זה היה לילה בנובמבר של שנת 1966. מלכה מרום נהגה הביתה מאולפני CBC בטורונטו שבהם צילמה את תוכנית הטלוויזיה המוזיקלית שלה עם שותפה ליצירה יוסו. היא הייתה סחוטה אחרי יותר מ-12 שעות שירה, אלא שבמקום לנסוע לילדים שלה כמו בכל ערב, היא נסעה במעגלים ובסוף עצרה במועדון קטן בשם Riverboat. היא התיישבה במועדון המעופש והריק, שתתה כוס קפה וצפתה בבחורה צעירה בת כ-17 שעמדה על הבמה וכיוונה את מיתרי הגיטרה שלה שוב ושוב ושוב עם הגב לכיסאות. הקפה נגמר והיא עוד לא שמעה שיר אחד אפילו.
אבל כשהבחורה החלה לשיר: "I can't go back there anymore / you know my keys won't fit the door / you know my thoughts don’t fit the man / they never can", מרום ראתה את העבר, ההווה ואת העתיד חסר הסיכוי שמחכה לה. הרגע הזה שינה את חייה. בתום ההופעה היא ניגשה לבחורה ואמרה לה "איזו אמנית את! איזו מוזיקאית! איזה כישרון עצום יש לך. את תהיי ידועה בכל העולם!" היא שאלה אותה לשמה, והבחורה ענתה "ג'וני מיטשל", "אני מלכה", אמרה לה, "אני יודעת מי את", ענתה ג'וני, "השירים שלך בוודאי יודעים", ענתה מלכה.
לכאורה, זהו סיפור על לידתה של אחת מכוכבות הפולק הגדולות באמריקה. אבל למעשה זה סיפור על חברות נדירה בין שתי נשים אמיצות, מרשימות ומלאות תעוזה. "הנכד שלי קורא לי פורסט גאמפ, כי הייתי בכל המקומות הנכונים בזמן הנכון", מספרת מלכה מרום בפתח שיחתנו מלאת הצחוק והכנות, "אבל זה באמת אחד המקרים המיוחדים כי זה קרה בזמן הכי נפלא בקריירה שלי והכי אומלל בחיי הנישואים שלי. לא ידענו שזה יהיה ערב גורלי, לא לי ולא לג'וני".
מרום היא אישה של עשייה, היא לא הסתפקה במחמאות ליוצרת האלמונית שהשאירה אותה בפה פעור וגרמה לה לסיים את נישואיה הראשונים, ולהישאר אם חד הורית עם שני ילדים קטנים בארץ זרה וקרה לבד - היא הביאה נציג מחברת התקליטים להאזין לג'וני באותו מועדון טחוב, אך הוא איבד את הסבלנות בזמן שמיטשל פרטה על המיתרים. "אני הראשונה שאמרה לה שהיא תהיה גדולה. שיש לה כישרון עצום. אחרי שהיא הייתה נשואה לבן אדם שאמר לה שאפילו Both Sides Now זה שיר של בימבו. הוא חשב שכל השירים שהיא כתבה לא שווים כלום. לכן הסיפור הזה כל כך טוב - לי זה עזר לחסל משהו שהיה רעיל ולה זה נתן אומץ להמשיך".
האגדה מספרת שזמרת הפולק ג'ודי קולינס הייתה הראשונה לשיר את שיריה של מיטשל ולהפוך אותם ללהיטים. אבל האמת היא שמרום, אז אחת הזמרות המפורסמות בקנדה שהייתה חתומה יחד עם שותפה ליצירה יוסו, על פרסום הז'אנר האתני ומוזיקת העולם במדינה – הייתה הראשונה לשיר את השירים, היא החליטה שתשיר אותם עד שכולם יכירו אותם. כשקולינס לקחה על עצמה את התפקיד, מרום שחררה. "לא הרגשתי שאני עושה צדק לשירים שלה, אבל שרתי אותם כי הייתי מאוד מפורסמת באותה תקופה ורציתי שהקהל יישמע את השם ג'וני מיטשל. הגעתי הרי למיליון אנשים באותה תקופה".
מתוך החזרות למופע המחווה לג'וני מיטשל – A Case of You
(צילום: עמרי קליין)
ביום שני ה-7 במרץ תעלה על הבמה בתיאטרון חולון מחווה מיוחדת לאלבום Blue של מיטשל שחוגג 50 שנה, במסגרת פסטיבל אישה שיכלול גם מופעי תיאטרון ומוזיקה שונים. אנסמבל Both Sides שכולל מוזיקאים מוכשרים כמו ינקלה סגל, שחר חזיזה, אודי שמחון, עידו זלזניק ומורן כהן טלמור יארחו את הזמרת אדוה ספקוטי, ויחד ישירו משיריה של מיטשל ויארחו גם את מרום. כשהיא סיפרה למיטשל על כך, הזמרת התרגשה, ביקשה לראות את המופע ואף התעניינה אם יבצעו משיריה בעברית וערבית.
