בליגת השמות סרי טעם שניתנו בארץ לסרטים, "דוגי סטייל" צריך לתפוס את מקומו לצד יציאות וולגאריות נוסח "סופרבאד: חרמן על הזמן" ו"הדייט שתקע אותי". תרגום מדויק יותר של השם הלועזי Strays היה "כלבים משוטטים" – אבל כנראה שהעגמומיות של השם הייתה עשויה להוריד לקהל הפוטנציאלי. מי שאחראי להברקה עשוי לצדק אותה: המשמעות הכפולה היא רמז עבה לאופיו של הסרט, ומי שיצחק מכך הוא, קרוב לוודאי, קהל היעד שאליו מכוונים המפיצים. "דוגי סטייל" הוא סרט עם כלבים מדברים, אך בשונה מכמעט כל סרט על חיות מדברות זה ממש לא סרט ילדים. זהו סרט לקהל בוגר בגילו, גם אם כנראה לא כל כך ברוחו.
יש ב"דוגי סטייל" אלמנטים של סרט מסע, ועיסוק ביכולת להשתנות ולהתייחס בדרך חדשה לעולם ולעצמך, וכמובן להכיר בכוח של חברות. אם ניחנים בהרבה רצון טוב אפשר למצוא נושאים ואפילו ערך במה שקורה על המסך. החיבה האינסטינקטיבית לחברו הטוב של האדם עשויה להקנות לסרט יותר קרדיט ממה שמגיע לו. לטעמי, האלמנטים שהיו יכולים להצדיק הערכה חיובית נקברים תחת הצגה חסרת חן של החיות האהובות.
לביקורות סרטים נוספות:
מקור ההשראה העיקרי הוא סרט הילדים "המסע המופלא – הביתה" (1993) שעלילתו מציגה מסע רווי סכנות של שני כלבים וחתולה, כשרובו ככולו מתרחש באזורי הטבע. "דוגי סטייל" מנסה להיות פרודיה על סוג סרטים זה. המסע המוצג בו מנסה לשלב בין מעמדים קומיים בוטים, ומסרים סנטימנטליים שאותם, ככול הנראה, היוצרים חושבים שניתן לבטא רק יחד עם מנה גדושה של וולגאריות. כל מה שאמור לתפקד כבדיחה ב"דוגי סטייל" סובב סביב איברי הרבייה ומערכת העיכול הכלביים. מה שנכנס, מה שיוצא, איך זה נראה, מה עושים עם זה בכוונה או בטעות, איך זה מריח. כולל לא מעט הדגמות ויזואליות. הוולגארי קובר את הסנטימנטלי.
ברקורד של הבמאי ג'וש גרינבאום סרטוני Funny or Die, שלושה סרטים תיעודיים קלילים, וקומדיה מסוגננת עם בוגרי SNL ("ברב וסטאר נופשות בוויסטה דל מאר"). לתסריטאי דן פרהו יש ניסיון רב בכתיבה לסדרות מוקומנטריות-קומיות מוערכות כמו "חוליגן אמריקאי" ו-Players. והמפיקים כוללים את הבמאים לואי לטרייה ("מהיר ועצבני 10") ובעיקר את פיל לורד וכריס מילר – במאי סרטי לגו, והמפיקים של סרטי "ספיידרמן ממד העכביש" המעולים. בעיקרון היה ל"דוגי סטייל" סיכוי להיות הבידור הפרוע והמעודכן שהוא מנסה להיות. אולי זה מקרה של רעיון שנשמע טוב על הדף (או במהלך לילה של סיעור מוחות מעושן מדי), אך הקונספט מאוד רחוק מלהחזיק פיצ'ר.
