הביטוי "הלך בטרם עת" הוא ביטוי שגור בשיח אבלים על אדם שנפטר. אבל נדמה שבמקרה של סולומון מרשה, השחקן ואיש התרבות שהלך לעולמו בשבוע שעבר בעקבות דום לב, הביטוי הזה אינו רק מס שפתיים. בגיל 54, אחרי כמה עשורים בתחום התרבות והבידור, מרשה היה כנראה בשיא העשייה שלו, וידו עדיין הייתה נטויה בהחלט לטובת המשך הגשמת שאיפותיו. הוא נחשב לדמות שפרצה דרך עבור אמנים אתיופים רבים בכל הקשור להשתלבות בתעשיית הטלוויזיה, התיאטרון והסטנדאפ; לאמן שחרת על דגלו את חשיבות שימור התרבות האתיופית ויותר מהכול, לאדם בעל תפיסת עולם חיובית, מלא הומור, שהאמין בהתקדמות תוך כדי עשייה.
רובנו היכרנו אותו כשמלש, הדמות הקומית הנהדרת מ"נבסו", ולאחרונה גם כאבא של אינדל מהסדרה "אינדל" ב-HOT, אבל בקרב בני הקהילה האתיופית, כפי שיעידו הרשתות החברתיות השבוע, מרשה היה סוג של אב רוחני, ומותו הפתאומי השאיר אחריו חברים וקולגות רבים מוכי תדהמה. את הלוויה שלו פקדו אלפי אנשים, מהקהילה ומחוצה לה, שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון.
נבסו זוכה בפרס האמי הבינלאומי
"הוא היה, ליטרלי, אחד האנשים שפרצו דרך", מספר עליו אבי ילאו, אקטיביסט ויזם חברתי מהקהילה האתיופית, "הוא עסק בסטנדאפ, בקומדיה, בסרטים, הצגות, הכול מהכול. יש הרבה אתיופים שהיו שם דבר באתיופיה, אמנים ואנשי תיאטרון, שפחות הצליחו פה, אבל סולומון התבלט בישראל די מהר. הוא היה מי שהביא את התרבות של הקהילה האתיופית ברמה הקומית, הוא הנכיח את זה והיה בין הראשונים שעסקו בזה לא כתחביב, אלא כמקצוע".
מרשה, אח בכור מבין תשעה אחים ואחיות, נולד בעיר בהר דר בצפון מערב אתיופיה. כבר כנער היה דעתן ובעל עקרונות, ודאג לחינוכם של אחיו ואחיותיו הצעירים, כנהוג. כשהיה בן 13 עלה מרשה לארץ במסגרת מבצע משה, עם אביו ודודתו. אימו ושאר האחים נשארו באתיופיה, כדי לחסוך להם את המסע הקשה דרך סודאן, מתוך הנחה שהמשפחה תתאחד בקרוב. "החוויה שהוא עבר בדרך בסודאן הייתה מאוד קשה, טראומטית אפילו", אומרת אחותו הצעירה, מלסץ' מרשה בשיחת זום עם ynet. "הוא לא סיפר עליה הרבה, העדיף לשמור אותה לעצמו. אני חושבת שהוא לא רצה להעביר את הטראומה, הוא שמר עלינו". אלא שהאיחוד התעכב ונדחה, והתקיים רק כעבור כמה שנים.
גם מרחוק הקפיד מרשה הצעיר, שבינתיים מצא את עצמו בבית הספר חופים ומשם עבר לכפר הנוער ימין אורד שעל הכרמל, להסליל את האחים והאחיות שנותרו באתיופיה לנתיב החשוב ביותר בעיניו: ההשכלה. במכתבים ששלח להם היה מספר להם על ישראל ועל הפוטנציאל הגלום בה, בעיניו, כבית ליהודים. אל המכתבים היה מצרף מחברות, בגדים, נעליים או פוסטרים של ירושלים, שרכש בדמי הכיס הלא-רבים שקיבל. "היה מאוד חשוב לו שנצליח בלימודים. המסר תמיד היה שמי שלומד ועושה הכול על מנת להצליח, יצליח בסופו של דבר. זה המשיך גם כשהגענו לארץ. הוא הבין שהשכלה היא המפתח", מספרת מלסץ'. "הוא חינך אותנו ביד קשה, כנהוג. זה היה בתרבות שלנו שהאח הגדול מחנך את הקטנים. אבל באותה מידה הוא היה מחבק ואוהב ורגיש מאוד".
