חודש אוקטובר הגיע, ואיתו החגים והמועדים - יום כיפור, סוכות וגם האלווין. וכבכל שנה, כמו הסנוניות המבשרות על בוא האביב, כך גם סרטי האימה המבשרים על הסתיו האפרורי והחורף האפל שבעקבותיו. בתי הקולנוע בארצות הברית ובעולם כולו כבר החלו בהפצת זוועתונים למיניהם, חלקם גורפים הכנסות נאות בקופות, וכל זאת לצד היערכות המעריצים ליציאת "האלווין 3: הסוף", שאמור לחתום את הפרנצ'ייז. בינתיים. כל זאת על המסך הגדול, אבל גם על זה הקטן צצים להם מיזמי אימה שנועדו ללטלטל את עולמכם ולגרום לכם לצווח מול המחשב בהתאם למסורת. הסדרה "מועדון חצות" של נטפליקס, עיבוד לספרו של כריסטופר פייק מ-1994 שעלה בסוף השבוע האחרון, נכללת לכאורה בסוגה זו, אבל לא ממש עוברת את רף הפחד של הצופים כיום. ועוד פחות מכך, כשהם חווים אותה במרחב הביתי הבטוח שלהם, כשמפסק התאורה וכפתור ההשתקה במרחק נגיעה.
מועדון חצות – טריילר
הרגלי הצפייה הביתית הם רק אחד מהאתגרים שעומדים בפני הקולנוען מייק פלאנגן, שזוכה להערכה על הצלחות קודמות על המסך הגדול ("אוקולוס", "דוקטור סליפ") ועתה מתבקש להניע תגובות דומות בקהלים רחבים ומגוונים יותר מאלה האדוקים והנאמנים של חובבי הז'אנר. נטפליקס ליהקה אותו כדי שינסה ויתנסה עם הסדרה "מועדון חצות", שמכוונת בעיקר לבני נוער - פלח שוק טבעי לתכנים שכאלה. שירות הסטרימינג של החברה האמריקנית מסוגל להזרים להם ישירות סיפורים דחוסים וטעונים במתח, ורגעים מפתיעים שיפרקו אותו בצווחה עזה אחת. אבל הצופים הפוטנציאליים הם גם הבנים והבנות של מישהו ומישהי - והם אלו שמשלמים על המנוי, ולא כדאי להרגיז אותם עם תכנים אלימים, אכזריים וקשים. זה מצריך ריסון עלילתי ובעיקר חזותי של הסדרה, בלי גופות מרוטשות, איברים קטועים ומראות זוועה מדממים אחרים מזן ה-Gore. יותר אימה פסיכולוגית, פחות פיזית.
זה יכול לעבוד על אמא ואבא שעומדים בראש המשפחה ושולטים בשלט, אלא שה"נוער נוער נוער" של ימינו כבר מזמן מתנסה במה שהמבוגרים האחראים מנסים להסתיר ממנו. הם מקבלים את הסדרות של נטפליקס באמצעות האינטרנט, אבל בעזרתו הם נחשפים לתכנים קיצונים והולכים רחוק יותר לזוועתונים מדממים, סנאפ וכמובן פורנו. בואו נדבר גלויות. אפשר לנסות לחסום אותם טכנולוגית אבל הילדים שלכם יודעים איך להשתמש בגוגל, רדיט ואם צריך גם בדארק-ווב. הם לומדים שם איך לפצלח חצ'קונים וגם כיצד לפצח קודים. הפתרון של פלנגן וראשי נטפליקס הוא להציע סדרת אימה מרוככת כמו "מועדון חצות", שתעבור את שומרי הסף שמשלמים, ועדיין תענג את בלוטות הפחד של צאצאיהם. האם זה יצליח? ממש לא בטוח. מי שמנסה להלבין את התחריכים של המומיה או את הסדין של רוח הרפאים עלול לגלות שהצופים לא מוכנים להסתפק באימה מכובסת.
עלילת "מועדון חצות" מתחוללת בהוספיס לצעירים שחולים במחלות סופניות ומגיעים לאחוזה המבודדת שנבנתה לפני יותר ממאה שנה (ובדרך שימשה כמעונם של חברי כת מסתורית), כדי לבלות בה את ימיהם האחרונים. אילונקה (אימאן בנסון) היא תלמידת תיכון מצטיינת שמפנטזת על הקמפוס היוקרתי של סטנפורד, אבל לאחר שסרטן אלים מתפשט בגופה, ההוספיס ברייטקליף נותר האופציה הפחות גרועה לבלות בה את שארית חייה. האתר מרתק אותה והיא חוקרת עוד ועוד על עברו ותושביו המסתוריים, שלא פעם צצים בדמיונה או שמא במציאות שלה כרוחות רפאים. ההתאקלמות בסביבתה החדשה די חלקה והיא מתחברת עם הצעירים האחרים במעון - הם באים ממוצאים שונים בהתאם לתכתיבי המגוון האתני בארצות הברית, אבל לכולם צפוי סוף זהה, רע ומר, שאמור לבוא בקרוב. עד אז, יום יום הם מתכנסים לא"ש לילה שבו הם מתבקשים לספר סיפורים מחרידים היישר ממוחם הקודח.