הבורדר טרייר רג'י (וויל פרל) אוהב בכל ליבו את בעליו, ולא מסוגן להכיר בהיותו טינופת אנושית. דאג (וויל פורטה) לקח את רג'י רק בגלל שהוא חשב שזה יציג אותו באופן חיובי בעיניי חברתו. אבל אחרי שהוא בגד בה, היא גילתה והם נפרדו, הוא לא ויתר על הכלב רק כדי שהיא לא תיקח אותו. דאג הוא הגועל נפש בהתגלמותו - לוזר שתקוע בבית המרופט שלו עם הבאנג, בטלן נטול מקורות הכנסה, עם היגיינה אישית ומינית ירודה במיוחד. הוא מנסה להיפטר מרג'י כשהוא לוקח אותו הרחק מהבית, משליך את כדור הטניס החביב עליו כדי שהוא ירוץ להחזיר אותו בזמן שדאג יברח. בקיצור, לא שונה מאותן משפחות עלובות שנוטשות את הכלבים בשדה התעופה בן גוריון רגע לפני היציאה לחופשה המשפחתית. רג'י, בתמימות של כלב, מסתכל על החלאה בעיניים מעריצות וחושב שזה רק משחק. פעם אחר פעם הוא עושה את הדרך חזרה לדאג הזועם.
דאג מצליח להיפטר מרג'י כשהוא מסיע אותו לעיר מרוחקת ובורח. הכלב הנטוש נתקל בחבורת כלבי רחוב שתפרוש עליו את חסותה בעודו מנסה לעשות את הדרך הארוכה חזרה לדאג. מנהיג החבורה הוא בוסטון טרייר בשם באג (ג'יימי פוקס) שמציג בפני רג'י את כללי הזהב לקיום ברחוב: "אם אתה רוצה משהו – תשתין עליו. אם משהו מדליק אותך – תפמפם אותו. ובלי בעלים – אתה ברשות עצמך". כללים שללא ספק ייושמו פעם אחר פעם בסרט.
שני הכלבים האחרים הם מגי (אילה פישר), כלבת רועים אוסטרלית בעלת חוש ריח מפותח במיוחד, שהבעלים שלה הפסיקה להתייחס אליה כשאימצה כלבת פומרניאן קטנה ומצועצעת. אחרון חביב הוא האנטר (רנדל פארק), דני ענק, נוירוטי ועדין נפש שמשמש ככלב טיפולי בבית אבות. יש לו "קונוס בושה" מסביב לצווארו כדי למנוע פשפוש יתר באבריו הרגישים. ברוח הסרט זה מצדיק לא מעט בדיחות על גודל איבר המין שלו.
כסרט מסע הוא בנוי מאפיזודות, אבל סרט מסע טוב מצליח לגבש מהאפיזודות משהו שלם. לגיבורים יש שלל היתקלויות עם בני אדם, או אירועים שבסופם פעולה הסובבת סביב אותם איברים והפרשות שבמוקד הסרט. המבנה החופשי משלב, לטוב ובדרך כלל לפחות טוב, אירועים לא צפויים. למשל, הופעת אורח מטורללת של שחקן מוכר שנראית לחלוטין לא הכרחית, וסצנה (סבירה לכשעצמה) שבה הכלבים מושפעים מפטריות הזיה. בתוך כל זה מתגבש "היעד" של הסרט – חזרתו של רג'י הביתה ושאלת יכולתו להכיר בטבעו האמיתי של דאג.
חרף הפספוס הניכר של הסרט בכל זאת ניתן למצוא בו כמה נקודות זכות. אין כאן שימוש בחיות שנוצרו באנימציית מחשב, אלא בכלבים בשר ודם עם תוספות נקודתיות של אנימציה כדי לאפשר להם "לדבר". זה בוודאי עדיף על הסינתטיות של סרטים כמו "קול קדומים" (2020) של דיסני, שבו הכלב באק היה כולו יציר אנימציית מחשב (מצד שני, אם הבחירה באנימציית מחשב מונעת סבל פיזי מכלב, אז עדיף שזו תהיה חיה באנימציה). נקודת זכות נוספת היא הימנעותו מהקלישאה התסריטאית של הכלב שמת בסוף הסרט. מקלאסיקת הילדים המצלקת Old Yeller (1957), קומדיית הבאדי-מובי אדם-כלב "טרנר והוץ'" (1989), או הדרמה הקומית-סנטימנטלית "מארלי ואני" (2008). קצנו בסחיטה רגשית של כלבים מתים. ולבסוף, הבמאי ג'וש גרינבאום אולי לא עושה כאן עבודה ראויה לציון, אבל הוא כן אימץ את אחד הכלבים שגילמו את רג'י. אז גם אם הסרט לא מוצלח, אפשר לראות בכך תזכורת לדבר טוב שאפשר לעשות באימוץ כלב נטול בית.