ההורים של מרשה, שהבינו שיש להם עסק עם ילד חכם מהממוצע, חלמו שהוא יהיה - איך לא - רופא, ולחצו עליו ללכת ללמוד, אבל מרשה הצעיר ידע שאת האנרגיה שלו הוא עומד להפנות לתחום מאוד ברור: משחק. "זה היה מושרש בו מהילדות", מספרת אחותו, "ההורים שלנו אמרו לו, 'תפסיק את הדבר הזה, לא תתפרנס מזה', אבל הוא היה עיקש בצורה מפחידה. כל הזמן סביב המוזיקה, הדרמה ואפילו בחגים היה מפעיל אותנו. זה זרם לו בוורידים".
להורים של מרשה לא היה את מי להאשים, אלא את עצמם. השחקן העיד שהבית שגדל בו היה בית מוזיקלי, והמגורים בעיר חשפו אותו לאירועי תרבות וליבו את הזיקה שלו לתחום. "הוא סיפר לי שכשהוא היה ילד אבא שלו היה משמיע לו את החדשות ברדיו והוא היה משנן את זה, אפילו בלי להבין", מספרת מיה, בתו של מרשה. "אחר כך הוא היה מקשיב לבד, ואם אבא שלו לא היה בבית הוא היה מעביר לו את התוכן של החדשות. בשלב מסוים הוא התחיל לדבר בעצמו כמו שדרן חדשות", כישרון ששימש את מרשה מאוחר יותר, כשהפך לשדרן בקול ישראל באמהרית. מכריו מעידים שמאוד נהנו לשמוע אותו מקריין את החדשות.
את כפר הנוער אורד ציין מרשה כמקום שהקנה לו לא מעט ערכים ותמיכה. הוא סיים את לימודיו שם, השלים את בחינות הבגרות והתגייס ליחידת הכיבוי האווירי של חיל האוויר. "זה היה מובן מאליו מבחינתו שצריך לעשות את זה", מציינת מיה, "היו לו שני חברים קרובים בצבא והם היו שלישייה, כל הזמן ביחד. סולומון היה המצחיק, המוביל, זה שמרים את המורל בצבא".
8 צפייה בגלריה
"בצבא סולומון היה המצחיק, המוביל, זה שמרים את המורל". סולומון מרשה
(צילום מסך, יוטיוב)
לקראת סוף השירות הצבאי של מרשה עלו אימו ואחיו לארץ, והמשפחה התאחדה, אך אביו נפטר זמן קצר לאחר מכן. "הוא היה אח גדול במשרה מלאה", מבהירה מלסץ', "הוא זה שקיבל אותנו כשהגענו ולימד אותנו את השפה. כשהגענו למרכז קליטת עולים עיברתו את השמות שלנו, ואנחנו בשיא ההתלהבות חזרנו הביתה וסיפרנו לו על השמות החדשים. אני זוכרת שאמרתי לו, 'קוראים לי אסתר עכשיו, תקרא לי אסתר', ואת לא מבינה איזו צעקה קיבלתי", היא צוחקת. "'מי הם שיחליפו לכם את השמות שההורים שלכם נתנו לכם? שאני לא אשמע על זה יותר'. וככה מחקנו את השמות בעברית ונשארנו עם האמהרית. הוא מאוד התעקש על זה. היה חשוב לו שנמשיך לדבר את השפה. גם כשהיה לי קושי בבית הספר בלוד כשרק הגענו, בכיתי לאמא שלי והיא כמובן סיפרה לסולומון. הוא הלך ישר למנהלת והודיע לה שהוא הולך לעיתונות ולתקשורת ויספר להם הכול, יום למחרת כולם סגדו לי", היא אומרת בחיוך.
