בשנת 1933 ניצבה ארצות הברית בפני סכנה אמיתית: קנוניה פשיסטית אותה רקחו גורמים בצמרת הכלכלית איימה לבצע הפיכה שלטונית, לסלק את הנשיא רוזוולט, ולמנות במקומו שליט בעל אוריינטציה נאצית. נדמה שאין צורך באזהרת ספוילר: התוכנית הזו לא יצאה אל הפועל. הסיפור ההיסטורי הזה ניצב בבסיס סרטו החדש של דיוויד או. ראסל, "אמסטרדם" (Amsterdam), שכותרת בתחילתו מכריזה כי "חלק גדול מזה אכן התרחש". ההתחמקות הזו ממחויבות היסטורית אינה רק ביטוי לרוח תקופה שבה עובדות היסטוריות מקומטות לצרכי תקינות פוליטית פרוגרסיבית (ע"ע "לוחמת"); היא כמו תובעת מאיתנו לקרוא את הסרט כמתייחס לנקודת זמן אחרת, בהווה, וליתר דיוק למה שלא קרה ב-6 בינואר 2021. אז, כשהמון מוסט הסתער על גבעת הקפיטול בעידודו של נשיא מובס, ניצבה שוב אמריקה בפני השתלטות הפשיזם.
"אמסטרדם" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
עלילת "אמסטרדם" מתרחשת, כאמור, בתחילת שנות ה-30, ובמרכזה שלושה וטרנים של מלחמת העולם הראשונה: רופא בעל עין מזכוכית (כריסטיאן בייל), עורך דין שחור (ג'ון דייויד וושינגטון), ואחות המטפלת בהם בתקופת פציעתם (מרגו רובי), שגם מעצבת יצירות אמנות סוריאליסטיות מרסיסי מתכת שהוציאה מגופם של חיילים. 15 שנה לאחר שובם לאמריקה, אחרי שהות ממושכת באמסטרדם, הם מוצאים עצמם מעורבים בחקירת מותו של סנטור שגם היה מפקדם בזמן המלחמה (אד ביגלי ג'וניור). בדיקה שעורכים הרופא ופתולוגית (זואי סלדנה) מגלה שהורעל. זמן קצר לאחר מכן מתה גם בתו (טיילור סוויפט) בתאונת דרכים, כשהדמויות של וושינגטון ובייל חשודים בהריגתה.
ביקורות סרטים נוספות:
נעצור כאן עם פרטי העלילה המסורבלת, אך נציין רק שהיא מפגישה את שלושת הגיבורים עם שלל דמויות חשאיות ואקסצנטריות, ביניהן יצרן של עיניים מלאכותיות (מייקל מאיירס) ושותפו (מייקל שאנון) שאינם אלא סוכנים חשאיים, בריטי ואמריקאי, בהתאמה; איש חברה עשיר בעל עמדות פוליטיות מפוקפקות (רמי מאלק); וגנרל אמריקאי בכיר שמעורב עם קבוצה מסוכנת המתכננת את ההפיכה השלטונית (רוברט דה נירו). כן, כמו כל סרטיו של ראסל, גם "אמסטרדם" הוא סרט מעוטר כוכבים – הרשימה הנ"ל היא חלקית בהחלט.
הדמות שמגלם דה נירו מבוססת אכן על דמות אמיתית, זו של גנרל סמדלי באטלר שלחם במלחמת העולם הראשונה, והיה זה שאליו פנתה קבוצה של תעשיינים ואנשי כלכלה כדי שיעמוד בראש המזימה הפוליטית לסילוקו של הנשיא הדמוקרטי רוזוולט מהבית הלבן והחלפתו במנהיג פשיסט. אף שאיש מעולם לא נעצר, הורשע, או אפילו הודה בקיומה של הקונספירציה – ההנחה כיום היא שתוכנית כזו אכן הועלתה, ברמה כזו או אחרת. באטלר הרפובליקני עצמו, אגב, שלא כמו בסרט, אומנם חשף את המזימה אך לא היה טלית שכולה תכלת. במסגרת שירותו הצבאי המהולל הוא פיקד על דיכויה האכזרי של ההתנגדות לפלישה האמריקאית האימפריאליסטית לטהיטי ב-1915, ולא בחל ברצח של נשים וילדים בקרב על ורה קרוס שבמקסיקו, ב-1914.
