הסופר חתן פרס ישראל לספרות דויד גרוסמן כתב ל"ניו יורק טיימס" טור אורח בטון פסימי תחת הכותרת: "ישראל נופלת לתהום", בו הוא בין השאר קורא לארצות הברית ומדינות שיכולות להשפיע על הצדדים בסכסוך להתערב ולדחוק לפתרון שתי המדינות.
"האם המדינות שיש להן מניות בסכסוך לא רואות שישראלים ופלסטינים כבר לא מסוגלים להציל את עצמם?", תוהה גרוסמן בטור שפורסם היום (ו'), ואף מגנה את ישראל על הרג פלסטינים חפים מפשע, את נתניהו שפילג לטענתו את המדינה לפני 7 באוקטובר, ואת הגורמים הימניים הקיצוניים בממשלה - אבל גם את השנאה נגד ישראל בעולם והקריאה לחיסולה.
"על פי נתוני משרד הבריאות בעזה המנוהל על ידי חמאס, יותר מ-30 אלף פלסטינים נהרגו ברצועת עזה מאז 7 באוקטובר. הם כוללים ילדים רבים, נשים ואזרחים, שרבים מהם לא היו חברי חמאס ולא נטלו חלק במעגל המלחמה", כותב גרוסמן, "'לא מעורבים', כפי שישראל מכנה אותם בקונפליקט, השפה שבאמצעותה מדינות במלחמה מרמות את עצמן כדי לא להתמודד עם ההשלכות של מעשיהן". בהמשך מציין הסופר כי "הפלסטינים יעשו חשבון משלהם. אני כישראלי שואל איזה סוג של אנשים נהיה כשהמלחמה תסתיים. לאן נכוון את האשמה שלנו - אם נהיה אמיצים מספיק להרגיש אותה - על מה שגרמנו לפלסטינים חפים מפשע? על אלפי הילדים שהרגנו. בשביל המשפחות שהרסנו".
גרוסמן גורס כי אחרי 7 באוקטובר ישראל הפכה "יותר מבצר מאשר בית. היא אינה מציעה ביטחון או הקלה, והשכנים שלי טומנים בחובם ספקות ודרישות רבות מחדריו וקירותיו, ובמקרים מסוימים מעצם קיומו. באותה שבת שחורה נוראה התברר שלא רק שישראל עדיין רחוקה מלהיות בית במלוא מובן המילה, היא גם לא יודעת אפילו להיות מבצר אמיתי". בהמשך תוהה גרוסמן "מי יישאר כאן בישראל, והאם אלו שנשארו יהיו הכי קיצוניים, הכי דתיים, לאומנים, גזענים? האם נגזר עלינו לראות, משותקים, את הישראליות הנועזת, היצירתית, הייחודית, נטמעת בהדרגה בפצע הטראגי של היהדות?".
בטורו, גרוסמן לא חוסך בביקורת על ראש הממשלה נתניהו ועל ניסיון המהפכה המשפטית: "עוצמתם של אירועי 7 באוקטובר מוחקת לפעמים את הזיכרון שלנו ממה שהיה קודם. ובכל זאת הופיעו סדקים מדאיגים בחברה הישראלית כתשעה חודשים לפני הטבח. הממשלה, ובראשה בנימין נתניהו, ניסתה לדחוף שורה של צעדי חקיקה שנועדו להחליש קשות את סמכותו של בית המשפט העליון, ובכך להטיל מכה קטלנית על אופיה הדמוקרטי של ישראל. מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות מדי שבוע, כל אותם חודשים, כדי למחות על תוכנית הממשלה. הימין הישראלי תמך בממשלה. העם כולו נעשה מקוטב יותר ויותר. מה שהיה פעם ויכוח אידיאולוגי לגיטימי בין ימין לשמאל התפתח למחזה של שנאה עמוקה בין השבטים השונים. השיח הציבורי הפך לאלים ורעיל. נשמעו דיבורים על חלוקת הארץ לשני עמים נפרדים. והציבור הישראלי חש כי יסודות ביתו הלאומי רועדים ועלולים להתרסק".
כזכור, גרוסמן - מגדולי הסופרים בישראל וקול בולט בשמאל הישראלי - הצטרף להפגנות בקפלן נגד המהפכה המשפטית ואף נאם בשנה שעברה בפני המפגינים בהפגנת המאה אלף ברחוב קפלן בתל אביב, ואמר כי "מאחורי התוכנית החד-צדדית והדורסנית של הרפורמה - אנחנו רואים בית בוער".
אחרי טבח 7 באוקטובר, כתב גרוסמן: "הרבה מבחנים נכונו כעת לכולנו. בחלק מהם אנחנו עומדים כבר היום: בגילויי האזרחות המופלאה, היצירתית. בסולידריות הסוחפת כל. בהתגייסות האזרחית האדירה, באופן שבו העם מתקן את מה שהמדינה קילקלה. וגם היום, אפילו אחרי כל מה שקרה, יש איזו תחושה שמכאן, מנקודת הזמן הזאת, וביחד איתכם - בני הערים והעיירות והקיבוצים והמושבים - איתכם אפשר לבנות מדינה חדשה גם בפעם השנייה".
בטור שפורסם ב"ניור יורק טיימס" מציין גרוסמן השלכה נוספת של המלחמה: "תופעה מבישה נוספת שעלתה על פני השטח כתוצאה מהמלחמה: ישראל היא המדינה היחידה בעולם שדורשים את חיסולה בצורה הגלויה ביותר. בהפגנות שבהן השתתפו מאות אלפים, בקמפוסים של האוניברסיטאות הנחשבות ביותר, ברשתות החברתיות ובמסגדים בכל רחבי העולם, זכות הקיום של ישראל נתונה לעתים קרובות במחלוקת". בהמשך כותב הסופר כי "זה מחליא לחשוב שהשנאה הרצחנית הזו מכוונת אך ורק כלפי עם שלפני פחות מ-100 שנה, למעשה, כמעט חוסל".
גרוסמן כותב כי "ישנה אפשרות שתקום מציאות שונה בתכלית" כדי להתמודד עם השאלות שמציפות כעת את החברה הישראלית. לדבריו, "אולי ההכרה בכך שלא ניתן לנצח במלחמה הזו, ויתרה מכך, שאיננו יכולים לקיים את הכיבוש ללא הגבלת זמן, תאלץ את שני הצדדים לקבל פתרון שתי מדינות, שלמרות חסרונותיו והסיכונים (בראש ובראשונה, שחמאס ישתלט על פלסטין בבחירות דמוקרטיות), האם הוא עדיין היחיד שניתן ליישם?".
עוד הוא כותב כי "זה גם הזמן של אותן מדינות שיכולות להשפיע על שני הצדדים להשתמש בהשפעה זו. זה לא הזמן לפוליטיקה קטנונית ודיפלומטיה צינית. זהו רגע נדיר שבו לגל הלם כמו זה שחווינו ב-7 באוקטובר יש את הכוח לעצב מחדש את המציאות". גרוסמן מסכם בכך כי "החודשים הקרובים יקבעו את גורלם של שני עמים. נגלה אם הסכסוך שנמשך יותר מ-100 שנים בשל לפתרון סביר, מוסרי, אנושי".