"הוא דיבר הרבה על זה שאנחנו צריכים להיות גאים", אומר ילאו, "שאנחנו צריכים לדעת את השפה האמהרית ולהכיר את הזהות שלנו. הוא הבין בחוש שבניגוד לקבוצות מהגרים שמגיעות למקומות חדשים ומשילות מעליהן את הזהות הקודמת שלהן ומנסות להיטמע במרחב החדש, אנחנו צריכים לשמר את הזהות שלנו כי, קלישאתי ככל שיהיה, 'דע מאין באת'. בגלל זה היו לו כל כך הרבה מערכונים והצגות בשפה האמהרית, הוא פנה לקהל האתיופי.
"היום אנחנו יודעים שהוא צדק בדבר הזה. לחזק את הזהות שלך זה לא להתנכר למקומי, אלא יוביל לזה שתהיה במקום הרבה יותר טוב בחברה שאתה נמצא בה. תשמור על הציר שלך. אני חושב שבזכותו, גם היום, כשאני רואה הרבה חבר'ה צעירים שעושים תרבות באמהרית, מוזיקה, קומדיה יותר רחבה וחזקה, זה הודות לאנשים כמוהו".
8 צפייה בגלריה
"הוא דיבר הרבה על זה שאנחנו צריכים להיות גאים, שאנחנו צריכים לדעת את השפה האמהרית ולהכיר את הזהות שלנו". סולומון מרשה
(צילום: אלבום משפחתי)
מרשה החל לפעול כדי לקדם את השאיפות המקצועיות שלו. "הוא אסף שקל לשקל כדי להוציא את הקלטת הראשונה שלו כזמר", מספרת מלסץ', "הוא לקח מכל אחד קצת. בשלב מאוחר יותר הוא הוציא קלטת של מערכונים ובדיחות ויש אותה עד היום בהרבה בתים אתיופיים". לאחר זמן מה הוא החליט ללמוד משחק בניסן נתיב והיה כפי הנראה האתיופי הראשון לעשות זאת. "אין לי מושג איך הוא מימן את הלימודים האלה", אומרת אחותו, "זה בטח לא ההורים שלנו, אבל למרות ההתנגדות שלהם, בשלב מסוים הם כבר תמכו בו. הוא הרגיש שזה המקום שלו. הלכנו להצגה בסיום הלימודים שלו וכולם מאוד התפעלו מהמשחק שלו".
"זאת תעשייה לא קלה, גם בלי קשר לקידום התרבות האתיופית, אבל זה לא עניין אותו"
אומנם כבר כשהגיע לארץ הוציא מרשה את הסרט "דרך סודאן" ששודר בזמנו בחינוכית ("ובשבילי, בתור הבת שלו", מציינת מיה, "כשאני רואה את הסרט הזה ככה אני ממש מדמיינת את העלייה"), אבל הגישה החיובית של מרשה לא בהכרח הפכה את ההשתלבות שלו במקצוע ובתעשייה לקלה. הוא שיחק בסרטים "עלים אדומים", ו"ליידי טיטי", אבל בעיקר התמקד במחזות ובמופעי סטנדאפ. "אני יודעת שהיה לו קושי לפרוץ", אומרת אחותו, "כל החברים שלו שסיימו בבית ספר למשחק התחילו לעבוד בתיאטרון, אבל בתור אתיופי זה יותר קשה".
הוא שיתף אתכם בקשיים לפרוץ?
"לנו הוא לא העביר את הקשיים", אומרת מלסץ', "למרות שעכשיו כשאני יותר בוגרת אני יודעת שיש. הוא שחקן סופר מקצועי, אם הוא לא היה אתיופי, הוא היה מגיע יותר רחוק".
"זאת תעשייה לא קלה, אפילו בלי קשר לעניין העדתי או לקידום התרבות האתיופית", מוסיפה מיה, "הרבה אנשים שמים רגליים אחד לשני אבל זה אף פעם לא עניין אותו. הוא לא היה מדבר על זה. היה לו חלום ומטרה וזה מה שהוא ראה, תמיד. הוא עבד עם אנשים והסתדר איתם תמיד".
8 צפייה בגלריה
"היה לו חלום ומטרה וזה מה שהוא ראה, תמיד". סולומון מרשה ומשפחתו (הבן מיכאל, אשתו לשעבר נביאת והבת מיה)
(צילום: אלבום משפחתי)
בנוסף לשלל הפרויקטים שלו, אהב מרשה גם לעבוד עם ילדים. הוא הקים חוגי תיאטרון, יזם פעילויות לילדים לאחר בית ספר ולפעמים גם לקח חלק מהילדים שעבד איתם להפקות שהיה מעורב בהן. "אני זוכרת שהוא לקח ילדה אחת לפרסומת של אסם'", משחזרת מיה, "של משפחה אתיופית ומשפחה ישראלית לבנה, וזה היה נראה כאילו המשפחה הלבנה מארחת את האתיופית אבל בסוף התברר שזה היה ההפך".
