כשחושבים על היכל התרבות או אפילו על תיאטרון - לרוב האסוציאציות שעולות לראש קשורות בתרבות גבוהה ומופעים מעונבים. לכן, כשרוצים למשוך קהל מגוון וצעיר (וצריך לרצות למשוך קהל מגוון וצעיר) צריך להבין איך מפרקים את המשוואות האלו ומרכיבים אותן מחדש. כחלק מזה, בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר הפקות כמו "חיות בסרט" שעלתה בהיכל התרבות בתל אביב בחמישי האחרון.
דקלה הדר ואיילת רובינסון מבצעות את The Time of My Life ב"חיות בסרט"
ההפקה, שנעשתה בשיתוף הפילהרמונית, פרויקט הצעירים "דבק" של עיריית תל אביב, ותיאטרון המשולש (התיאטרון הגאה של תל אביב) - הייתה למעשה גרסה מוגדלת של ערבי "טעות בליהוק" שהפכו כבר לפנינה אהובה בקרב הקהל הצעיר שוחר התיאטרון. הרעיון, כשמו כן הוא, שחקנים, לא בהכרח מאוד מוכרים, עולים על במה ומבצעים שירים וקטעים שכנראה הם לא היו זוכים לבצע על הבמה "האמיתית". נשים מגלמות גברים, גברים מגלמים נשים, צעירים מבוגרים ואם זה מתובל גם עם איזה סיפור אישי נחמד שמשתלב בשיר - מה טוב.
"אנחנו לא בהבימה 4, זהו זה נגמר", אמרה בתחילת הערב המנחה תאיר שויקה לשותפה להנחיה אדיר שטיבלמן, וסימנה את ההתרגשות שבהתרחבות של "טעות בליהוק" לא רק לאולם צוקר בהיכל אלא גם למחוזות הקולנוע. כך, עם בימוי וניהול אמנותי של רום רזניק ועמית רייס, ניהול מוזיקלי של כנען לבקוביץ ולצד חמישה נגנים של הפילהרמונית, עלו לבמה אמנים מוכרים יותר ואמנים מוכרים פחות.
כשהוא חוגג את הקהילה הגאה, עם קהל גדוש בצעירים ואפילו קוקטיילים מושקעים שאפשר לרכוש בכניסה - התוצאה הייתה ערב פופי, שבלי יותר מדי התחכמויות חורט על דגלו את הפאן. בין הביצועים אפשר היה למצוא את דקלה הדר ואיילת רובינסון שסיפקו ביצוע משעשע ל- (I've Had) The Time of My Life כששתיהן "התבלבלו" והתחפשו לפטריק סוויזי, ניב ניסים ששילב את סיפור היציאה שלו מהארון מול אמא שלו עם השיר "אמא טובה" מ"פלונטר" וליהי טולדנו ששרה את "עד סוף הקיץ" מ"שתי דפיקות לב".
אבל כשעובדים על מופע כזה, חשוב לא לתת להנאה לעוור ולשמור על מקצועיות. בקלות הערב יכול להפוך למופע קאברים במקרה הרע, או לערב קריוקי במקרה הרע-יותר. "טעות בליהוק" מצאו שתי דרכים עיקריות כדי לנסות לחמוק מהמכשול הזה. הראשונה, שילוב של קטעי מונולוג/משחק חכמים שלרוב כרוכים גם בשינוי של מילות השירים, שהיו מתורגמים כולם לעברית. כאן התבלטו במיוחד דקלה הדר, שמלבד "ריקוד מושחת" ביצעה גם את "לו הייתי רוטשילד" שהפך במהלך השיר ל"לו הייתי פנינה (רוזנבלום)", ומי שהתגלה ככוכב האמיתי של הערב - זמר האופרה אורי אלקיים. בתחכום נפלא, ביצע אלקיים דואט עם עצמו כששר את הלהיט "אל הלא נודע" (Into the Unknown), מ"לשבור את הקרח 2", כשבת הקול שקוראת לאלזה בסרט הפכה לזמרת אופרה ששרה בראשו.
הדרך השנייה שבה נקט המופע כדי להימנע מערב קריוקי שכונתי היה בעיבודים מיוחדים, מתוך שאיפה לסמוך על האמן שיספק ביצוע מספיק קסום שיסחוף את הקהל. לצערי, כאן היו גם הנפילות הגדולות של הערב. כשעלו לבמה זמרים כמו טולדנו, מיכאל בן דוד שביצע את "אי שם מעבר לקשת" או רותם מלר שביצעה את "היא" (She) מ"אישה יפה" - לא היה ספק שאנו זוכים לשמוע קולות מרהיבים בשירים יפיפיים. אבל כשהם בוצעו באופן תלוש, בלי הסבר, ובלי סיפור - משהו התפספס והמופע נותר בלי קו מנחה ברור. זה התחדד דווקא כשעלתה לבמה ג'וי ריגר עם She’s a Maniac מ"פלאשדאנס", שלמרות שגם הוא היה נטול סיפור או מונולוג, היה גדוש ברגש מפעים. אפילו שריגר היא ממש לא הווקאליסטית החזקה בחדר, הרגעים שבהם פרטה על הגיטרה שיר שבשניות הראשונות היה קשה לזהות - יצרו רגע קסום ואמנותי שהזכיר איך צריכים להישמע קאברים אמיתיים ושהרגש חשוב יותר מהקול.
המבצעים היו כולם מצוינים, אבל חוסר האחידות על הבמה הורגש עד מאוד. אם הייתי צריכה לנחש הם לא עשו חזרות רבות יחד, כאילו הם לא משחקים באותה הצגה. לפעמים היה הסבר יפה ולפעמים היה ביצוע תלוש, וזה בלט במיוחד בקטעי ההנחיה. במקום לספר לנו את הבדיחות הבאמת-חביבות שנכתבו להם, שויקה ושטיבלמן גילמו דמויות שמספרות לקהל בדיחות. כאילו מדובר במופע סיום תיכון. ככל שהם דיברו יותר על הדיסוננס בין "פוראח" ל"היכל התרבות" הם רק שכנעו יותר שהבמה הזאת קצת גדולה להם כרגע. הרגע הכי טוב בהנחיה היה כשהם יצאו מהדמויות ואמרו: "זה לא באמת אנחנו", "כתבו אותנו לא טוב" - נכון. אז אם ידעתם שזו טעות למה לא נמנעתם ממנה?
ג'וי ריגר מבצעת את She’s a Maniac ב"חיות בסרט"
(קרדיט: צילום: עומר טסל)
ועדיין - "טעות בליהוק" הוא מפעל קטן, נפלא וחשוב, כשהוא מספק פלטפורמה ייחודית לשחקנים ולקהל שמדברת בגובה העיניים ונטולה ממניירות ארכאיות. ובגולמיות שבו יש משהו מקסים שבזכותו היה קשה לא לצחוק ולחייך בקהל. גם כשחסר בו ליטוש מקצועי, ברור שאם רק ניתן לו קצת זמן, מרחב ותקציב - "זה הקטן גדול יהיה".