במילים שלה
מרום נולדה במזרח אירופה ועלתה לארץ בגיל 6 שבועות. כנערה רקדה ושרה, ולפני שסיימה את התיכון, נישאה ועברה לקנדה. שם הקימה את הצמד מלכה ויוסו שזכה כאמור להצלחה גדולה. שבע שנים חלפו מהמפגש במועדון ועד שמיטשל ומרום נפגשו שוב ב-1973 לריאיון. המפגש הזה ושניים נוספים משנת 1979 ומשנת 2012, מרכיבים את הספר "ג'וני מיטשל, במילותיה. שיחות עם מלכה מרום" שיצא לאור בשנת 2014, אך מעולם לא תורגם לעברית (דווקא כן תורגם לסינית, איטלקית וגרמנית), וכולל צלילה עמוקה אל הביוגרפיה של מיטשל, הפילוסופיה והיצירה שלה. אבל כדי שהשיחות האלו ייצאו לאור, מרום, שכבר שינתה את חייה האישיים, הייתה צריכה לשנות את הקריירה, לחצות את הקווים ולהפוך ממוזיקאית לעיתונאית - או אם תרצו, לאויבת.
"כמו אצל פורסט גאמפ, הייתי כל כך נאיבית שלא הבנתי בכלל מה זה להיות עיתונאית. ראיתי בטלוויזיה אנשים שואלים שאלות ויש לי תמיד המון שאלות, סקרנות זה חלק גדול מהאישיות שלי. אז חשבתי, 'וואלה, אין בזה שום דבר'. מאחר שהייתי מאוד מפורסמת ניגשתי לראשי המדורים של החדשות והתרבות ואמרתי, 'אני מסכימה להיות עיתונאית'. אני חייבת להיות קרובה לבית ולא להיות בדרכים כל הזמן".
אבל קברניטי הערוץ לא הסכימו. הם לא רצו שהתרנגולת מטילת ביצי הזהב שלהם תפסיק לשיר. "החליטו לשחק איתי אלוהים", היא אומרת. עם קצת שכנועים הם הסכימו להפוך אותה לנערת מים, ויום אחד, מעכשיו לעכשיו, הציעו לה לראיין את צ'רלי פרייד – מי שהקדים את ליל נאס אקס בכמה שנים והיה אחד מהאפרו-אמריקנים הראשונים שעשו מוזיקת קאנטרי. "אמרתי לו, 'זה הריאיון הראשון שלי, אני לא יודעת מה אני עושה, אתה חייב לעזור לי'. אבל הגוף שלי לא ידע שאני כל כך אמיצה, החזקתי את הברכיים שלו כאילו שאני הולכת להתמוטט וככה התחלתי".
בתקופה הזו בין המפגש הראשון לבין הריאיון הראשון, את עוקבת אחרי ג'וני? כשהקריירה שלה נבנית?
"אני שמה לב רק בעין אחת, כי הייתי אמא לשני ילדים, היה לי חבר, קניתי בית עם משכנתה עצומה. לא היה לי ראש להקשיב אפילו למישהי שאהבתי. מהרגע שג'ודי קולינס הקליטה אותה, חיכיתי שג'וני תקליט. לא הייתי בקשר איתה, אני לא גרופי".
ואז, בשנת 1973, מרום מקבלת הצעה לראיין את מיטשל. "ג'וני לא נתנה ראיונות לאף אחד אז, היא סירבה מכיוון שהייתה לה תקופה של התמוטטות עצבים כשהיא כתבה את Blue (אלבומה הרביעי והמצליח - ד"צ). ואחרי זה היא לא סמכה על עיתונאים כי הם סילפו את דבריה. אני באמת חשבתי, 'מה יש לי להפסיד?'".
ברשת לא ידעו שמרום מכירה את הזמרת המפורסמת, והיא פנתה למרכזייה והתחננה בפני המוקדנית שתעזור לה למצוא את המספר שלה. "את יודעת כמה קשה היה להשיג אותה? ברגע שהטלפון שלה צלצל היא אמרה, 'מלכה, אני כל כך שמחה לשמוע ממך'. כאילו שלא עבר יום אחד, זה מפוצץ לי את המוח. שאלתי אותה לפני שנתיים, 'איך יכולת לזכור אותי?', והיא תמיד אומרת, 'איך יכולתי לשכוח?'. כשהכרנו ב-1966 זה היה שיא התהילה שלי, ואף אחד לא ידע מי היא, אז לפעמים היא מתייחסת אליי כאילו שאני הכוכבת והיא הלא-מפורסמת".
