ב-7 באוקטובר אבשלום פולק היה בעיצומן של חזרות למופע חדש, שהיה אמור לעלות חודש אחר כך בתיאטרון המחול שלו. אך לצד הכאב הרב, הפחד ושיגורי הרקטות הבלתי פוסקים - הוא נאלץ להתמודד גם עם זה שארבעה משמונת רקדני הלהקה שלו עזבו את הארץ זמן קצר לאחר הטבח, כשלאיש בלהקה לא היה מושג מתי יתחדשו החזרות - אם בכלל. "חלק מהרקדנים פחדו מהמצב, גם השהות בתל אביב הפחידה אותם, וזה מובן", אומר פולק בריאיון רגע לפני עליית המופע, כשמונה חודשים לאחר התכנון המקורי.
"גם המשפחות המודאגות שלהם האיצו בהם לעזוב את הארץ כמה שיותר מהר. הפחד השתלט עליהן. בחודשים הראשונים העברנו פעילויות של יצירה ודמיון לילדים ומבוגרים שפונו מיישובי הדרום והצפון והופענו בקטן. היה לי חשוב שלמי שחוו את הטראומה הנוראית יהיו רגעים של שליטה, גם אם מדומיינת, על המציאות שלהם".
היה צריך לשכנע את הרקדנים הזרים לחזור לארץ?
"אחרי כמה חודשים הם חזרו בטפטופים, אפילו הצטרפה אלינו רקדנית קוריאנית שלא פחדה ממה שקורה כאן, והמשכנו בתהליך העבודה. כשחזרנו לעבודה עוד היו אזעקות ומפלס הפחד אצל רקדנים שבאים מחו"ל היה גבוה יותר באופן טבעי, אבל מסגרת העבודה הרגיעה אותם. חוסר הידיעה וחוסר הוודאות לגבי מה יהיה הוא משהו שקיים כאן כל הזמן. גם עכשיו אני אומר לעצמי, 'בשביל מה אני עושה את המופע הזה? מישהו יבוא לראות אותו? יהיה לזה ערך מסוים?' אני מאוד מקווה שכן. עדיף לבוא ולהגיד מה זאת הזוועה הזאת על הבמה מאשר לסבול בחיים".
מתוך "קסטור"
(באדיבות תיאטרון מחול אבשלום פולק)
"המופע קיבל צורה אחרת שמושפעת מהתהליך שהמופע עבר וממה שקורה פה", הוא עונה בתשובה לשאלה כיצד המצב בישראל השפיע על "קסטור", שיעלה ב-29 עד 31 ביולי באודיטוריום רקנאטי במוזיאון תל אביב. "המופע עוסק בעיקר בקשרים השבריריים ובקונפליקטים בין בני אדם, בשאלה האם השוני בין כולנו חייב להביא ליריבות, לשבר ולרצון להילחם. אני לא נותן בו תשובה חד משמעית לשום דבר. כל אחד יכול לראות את הדברים כפי שהוא רוצה, שזה בעיניי הכוח הגדול של היצירה".
"כשעובדים עם בת זוג זה מחלחל לתוך היצירה, אין מה לעשות"
פולק (53), הוא בנו של השחקן המיתולוגי יוסי פולק, בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, החל את הקריירה שלו כשחקן – בתיאטראות הבימה, גשר וחיפה. "תכננתי בכלל ללמוד קולנוע בסם שפיגל, אבל נתקעתי במשחק", הוא מספר. "עניין המשחק הוא חלק מהדברים שעניינו אותי, לא חזות הכול. עניין אותי עולם היצירה והאמנות".
במחצית השנייה של שנות ה-90 לוהק פולק לתפקיד תומר בסדרת הטלוויזיה "פלורנטין" - תפקיד פורץ דרך בסדרה פורצת דרך. הוא שיחק שם בחור רגיש, מבולבל ואהוב, שעל רקע רצח רבין יוצא מהארון. בהמשך הפך לבן זוגה ולשותפה ליצירה של הרקדנית והכוריאוגרפית ענבל פינטו, אם שני בניהם (לואי - 21, ובן - 15). להקת המחול שלהם, ענבל פינטו ואבשלום פולק, העלתה יצירות מופלאות, כמו "אויסטר", "פרחקיר", "בוביז" ואחרות, הופיעה על הבמות הנחשבות בעולם וזכתה בפרסים. לפני שש שנים, אחרי שנפרדו, עזבה פינטו את הלהקה ומאז יצרה באופן עצמאי בארץ וברחבי העולם. בשנים האחרונות חולק פולק את חייו עם במאית הקולנוע הדוקומנטרי ד"ר איריס זכי ("מתנחלת", "חפיפה"), אחותו של אורי זכי, יו"ר הנהלת מרצ ובן הזוג של השרה לשעבר תמר זנדברג.