היה פרויקט שהוא נהנה ממנו במיוחד?
"'נבסו' היה מעולה. אבא שלי מאוד אהב להצחיק ובשבילו לקבל דמות קומית זה תענוג. והילדים, שמלש היה בכל מקום, אז הוא היה מקליט לילדים ברכות לימי הולדת של דקה, דקה וחצי, רק תני לו לשמח אותם. הוא מאוד אהב את הפן הקומי, אבל הוא גם מאוד אהב לכתוב, הוא השתתף בכתיבה של 'אינדל' וגם עזר עם האמהרית. יש פרק שיש בו לוויה והוא הקליט את שיר הקינה, שזה משהו שרק קסים עושים.
"הוא היה פעיל ועסוק כל הזמן, כי הוא אדם שלא משנה לאיזו הפקה הוא מגיע הוא תמיד יגדיל ראש וייתן יותר, כדי לשפר את היצירה כדי שתגיע ליותר אנשים ותהיה יותר מדויקת, כדי לשמור על התרבות שלנו. זה משהו שהיה חשוב לו".
"היה לו עוד הרבה מה לתת בנקודת הזמן הזאת, שיש בה סיכוי לשינוי גדול"
מי שזכתה לעבוד לצד מרשה לא מעט היא השחקנית טטנה קבדה, שגילמה את בת הזוג שלו ב"נבסו" ובהפקות נוספות. "רק לפני שבועיים הוא השאיר לי הודעה מחמיאה על דמות שעשיתי ב'אינדל', סדרה מאוד קשוחה", היא מספרת. "שיחקתי אמא של ילד שהצטרף לעבריינים. הוא השאיר הודעה ארוכה כי הוא מבין בתחום שלו וניתח את זה בצורה מדויקת, הודעה מחממת לב ומקצועית. הוא מאוד עמוק ומאוד מחבק. התקשרתי אליו וקצת דיברנו ואמרתי לו שאני לא יודעת על איזה פרק הוא מדבר, לא הצלחתי לצפות בכל הפרקים בסדרה. בשלב מסוים בשיחה הייתי חסרת סבלנות, באיזשהו מקום אפילו כעסתי עליו, אמרתי לו, 'אתה מדבר על משהו שראית, בוא נעצור את השיחה, תשלח לי לינק, ואז נדבר'. הוא עצר, שלח לי לינק, צפיתי והמשכנו להסתמס, לא דיברנו יותר.
8 צפייה בגלריה
"הוא אמר 'טטנה, איזה מזל יש לנו שאנחנו בתחום שאנחנו כל כך אוהבים'". סולומון מרשה. מתוך "נבסו"
(צילום מסך: רשת)
"ביום ששמעתי שהוא מת הייתה לי צמרמורת, כי הוא דיבר ממקום כל כך נסער, הוא אמר 'טטנה, איזה מזל יש לנו שאנחנו בתחום שאנחנו כל כך אוהבים', הוא היה בהיי. ככה הוא היה מדבר על המקצוע. ואני מתכווצת מזה שלא נתתי לו לדבר יותר".
את חושבת שהעובדה שהוא אתיופי עיכבה אותו?
"בטח, ישראל עוד לא מוכנה. ישראל לא מחבקת. אנחנו נבחרים בפינצטה. אני עושה דמויות של קופאית או מנקה או אישה מוכה. אבל ב'אינדל' זיהיתי צעירים יותר מקצועיים מאיתנו שכתבו את הסיפור והגיעו לבד לגוף שהפיק את זה. אני רואה את חוסר המוכנות של במאי להעז לקטוף דמות בתור דמות ולא תמיד להצמיד לזה את האתיופיות, אנחנו עוד לא שם כנראה.