מרום ארזה תיק ונסעה לקליפורניה. היא מצאה את עצמה בלב החזרות וההקלטות של מיטשל לאלבום Court and Spark שהיה קריאת כיוון חדשה עבורה. מיטשל זנחה את הפולק בפעם הראשונה ופנתה לג'אז - הפעם הראשונה ששינתה את הדרך שלה, אבל לא האחרונה. על אף השינוי המפתיע, עד היום מדובר באלבום הנמכר ביותר שלה. הריאיון ששודר ברדיו ב-1974 הפך לריאיון היחיד שתיעד את הרגע ההוא בקריירה שלה; הוא היכה גלים ובעצמו הפך למיתולוגיה.
"לפני עשר שנים קמרון קרואו בא אליי בארוחת ערב שהוזמנו אליה ואמר לי, 'מלכה, אני חייב לך את הקריירה שלי'", מרום מספרת, "אמרתי לו, 'אל תאשים אותי', ואז הוא אמר, 'אני רציני'". קרואו, בין היתר הבמאי של הסרט האיקוני "כמעט מפורסמים" ואחרים, שהתחיל את דרכו ככתב של הרולינג סטון, סיפר לה שתחילה, כשרצה להיות עיתונאי מוזיקה, הוא ביקש מלד זפלין ריאיון והם סירבו. אז הוא שמע על הריאיון ההוא עם מיטשל שהייתה אלילה של הלהקה הבריטית (בין היתר הם כתבו עליה את השיר Going to California). קרואו חיפש העתק של הריאיון ששודר רק בקנדה ושלח אותו ללהקה. "אם אני נותן לכם את הריאיון היחידי שיש עם ג'וני מיטשל, תתנו לי ריאיון?", הוא שאל. "נשמע את זה קודם ואחר כך נחליט", ענו חברי הלהקה. שבוע-שבועיים לאחר מכן חזרו אליו ואמרו, "אוקיי, אנחנו מוכנים". קרואו ראיין אותם למה שהפך לשער הראשון שלהם על גבי המגזין הנחשב - והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.
אפס בולשיט
מרום הפכה לעיתונאית מוערכת וראיינה כמה מהשמות הגדולים של התקופה. על הריאיון הראשון עם לאונרד כהן ועל הקשר ביניהם כבר נולדו סיפורים רבים, וגם עליו היא כותבת בימים אלה ספר (אבל "זה כבר סיפור לזמן אחר", היא אומרת). היא אחראית גם על "סולחה", הספר שכתבה על חוויותיה כחלק משבט בדואי בסיני במשך כמה חודשים (גם הוא, אגב, לא תורגם לעברית). ואז, בשנת 2012, העבר דפק לה על הדלת. בנה דניאל שלח לה תמלול של הריאיונות שלה כמתנה ליום ההולדת.
מתוך החזרות למופע המחווה לג'וני מיטשל – Little Green
(צילום: עמרי קליין)
"אמרתי לעצמי, 'אני לא יכולה לקרוא את זה'. פחדתי שזה לא יהיה טוב כמו שחשבתי שזה. אז לא נגעתי בזה. עברו חודשים ואז פתחתי את זה וגיליתי שפלא פלאים, זה נקרא יותר טוב ממה שזה נשמע. למה? כי ג'וני היא מעמיקה, אין לה בולשיט. את רוצה לקרוא את זה עוד פעם ועוד פעם כדי להבין מה היא אומרת. היא עמוקה, היא לא שטחית. כששומעים את זה ברדיו זה עובר כהרף עין, אבל כשאת קוראת את זה את יכולה להתעמק וזה עושה הדים בחיים שלך ובמחשבות שלך".
מרום קראה את התמלולים, ירדה למכולת לקנות חלב, וברגע פורסט גאמפי נוסף פגשה מכרה שלה, סוכנת ספרים, ושאלה אותה אם היא חושבת שזה יכול להיות ספר. "'זה לא הרבה כסף' היא אמרה. אמרתי שטוב מאוד, כי לא רציתי להרוויח על ג'וני - היא חברה שלי".
את כותבת בהקדמה שאת חושבת שהיא לא קיבלה מספיק קרדיט על היצירה שלה. זה השתנה?
"לא לגמרי. היא מקבלת המון קרדיט עכשיו. אבל בארץ לא מדפיסים את הספר שלה. מדפיסים המון דברים על לאונרד, למשל. אני לא משווה בין האחד לשניה - אי אפשר להשוות באמנות. ואני מבינה את הקשר שלו לישראל. אבל מי שאוהב את השירה והמוזיקה של ג'וני, זה מעיד על אופי, מכיוון שהיא לא קלה. השירים שלה הם לא כולם Both Sides Now. זה מתוחכם, כמו במקרה של בוב דילן. אז אני באמת לא מבינה למה היא לא מקבלת את כל הכבוד שהגברים מקבלים. סליחה?"