פולק מעולם לא למד מחול ("יש לזה פלוסים ומינוסים, אני אף פעם לא יודע מה אני הולך לעשות בהמשך"), ונדמה שהדיבור על עבודתו ככוריאוגרף נוחה לו הרבה יותר מאשר הדיבור על חייו האישיים. ברגעים האינטימיים של השיחה המבוכה ניכרת על פניו. "הכרתי את עניין המחול בזכות ענבל", הוא אומר. "הנשים שלי תמיד השפיעו עליי. אולי עכשיו בגלל שיש לי בת זוג מעולם הדוקו אני אעשה סרטים דוקומנטריים", הוא מחייך. "ענבל ואני היינו יותר מ-20 שנה יחד עד שזה נגמר. ליצור באופן כללי זה דבר לא קל, בטח ביחד. כשעובדים יחד, אם זה עם בת זוג או יוצר אחר, זה מחלחל לתוך היצירה אין מה לעשות. ענבל ממשיכה ליצור באופן עצמאי ומעלה עבודות יפות משלה. אני רציתי להישאר חלק מתיאטרון המחול שלנו, אני לא יודע אם זה היה הדבר הנכון או לא, אבל כנראה יש בזה משהו שמחזיק אותי ומאפשר לי ליצור".
מה עושים הילדים שלכם?
"שניהם אוהבים אמנות, אבל לא בחרו בתחום שלי. לואי, שגם מצייר נהדר, עשה שירות לאומי. פעם הוא עבד עם ילדים של פליטים ופעם עם קשישים. אני חושב שהדבר היותר משמעותי מבחינתו זה הפלסטינאים שצריכים את התמיכה שלו. עכשיו הוא בסוג של מסלול אקדמאי לא ברור, בכיוון של מתמטיקה ופיזיקה.
8 צפייה בגלריה
"אני לא יכול להיות היפי ולהגיד שנמאס לי". אבשלום פינטו וענבל פינטו ב-2014
(צילום: יובל חן)
"כמו שאני לא יודע מה הם יעשו, אני לא יודע מה אני אהיה בהמשך. אני מקווה שעדיין אעסוק ביצירה גם בעתיד. יש לי ילדים ויש לי אחריות, לכן אני לא יכול להיות היפי ולהגיד שנמאס לי. אני לא מוותר על כלום - לא על זה שאני שחקן, לא על זה שאני עובד עם רקדנים, לא על זה שהייתי טבח, וגם לא על זה שעשיתי גרפיקה ממחושבת כמה שנים. אלו דברים שאולי מתישהו יחזרו למקום יותר גבוה בסדר העדיפות שלי או יולידו משהו אחר. בהחלט יכול מאוד להיות שאצור משהו עם איריס, בת הזוג שלי".
כמי שרגיל כאמור לעבוד עם משפחה, פולק גם ליהק את אביו לכמה מיצירות המחול שלו ושל ענבל פינטו ("דגי זהב", "עץ קרח" ונוספים), בהמשך דיבר על החלום לשחק לצידו. "עכשיו אבא שלי בבית, לא עושה הרבה", הוא אומר. "הוא נושק ל-80 ופחות נייד. אני יודע שכרגע הוא בכלל לא בעניין של לחזור לשחק - כבר שנים שהוא לא משחק בתיאטרון, מאז ששיחק עם ספי ריבלין ואהרון אלמוג ב'גיבורים' בהבימה. הוא החליט לפרוש מתי שנראה לו, ולא שאף אחד אחר יגיד לו מתי להפסיק ואני מאוד גאה בו על זה. הוא עוד היה שחקן מבוקש, ויכול היה לשחק עוד הרבה. לא חייבים לשחק עד הרגע האחרון. לא חייבים למות על הבמה כמו שאמנים אחרים חולמים".
