עברו על ידי אביהם ולמחיר העצום שלעיתים משלמים אנשים עם כישרון חד-פעמי. מאז נכתבו אינספור פרשנויות על הפרק, כגון היותו אלגוריה על סיפורו של מייקל ג׳קסון, אבל גם ללא רפרנסים מפורשים - "טדי פרקינס" היה הרגע שבו "אטלנטה" הפכה סופית מסדרה מעולה ליצירת מופת.
