כבר מזמן תם הצורך להצדיק את הרלוונטיות של סדרה כמו "סיפורה של שפחה", שעוד מיומה הראשון דאגה להביא לקדמת המסך שיאים חדשים של אלימות, דיכוי נשים ודיסטופיה מציאותית מדי. אבל אפילו יוצריה לא ידעו להעריך כמה תהיה רלוונטית בימים שבהם חוקים נגד הפלות מחוקקים בארצות הברית. אם העונה הקודמת של "סיפורה של שפחה" הייתה בסימן סגירת מעגלים, נקמה ואולי לרגעים נשימה לרווחה - ניכר שעונתה החמישית (והלפני אחרונה), ששני פרקי הפתיחה שלה עלו אתמול (ה') ב-HOT, היא בסימן פוסט טראומה, פוליטיקה ותזכורת שאלימות לא נגמרת, אלא רק עוברת לקורבן אחר.
כמו שנהגה הסדרה בעונותיה הקודמות, גם העונה החמישית מתחילה בדיוק איפה שנגמרה קודמתה: ג'ון (אליזבת מוס) שוטפת עצמה בביתה מלאה בדם של אדונה לשעבר. בפרקים עמוסי פלאשבקים אנו נזכרים בסצנה האחרונה של העונה הרביעית, כששפחות לשעבר, שכעת מצאו מפלט בקנדה, רודפות אחרי פרד ווטרפורד (ג'וזף פיינס, אחת המפלצות הראשיות במדינת גלעד) - גרסה הפוכה של כיפה אדומה והזאב.
הפרק הראשון עוסק בעיקר בסגירת פינות ויישור קו באשר לאיפה אנחנו עומדים ומה המצב הנפשי של הדמויות. אנחנו רואים את ג'ון מאבדת עשתונות, כי אפשר לצאת מגלעד אבל אי אפשר להוציא את גלעד ממך. כמו תמיד בעולם של "סיפורה של שפחה", שירים שיצאו בין שנות ה-60 ל-80 מסמלים מצב נפשי מעורער. כמו שעשה זאת Heaven Is a Place on Earth הזכור מהעונות הקודמות, הפעם זה תורו של All I Have to Do Is Dream . איתו אנחנו זוכים לקלוז-אפ על פניה של ג'ון, מניירה שהפכה סמל (לא בהכרח חיובי) של הסדרה.
"סיפורה של שפחה" - עונה חמישית
ג'ון לא מצליחה להתאקלם בחוף המבטחים של קנדה ואפילו מהרהרת במחשבות לחזור למסע נקם בגלעד. הפנטזיה הזו מומשה על ידי הדמות של אמילי, קו עלילה שהדביקו לה הכותבים כדי לתרץ את עזיבתה של השחקנית אלקסיס בלדל את הסדרה. למרות התחושה המאולצת, התפנית הזו מאותתת לנו שלמרות שלרגע חשבנו שג'ון באה על סיפוקה, היא לא תצליח לשחרר את העבר שלה. היא מדברת בחוסר רציונליות, צוחקת צחוק מבעית, ומנסה להסביר לכל הסובבים אותה שהם יכולים לשכוח מלנסות לחזור לחיים של לפני.
אבל אל דאגה, לא רק ג'ון שלנו זוכה לאינספור קלוז-אפים. אנחנו מקבלים כאלה גם על פניה של סרינה ההריונית (איבון סטרהובסקי), הנמסיס האלמותית ואלמנתו הטרייה של ווטרפורד שכלואה כעת בקנדה. עברו כבר כמה עונות מאז שהבינו יוצרי הסדרה שסרינה היא הדמות שבאמת צריך להתמקד בה, שהקונפליקט שלה מורכב בהרבה ושגם חייה רוויי-אלימות (אפילו אם פחות מאלו של ג'ון). מהפרקים הראשונים מסתמן שמערכת היחסים בין השתיים, היריבות ולעיתים הדמיון יעמדו שוב במוקד העונה הזאת.
הפרק השני בעצם מסמל את התחלתה הממשית של העונה החדשה. לא עוד סגירת מעגלים אלא חזרה לעין הסערה: לעומת הסיכוי לחיים שיש בקנדה, אנחנו חוזרים לגלעד, שם דבר לא באמת השתנה. באמצעות סרינה שנוסעת למסע הלוויה של בעלה אנחנו נחשפים לראשונה העונה לכל הדמויות האהובות והשנואות - ג'נין, ניק, לורנס והדודה לידיה.
הפרק השני כמו מבקש להסביר לנו שני דברים - הראשון הוא שבעונה הזאת גלעד שואפת להפעיל את כוחה גם מחוץ לארצות הברית. השני הוא שהאלימות הפסיכולוגית והפיזית לא עומדת להיעלם. דרך דמויותיהן של ג'נין ושל אסתר (מקנה גרייס), שבעונה הקודמת השפחות הסתתרו בביתה וכעת הפכה לשפחה בעצמה, מקבלים הצופים תזכורת למצבן העגום של נשים במדינה. באמצעות סצנה שהופכת את הבטן, כשאחד הקומנדרים מאכיל את אסתר הכה-צעירה שוקולד, מודגש עד כמה נשים הן חלשות, קטנות ומפוחדות בעולם נורא זה.
על סמך הפרקים הראשונים הללו העונה החמישית לא נופלת מסף האסתטיות של הסדרה, ולפעמים מגיעה לשיאים חדשים (כמו במסע הלוויה של ווטרפורד). הניגוד בין המציאות המכוערת לפריימים נקיים, נופים יפים ותלבושות אלגנטיות הם חלק גדול ממה שהופך את הסדרה למה שהיא. גם המשחק מצוין כתמיד, והצפייה בסדרה עדיין מובילה להתכווצות בכיסא.
הסצנות עמוסות מטאפורות ודימויים, כל זווית צילום מלאת מחשבה וכל תנועה של דמות היא לא מקרית. אם זו המצלמה שמסתובבת ורועדת כשסרינה מגיעה לגלעד, או הסצנה בה ג'ון וסרינה מתלבשת כל אחת בביתה כשהמצלמה עוברת בין שתיהן. האחת מתלבשת בדרכה למופע בלט והשנייה מתארגנת ל"מופע" הלוויה של בעלה. ג'ון יושבת על אדן החלון, מראה שכבר ראינו פעמים רבות בעבר, ונועלת עקבים כמעין סמל לשחרור ודיכוי גם יחד.
כששתיהן מביטות למראה אנחנו רואים את הניגוד שבין הלבן שלובשת ג'ון לבין השחור שלובשת סרינה - שלא נשכח לרגע מי פה שייכת לעולם הטוב ומי לרע. אלו מדגישים שהעלילה היא מזמן לא מה שעומד במרכז הסדרה, לחיוב ולשלילה, העלילה היא רק שחקנית משנה למטאפורות, שנועדו להדגיש שזו לא סתם עוד סדרה, אלא תרחיש בלהות על מצבן של נשים בעולם - ולאור החודשים האחרונים, יש מי שיגיד שמדובר בנבואה.