"לצערי כוח העל במציאות הוא הפוליטיקה"
בהתאם לבית שבו גדל, במהלך העבודה שלו עם תיאטרון המחול פולק לא ויתר גם על המשחק. הוא שיחק בין השאר בסדרה "ילדי ראש הממשלה", שם גילם את אביתר, בן זוגה של בתו של ראש הממשלה, ובסרט "ההר" של יעל קיים. ב-2021 כיכב בסרט "הברך" של הבמאי נדב לפיד, שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, כשפולק עצמו היה מועמד לפרס השחקן הראשי הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר באותה שנה - והוכיח כמה מצער ששחקן מצוין כמוהו בוחר לשחק מעט מדי. פולק גילם שם את י', במאי קולנוע שעובד על סרט חדש שעוסק באקטיביסטית הפלסטינית עהד תמימי, ותוך כדי כך יוצא לערבה כדי להקרין בה את אחד מסרטיו הקודמים. בזמן שאימו גוססת הוא פוגש במדבר פקידה ממשרד התרבות, שדורשת ממנו לחתום על טופס שממקם אותו מבחינה פוליטית.
"הסרט מתייחס למציאות שאנחנו חיים בה היום, מציאות שהיא די אפוקליפטית", הוא אומר. "'הברך' זכה לתמיכה מאוד מזערית. התוכן שלו הוא לא תוכן שהשלטון אוהב לשמוע, אבל חלק מההוויה של שלטון דמוקרטי הוא לאפשר גם עשייה של דברים שמרגיזים את השלטון. יצירת אמנות לא צריכה להחניף לשלטון, רק להיות נאמנה לעצמה, אחרת לאן נגיע. הסרט יצא בתקופת מירי רגב כשרת תרבות, ואני חושב שהיא למדה קצת ממה שהיא עשתה עם 'פוקסטרוט' של שמואל מעוז, כשהדברים שאמרה נגד הסרט נתנו לו פוש מאוד גדול. כאן היא פחות התבטאה, אבל בסרט הזה יש דברים מאוד ישירים ונוקבים על פוליטיקה ועל מי שמנהלים את המדינה שלנו".
את ההתעסקות הבירוקרטית והפוליטית פולק מכיר היטב גם מניהול להקת המחול שלו. "המציאות הקפיטליסטית לא פועלת לטובתנו", הוא אומר, "אנחנו נעזרים במשרד התרבות ובעיריית תל אביב. הקהל הולך ונהיה יותר מבוגר, ולא קל לגדל קהל יותר צעיר לדברים מאתגרים כאלה. חינוך לתרבות ואמנות זה דבר שכמעט ולא קורה היום. ככל שכמות הקהל וההופעות הולכים ופוחתים, גם התקציבים הולכים וקטנים. פעם כמעט היינו צריכים לחתום על מסמך הנאמנות, ובסוף זה למזלנו זה לא קרה. אחר כך הגיעו הקורונה והמלחמה. קיבלנו פיצויים על כך, אבל למרות זאת המצב לא פשוט".
צורכים היום פחות תרבות?
"אני לא יודע מה הסך הכול הארצי מבחינת צריכת תרבות. לי מרגיש באופן מובהק שיש ירידה לגבי מה שאנחנו עושים. אני חושב שגם משהו בסולם העדיפויות, או הרצון לראות דברים מאתגרים, ולא ממש בידור, נמצא בירידה. אוהבים כאן יותר *מדי בידור".
מאז תחילת המלחמה פולק משתדל להגיע ככל האפשר לכיכר החטופים ולהפגנות ברחוב קפלן. "לצערי מגיעים לקפלן פחות או יותר אותם אנשים שמגיעים לשם מדי שבת. המחאה שהייתה נגד הממשלה והשינויים שרצו לעשות כאן הייתה סוג של התבגרות, שמשהו יכול להשתנות. אם רוצים שמשהו יזוז פה, שהממשלה תתחייב לעסקה להחזרת החטופים או להפסקת אש, חייבים להגיע יותר אנשים. כשאתה מתרחק שני רחובות משם החיים נמשכים כרגיל, כאילו כלום. אנשים מבלים, יושבים במסעדות, הולכים לחנויות. הדבר שהיה יכול להיות משמעותי במאבק הזה הוא שביתה כללית של המשק. בינתיים לא ההסתדרות ולא גופים גדולים אחרים מקדמים אותה. ההסתדרות החליטה בעבר על שביתה כללית בגלל דברים הרבה יותר קטנים ממה שקורה עכשיו, וקרה כאן הנורא מכל, ובינתיים היא שותקת. לצערי כוח העל במציאות, לא רק הישראלית, הוא הפוליטיקה".
8 צפייה בגלריה
"לא קל לצלול גם לאינטרנט, הוא יכול להיות לפעמים יותר גרוע מהטלוויזיה". אבשלום פולק
(צילום: תומי הרפז)
מה הסיכוי להזיז בכל זאת דברים?