כך הדמויות של בני הנוער משאירים את רוחם נמרצת בעוד גופם דועך. לא שזה ניכר במראה הרענן, החיוני והתזזיתי שלהם. היוצרים לא רוצים שתיכנסו לדכאון. הם כן רוצים שתיבהלו ותכססו ציפורניים, וזה עשוי לקרות דרך הסיפורים שהצעירים חולקים ביניהם ואיתכם. אבל אם אתם חובבי אימה אמיתיים אל תצפו לזוועות או לזעזועים. מדובר בסיפורים מרוככים, בדרך כלל על רוחות רפאים. תווי הפנים שלהן אולי מעוותות, או שהעיניים שלהן כבויות, אבל למען האמת הן לא באמת מפחידות. אולי לכן פלנגן עושה שימוש גדול, וייתכן שמוגזם, ב-jump scare - תעלול מבוסס סאונד כשצליל מפתיע בווליום גבוה, מגיע משום מקום כדי להקפיץ אתכם ממושבכם. בבכורה של פרק הפתיחה שנערכה השבוע במסגרת כנס המעריצים קומיק-קון ניו יורק, נספרו 21 רגעים כאלה (בעיקר צווחות רמות של רוחות) - מה שנרשם כשיא גינס לסדרת טלוויזיה. זה אולי עבד באולם הקרנה מלא ביאביץ סנטר במנהטן, אבל האם זה באמת יהיה אפקטיבי באותה מידה עבור רובנו שיצפו בסדרה בסלון?
פלנגן עצמו הודה שהתעלול הזה אינו אהוב עליו והוא ביקש למצות אותו כבר בפרק הראשון. "חשבתי לעצמי שאם הכול יקרה בבת אחת ונעשה את זה כמו שצריך, ה-jump scare יהיו חסרי משמעות בהמשך הסדרה", אמר, "חשבתי להרוג את זה כבר בהתחלה. אבל זה לא קרה. כולם אהבו את זה ורצו עוד". הבמאי שנולד וגדל בעיירה סיילם במסצ'וסטס, הנודעת במורשת המכשפות שלה, היה מעדיף להימנע משימוש בטריקים הזולים האלה, אבל כשהוא מוגבל במה שהוא רשאי להראות על המסך, כנראה שאין לו ממש ברירה. הוא חייב לעורר את הצופים איכשהו.
במאמר מפורסם שחיברה חוקרת הקולנוע לינדה וויליאמס Film Bodies, היא מזהה שלושה ז'אנרים שמזמנים תגובה רגשית, אינסטינקטיבית, גופנית ממש מהצופים ללא עיבוד נתונים וחשיבה: אימה, טלנובלה ופורנו. ב"מועדון חצות" אין פורנו או כל תוכן שעלול להיתפס כמיני, וללא זוועתות חזותיות האימה שואבת בעיקר מרגעים מפתיעים של דמויות מחרידות למראה שצצות פה כדי לנבוח, לא לנשוך. זה לא יעבור את הרף כדי לגרום לצופים לפחד ולצווח. אבל הם כן אמורים להזיל דמעה פה ושם אל מול סיפור המסגרת שמתפתח כטלנובלה נצלנית - בני נוער חפצי חיים שעוזבים את בני משפחתם האוהבים ויוצרים חברויות וקשרים רומנטיים, כשהסוף הנורא קרוב - אלו החומרים שאמורים לכם לפחות להתרגש, אולי לבכות, אם לא להצטמרר.
האם התמהיל הזה מספיק כדי להצדיק את הפקת הסדרה ולמשוך אליה מספיק קהלים? תלוי בציפיות של הצופים. זה יכול לעבוד כטלנובלה עם אלמנטים של אימה, לא כסדרת אימה עם אלמנטים של טלנובלה. בניגוד לקולנוע שבו זוועתונים נותנים מכה ממוקדת עם עלילה מצומצמת שלא משתהה יותר מדי מהתחלה הטובה לסוף הרע, הסדרה אמורה לתחזק מתח לאורך עונה אחת, שתיים ויותר. סדרות אימה שניסו והצליחו לעשות זאת בעבר היו אנתולוגיות מהסוג של "אזור הדמדומים", בהם כל פרק הוקדש לסיפור אימה נפרד. ב"מועדון חצות" של פלנגן והתסריטאית השותפה לאה פונג, יש דמויות וסיפור רקע דרמטי שאמורים לגבות מכם סימפטיה ונאמנות כצופים רגישים, ולפצות את תשוקות האימה שלכם עם הסיפורים המפחידים שהנערים מספרים בכל פרק ופרק. יהיה מעניין לראות אם זה יעבוד. אפשר אולי למתוח סדרות כמו מסטיק, אבל לא אצבעות, ציפורניים ועיניים. שלא לדבר על הסבלנות של הקהל.