"מהבחינה הזאת סולומון הלך כל כך מוקדם. מאוד צר לנו, היה לו עוד הרבה מה לתת בנקודת הזמן הזאת, שיש בה סיכוי לשינוי יותר גדול, הוא היה אמור להיות חלק מזה. אני לא יודעת אם התהליך שהאתיופים עושים דומה לכל העדות, אבל זה חייב להיות תהליך דו-סטרי. גם הרצון שלנו לתת מקום, וגם הרצון של הקולט לתת מקום לנקלט".
"הוא לא היה צריך הרבה, רק לראות בן אדם מחייך. רק להצחיק, ללמד ולעניין"
לאחר שהשתחרר מהצבא טס מרשה לביקור באתיופיה, שאותה לא פקד מאז שעלה לארץ. מהטיול הזה הוא לא חזר לבד -הוא פגש שם את נביאת והם התחתנו וחזרו לארץ לאחר חצי שנה, כשנביאת נושאת בבטנה את בתם הבכורה, מיה ("באמהרית מיה זה 'לראות', כאילו לראות דרכי מה שהם לא זכו לראות", מסבירה בתו של מרשה).
"היינו 20 שנה ביחד", אומרת נביאת, "נולד לנו עוד בן, מיכאל. אחרי זה לא הסתדרנו והתגרשנו. אבל היינו ביחסים ממש טובים, הוא נשאר בשבילי כמו אח. אני מתקשרת אליו כל בוקר, 'איך אתה?' והוא מתקשר בערב. ארבעתנו, אנחנו ושני הילדים, היינו בקבוצת ווטסאפ ודיברנו בכל יום. לפעמים הייתי מתקשרת אליו כשלא הרגשתי טוב ומבקשת ממנו שיצחיק אותי, והוא היה מצחיק אותי. אפילו כשכבר לא היינו יחד. כבר לא זכרתי את הדברים הפחות-טובים".
הוא ידע לעודד אתכם.
"הוא היה הגב שלי. כל מה שהציק לי הייתי מספרת לו, והוא היה מספר לי, דיברנו מאוד פתוח. הוא היה בשבילי כל המשפחה כי אני עליתי איתו לבד. אהבנו אחד את השני וגם כשנפרדנו היינו בקשר".
איזה מן אבא הוא היה?
"אני אפילו לא יודעת איך לתאר אותו", עונה מיה, "אבא שלי באמת היה משהו שאי-אפשר לתאר. האהבה שלו אליי, העדינות, הנתינה. היה לנו קשר אב ובת, תמיד הייתי ילדה של אבא והיינו מחוברים ברמה אחרת. לא מזמן הוא אמר לי באיזו שיחה שאני חברה שלו, מרוב שהיה צעיר כשהביא אותי ועברנו דברים ביחד. הוא השאיר לי כל כך הרבה אהבה וחוויות.
"הוא היה לוקח אותי לכל מקום, מלמד אותי דברים, והכול בהומור ועם בדיחות. הוא היה החבר הכי טוב שלי. סיפרתי לו הכול והוא היה מייעץ לי על הכול. אבא שבחיים לא מרים עליך את הקול גם כשהוא כועס. כל כך מאופק ויודע להראות איך להתנהג. תמיד הוא אמר לי, 'לא משנה מה, הכי חשוב שתהיי בן אדם, שיהיה לך לב טוב'. זה לא מובן מאליו. הייתי מגיעה איתו לעבודות, מסתכלת עליו במוניטור עובד עם אנשים ועושה דמויות... כל כך חיובי ומלא חיים. הוא לא היה צריך הרבה, רק לראות בן אדם מחייך וזה עשה לו את זה. רק להצחיק, ללמד ולעניין".
היה לו פרויקט בקנה?
"הוא עבד עם כמה נגנים שהם שנים ביחד והוא רצה לחזור לעוד סיבוב הופעות. לאחרונה הוא התכוון להקים מחדש את הלהקה שלו, בפעם האחרונה שדיברנו הוא אמר שהוא עובד על זה עכשיו".
"זכינו באח מדהים", מסכמת מלסץ', "בזכותו אני עורכת דין היום, עם תואר שני. הוא עודד אותי להיות עצמאית והיה שם תמיד בשבילי, הוא היה דמות אב בשבילי, הוא היה שם כל הזמן בשבילי. מי שאני זה הוא".