"יש לי במשפחה את המפגין הכי הכי, את אח שלי יונתן, שמקדיש את החיים שלו בצורה הכי קיצונית שיש למען צדק ושוויון. זה בדם שלו. אם מישהו כמוהו, שמאמין בזה עד הנים האחרון בגוף, ישב בכלא בגלל האמונה שלו ואושפז בבית חולים אחרי שחטף מכות, לא מצליח לשנות את המצב, למה שאחרים כן יצליחו? התשובה היחידה אולי היא מסה שוברת שוויון של אנשים שיפגינו ויחוללו את השינוי.
פולק מתייחס כמובן לאחיו הצעיר, מאנשי השמאל הרדיקלי הבולטים בארץ אשר נמנה עם מקימי "אנרכיסטים נגד גדרות". לפני כשלוש שנים נגזר עליו חודש מאסר, אחרי שנים של היתקלויות חוזרות ונשנות עם רשויות המדינה בעקבות פעילותו ועמדותיו הפוליטיות. בינואר 2023 נעצר באשמת יידוי אבנים בהפגנה בכפר ביתא. הוא סירב לשתף פעולה עם ההליך המשפטי, ובמאמר שפרסם טען בין השאר שאינו מוכן להישפט בבית דין אזרחי בעוד פלסטינים נשפטים בהאשמות דומות בבית דין צבאי. לפני כשבוע הואשם בעבירות של הסתה לאלימות בשל דברים שפרסם בטור ב"הארץ" ובשל נאום שנשא בפני קהל. בטור כתב בין היתר: "עלינו לחצות את הקווים ולהפר את החוק. למרות המחיר, עלינו להצטרף אל ילדי האבנים ובקבוקי התבערה. עלינו לצעוד בעקבותיהם".
"אח אחר שלי, שי, היה פעיל מאוד פוליטית ביצירה הקולנועית שלו (הסרט "בילעין חביבתי") ובנוכחות שלו בהפגנות עוד הרבה לפני שההפגנות בקפלן החלו. הוא מתעסק בנושאים שקשורים לפלסטינאים ולמצוקה שלהם. אני חושב שהדיכאון ממה שקורה כאן רק הולך ומעמיק עם הזמן. אתה לא מאמין שיש אפשרות לפתור את המצב".
פולק ממעט לעקוב אחרי הדיווחים בטלוויזיה גם בלי קשר למלחמה. "הרבה מאוד שנים אני כמעט שלא צופה בטלוויזיה, מעורבים שם יותר מדי אינטרסים", הוא אומר. "אני קורא בעיתונים ובאינטרנט על מה שקורה - לא קל לצלול גם לאינטרנט, הוא יכול להיות לפעמים יותר גרוע מהטלוויזיה. אני עובר מ'אל ג'זירה', ל-CNN, לכתבים עצמאיים. גם שם יש שיקולים ואינטרסים, וזה נורא. בגלל זה התחלתי להקשיב לפודקאסטים ולכל מיני עיתונאים עצמאיים".
"כששיחקתי בסרט 'הברך' של נדב לפיד, עבד איתי ליאור פרי, שאביו חיים נרצח בשבי", מעיד פולק גם על המפגש האישי שלו עם משפחות החטופים. "הייתה איזו תקופה שרציתי שהוא יעשה איתי את המופע במוזיאון, כי הוא תאורן נהדר של קולנוע וטלוויזיה. דיברתי איתו על זה בחודשים הראשונים של המלחמה, אבל בסוף זה לא קרה. דיברנו קצת גם על ההרגשות שלו. מה כבר אפשר לדבר על זה? למה להכביד עליו? הוא חי את השבר הזה כל הזמן, יום ביומו. הוא לקח בחשבון מה יכול לקרות לאבא שלו, ומצד שני קיווה שזה ייגמר טוב, אבל התבדה.
"קראתי כתבה איתו שבה הוא מדבר על השבר הגדול שהוא מרגיש, מה השלטון צריך לעשות למען המציאות, ועד כמה הציניות היא הדבר הכי מרכזי בפוליטיקה. אי-אפשר לטפל במשברים כאלה בציניות. כשחשבתי בהתחלה על החטופים חשבתי שקרה להם הגרוע ביותר, שרובם מתים, ואז החלה לפלס את דרכה התקווה שאולי הם כן חיים. אני חושב שצריך לעשות הכול כדי לשחרר מיד את החטופים, אבל אצלנו מעדיפים לחסל את חמאס מאשר להתמודד עם מציאות של משא ומתן".