חזרה ל"אמסטרדם". מרבית סרטיו של ראסל הם סאטירות שחיציהן מכוונים אל המערכת הצבאית ("שלושה מלכים"), הפוליטית ("חלום אמריקאי"), והקפיטליזם בגרסתו האמריקאית ("ג'וי"). מרבית סרטיו אף מאופיינים בכאוטיות נרטיבית ומה שנדמה כעודף דמויות, שמקשה אומנם לעקוב אחר העלילה אך הופך את הצפייה בהם למפתיעה ומבולגנת במובן החיובי של המילה. לעולם אינך יודע למה לצפות, מה יקרה ובעיקר למה. מה שאצל יוצרים אחרים היה מעיד על פגם מהותי – הופך אצל ראסל לסגנון הנובע משליטה של להטוטן מיומן בכדורים שהוא משליך באוויר.
ב"אמסטרדם", לא רק שהביצוע לוקה בסרבול, אלא שהיתרון הופך לחיסרון. הפלאשבק, ברגע מפתיע, אל מלחמת העולם הראשונה נועד כדי לעצב את מערכת היחסים בין שלושת הגיבורים, וכמובן ללעוג לאמונתם שאמריקה מייצגת את העולם האידילי ושמלחמה עולמית נוספת אינה באה בחשבון. אבל יש משהו מכביד ומעכב בתנועה הזו אחורה בזמן – במיוחד כאשר מדובר במותחן קומי שהקלילות, במקרה הזה, ממנו והלאה. בעיקר נדמה שהחזרה הזו נועדה להתכתב עם "ז'יל וג'ים", סרטו של פרנסואה טריפו מ-1962 שתיאר משולש אהבה (ménage à trois) בין שני גברים צעירים, צרפתי וגרמני, והמאהבת הצרפתייה שלהם (ז'אן מורו), מהימים שלפני מלחמת העולם הראשונה ובמשך שני עשורים. דמויותיהם מהדהדות בשלישייה (הפיקטיבית) שבמרכז סרטו של ראסל.
בניגוד לסרטיו הקודמים של ראסל ("אמסטרדם" הוא סרטו הראשון מזה שבע שנים), חסרה כאן מידה של אפלוליות אמיתית. מילא שהסרט מתחיל באמת רק כאשר אל התמונה נכנס בן דמותו של באטלר – כאמור, בגילומו של דה נירו – אלא שנראה כאילו הסאטירה המוחצת מתפוגגת נוכח הכמיהה לגאול את אמריקה מחטא הפשיזם, בעבר הרחוק אך גם הקרוב יותר. באופן משונה, זהו סיפור של ניצחון הטוב על הרע שמעורר בנו אפילו איזושהי אי נוחות.
ראסל, סביר להניח, לא הפך לסנטימנטלי ונאיבי. נראה שכמעט-התממשותו בהווה של הסיפור הסמי-פיקטיבי שהוא מספר הכתיבה את הטון נטול הציניות הזה.
סביר להניח ש"אמסטרדם" יאכזב את מעריציו של ראסל שיתקשו לזהות בו את המרכיבים הסאטיריים החריפים של כמה מעבודותיו הקודמות או אף את הדמויות הנוגעות ללב של "פייטר" ו"אופטימיות היא שם המשחק". הסרט מעורר בעיקר ריחוק, גם אם זה מלווה בצחוקים ספורדיים או הערכה לסצנה זו או אחרת, כמו זו שבה מחברת השלישיה שיר דאדאיסטי בצרפתית. סביר שלא יסייעו גם הסיפורים שצפו ועלו סביב התנהגותו הלא הולמת של ראסל על הסט של סרטיו הקודמים, ותקיפתו המינית (בשנת 2011) את אחייניתו הטרנסג'נדרית, אז בת 19. "אמסטרדם", במילים אחרות, אינו כאן כדי להישאר.
עדיין, הצפייה בכל סרט של ראסל מזכירה כינוס משפחתי שבניגוד לרוח המקובלת – אתה נורא נהנה בו. בעיקר בזכות השחקנים הקבועים (בייל ודה נירו), ושלל האורחים החדשים שיהפכו אולי לבני משפחה. בייל מגלם דמות שהייתה יכולה להיות לגמרי קריקטורה של בלש חובב, בעיקר בזכות עין הזכוכית ששבה וקופצת החוצה מעינו, אבל יש בה יותר מזה. זו דמות פרוגרסיבית לזמנה – כזו שחושפת לא רק את המזימה הפוליטית, אלא גם גזענות ואנטישמיות בקרב האצולה העירונית הלבנה של אמריקה. מבחינה זו, יש בה משהו שמזכיר את פיליפ מארלו ב"השינה הגדולה" (1946) של האוורד הוקס, לפי ספרו של ריימונד צ'נדלר. ומה שחשוב באמת: זהו סרט שמבטא את חרדותיה של אמריקה הפוסט-טראמפיסטית מפני סיפור מהעבר שעלול היה להתממש בהווה.