את חושבת שזה בגלל שהיא אישה?
"אין לי ספק. למה נשים לא מקבלות כל כך הרבה כסף כמו גברים? אולי ריהאנה מקבלת. אבל אנחנו מדברים על אמן רציני. ג'וני לא צעירה, אנחנו, כמו שאנחנו קוראות לעצמנו, Over the hill, ובכל זאת העבודה שלה מהדהדת להמון אנשים צעירים".
ומה המורשת שלה לדעתך?
"דור צעיר של מחברות, של נשים וגברים שכותבים מתוך הלב".
במהלך הריאיונות היו גם רגעים קשים? שהיא לא רצתה לספר דברים או שהיה לה קשה להיפתח?
"אנחנו חברות. ויש דברים אוף דה רקורד, היא סיפרה לי סוד ב-1973, שהייתה לה בת ושהיא נתנה אותה לאימוץ כי היא לא יכלה לפרנס אותה. זה היה מוקלט, לקחתי את הקלטת הזו - אז היה טייפ - שמתי אותה בבנק בכספת, שאף אחד לא ישמע, ושכחתי מהכספת הזו. 20 שנה אחר כך ג'וני רצתה שיראיינו אותי לסרט דוקומנטרי עליה. זה כבר לא היה סוד יותר, אבל כנראה שהיא סיפרה להם שהיא סיפרה לי את זה לפני 20 שנה. אז המפיקה של התוכנית אמרה לי, 'איזו טיפשה את, איך יכולת לשמור סוד כזה? את יודעת כמה כסף היית מרוויחה מזה?'. בתור חברה אנחנו מדברות על כל מיני דברים שאני לא אספר לאף אחד. המון אנשים רוצים שאגיד לג'וני כל מיני דברים. אבל יש לי גבולות ואני לא מבקשת כלום. פעם אחת ביקשתי ריאיון ב-1973, מאז היא סומכת עליי ב-100 אחוז".
ומה את חושבת על סערת ספוטיפיי וניל יאנג, כשמיטשל התייצבה לצידו?
"את רואה כמה היא אמיצה? גם ניל יאנג הוא שורד פוליו, וגם קנדי מאותו מחוז - סנטרל ווסטרן קנדה. זה מחוז מיוחד. ג'וני אוהבת להגיד שהמוזיקה של שניהם דומה כי זו שפלה כזו עצומה שאין בה הרים וגבעות לאורך מאות קילומטרים. ג'וני מאוד עירנית לסביבה ולאנושות. היא קוראת המון, היא מאוד בעניינים. עכשיו בארצות הברית יש מלחמת תרבות שאני מקווה שלא תתפתח למלחמת אזרחים. כשזה מגיע לבריאות, במיוחד חיסונים, לג'וני ולניל זה מדבר לגמרי אחרת מאשר לבן אדם שלא חלה בפוליו, כי החיסונים ממש עזרו לאנשים שסבלו מהדברים האלה. ועדיין יש להם פוסט טראומה מזה. אני לא יודעת אם לניל, אבל לג'וני יש. תארי לך שנה שלמה להיות משותקת במיטה, ואומרים לך שאף פעם לא תוכלי ללכת. זו טראומה רצינית. ואני בטוחה שזה השפיע".
היית יוצרת בשנות ה-60 ואחר כך גם עיתונאית. לאור גל MeToo, נשים מוציאות החוצה כל מיני דברים שקרו להן. איך את חווית את זה?
"כמו שאת קמה בבוקר ויש שמש? אז ככה כשאת יפהפיה וצעירה ומופיעה, יש לך בעיות עם גברים וכולם חושבים שהם יכולים לקחת ממך חתיכה. זה היה מובן מאליו. היית צריכה מרפקים טובים. ג'וני כותבת בספר שהיא נכנסה פעם לסופר ומישהו אונן לפניה. זה לא קרה לי תודה לאל. אבל מישהו מנסה להשתמש בך כל הזמן. אז כמו שזה היה חלק מלהיות גבר, אישה הייתה צריכה לדעת איך לומר לא".
ומה את חושבת על זה שעכשיו דברים יוצאים החוצה ונשים לא מוכנות יותר לקבל את זה?
"אני חושבת שזה דבר טוב, אבל אני חושבת שבמקרים בודדים לוקחים את זה רחוק מדי. גם כנשים היינו צוחקות על גברים. עכשיו לנשים יש כוח, אז צריך להיזהר. זה הולך לשני הצדדים. צריך לזכור שזה כיף קצת לפלרטט, צריך לשמור על גבולות, לקבל רשות, אבל למה לא".
המחווה לג'וני מיטשל תתקיים במסגרת פסטיבל אישה בתיאטרון חולון ב-7 במרץ. הפסטיבל יימשך עד ה-9 במרץ.
