וויליאם אדמס, שקנה את פרסומו כאדם הלבן הראשון בעולם שזכה לתואר סמוראי, נולד במאה ה-16 למשפחת סוחרים אמידה למדי באנגליה. אלא שמותו של אביו, שהתרחש כשהיה רק בן 12, אילץ את אדמס הצעיר לחפש מקור פרנסה. כך הוא מצא עבודה כשולייה במספנה - למד כיצד לבנות ספינות, לקרוא את הכוכבים ולנווט באוקיינוסים הפתוחים. כשהיה בן 24 הוא הצטרף לצי הבריטי, ובהמשך לצי הסחר ההולנדי. במהלך אחד המסעות הותקפו ספינות הצי על ידי פיראטים. הספינה שבה היה אדמס הייתה היחידה ששרדה, כשמתוך 500 גברים נותרו רק 23 בחיים. הם הצליחו לעגון לחופי יפן, שם נלקחו הספנים בשבי ונכלאו בטירת אוסקה.
טוקוגאווה, שהיה אז שליט יפן, הופתע למראה גברים כחולי עיניים ובעלי שיער זהוב, והורה על חקירתו של אדמס באמצעות מתורגמן פורטוגלי, אחד מהרבים שהיו בקשרי מסחר עם המדינה. יפן של המאה ה-17 הייתה ארץ סגורה ומבודדת שהפורטוגלים עשו מאמץ להסתיר את קיומה, והשליט הסתקרן לגבי הפוליטיקה, הדת והתרבות של המקום שממנו הגיע אדמס. האנגלי השיב לו על הכול והרחיב בנושא ידיעותיו בתחומי הניווט, המתמטיקה והספנות. טוקוגאווה הבין מהר מאוד שאדמס יכול לסייע לו להיפטר מהפורטוגלים, שניסו להשתלט על יפן באמצעות מסחר והפצת הנצרות הקתולית. הוא שחרר את אדמס אבל לא התיר לו לחזור לאנגליה - שם חיכו לו אישה וילד. כדי לזכות בנאמנותו של האנגלי העניק לו השליט 80 משרתים, אחוזה במיורה ואת התואר המכובד "סמוראי".
אדמס הפך ליועצו של טוקוגאווה ולמתורגמן שלו, לאחר שלמד את השפה היפנית. הוא סייע בבניית ספינות מלחמה בסגנון מערבי, וקיבל את השם מיורה אנג'ין (המהנדס ממיורה, בתרגום מיפנית). הוא התחתן שוב, הפעם עם אויוקי היפנית, ונולדו להם שני ילדים. בהוראת השליט החל אדמס לטפח קשרי סחר עם חברת הודו המזרחית ההולנדית, מה שאפשר לטוקוגאווה לסלק את הפורטוגלים משטחה של יפן. השפעתו של אדמס דעכה מעט כשטוקוגאווה מת, ובנו, שתפס את מקומו, נטה להחזיר את יפן לבדלנות. הסמוראי האנגלי מת בשנת 1620 והוריש מחצית מרכושו למשפחה שלו באנגליה, כשאת המחצית השנייה הוריש לילדיו ביפן, ג'וזף וסוזנה.
400 שנה מאוחר יותר, בתחילת המאה ה-20, הסופר ג'יימס קלאוול נולד בסידני, אוסטרליה, לאב ששירת בצי המלכותי ושבעקבותיו הוא העביר את מרבית ילדותו ברחבי האימפריה הבריטית. כשהיה בן 16 הצטרף קלאוול לחיל התותחנים הבריטי והוכשר ללוחמה מדברית, אבל כאשר היפנים תקפו את פרל הארבור בשנת 1941, התוכניות השתנו במהירות.
קלאוול והקולגות שלו נשלחו לסינגפור עם שמונה תותחי נ"מ וספינה כל כך קטנה שהם נאלצו להסיר ממנה את התותחים. עד מהרה הם הוטבעו על ידי מפציצים יפניים ונאספו שעות לאחר מכן על ידי ספינה הולנדית שנמלטה להודו, אלא שמפקד הספינה של קלאוול סבר שהם צריכים לחזור לנמל הקרוב ולהילחם. במהלך הקרבות קלאוול נורה בפניו, ושוטט אבוד בג'ונגל במשך כמה ימים עד שנלכד על ידי היפנים והועבר למחנה שבויים, ומשם לכלא צ'אנגי הסמוך לסינגפור. המזון שהוקצב לו הסתכם ב-250 גרם אורז ליום, ביצה אחת בשבוע וירקות מזדמנים. תנאי החיים כללו התמודדות עם זבובים, חום ומחלות והם הובילו לחיסולם של 14 מתוך 15 אסירים. שתי פצצות האטום שסיימו את המלחמה הצילו את קלאוול ממוות דומה.
קלאוול חזר לבריטניה ובמשך 15 שנה לא דיבר עם איש על החוויה היפנית שלו, אפילו לא עם אשתו אפריל, שלה נישא כמה שנים מאוחר יותר. כשהשניים עברו לארצות הברית הוא פצח בקריירה של תסריטאות ובימוי, אם כי לקח לו זמן להיפטר מההרגל לשאת פחית סרדינים בכיס ולהתגבר על האינסטינקט לחפש מזון בפחי אשפה. הסיוטים שהשאירו אותו ער בלילות, לעומת זאת, סירבו לנטוש אותו.
כשגילדת התסריטאים פתחה בשביתה בשנת 1960 והוא נקלע לחופשה כפויה, אשתו של קלאוול נעלה אותו בחדר העבודה והכריזה שהוא יוכל לצאת רק לאחר שיכתוב חמישה עמודים על תקופת השבי שלו. 12 שבועות מאוחר יותר הייתה לקלאוול הטיוטה הראשונה של "מלך עכברוש", הספר הראשון שיצא לאור בסאגה האסייתית שלו (הכולל גם את הספרים "שוגון", "טאי פן", "בית האצילים", "סופה" ו"גאי ג'ין"), ושנחשב לרביעי מבחינת הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות. "מלך עכברוש" הפך לרב-מכר והזכויות שמכר קלאוול על הפיכתו לסרט אפשרו לו, לאשתו ושתי בנותיהם לעבור להונג קונג למשך שנה כדי לתחקר ולכתוב את המשכה של הסאגה האסייתית.
הכרך השלישי בסדרה, "שוגון" (שנחשב הראשון מבחינה כרונולוגית), הוא המפורסם מבין ששת הכרכים. הוא מתאר את קורותיו של ג'ון בלקת'ורן, ימאי אנגלי שנלקח בשבי ביפן במאה ה-16 והפך לסמוראי. הוא מבוסס - ניחשתם נכון - על קורותיו של וויליאם אדמס, וגם זכה למיני-סדרה ב-NBC בכיכובו של ריצ'רד צ'מברליין, לסרט קולנוע, למחזמר בברודוויי ולמשחקי מחשב. עכשיו הוא זוכה לעיבוד טלוויזיוני נוסף ויומרני ב-FX והולו.
תופעה בין-תרבותית שהקוראים התמכרו אליה
הספר "שוגון" הפך לתופעה תרבותית בשנות ה-70 וה-80. ייאמר לזכותו של קלאוול שלמרות שבתחילה הגיבור שלו וחבריו לצוות מזועזעים מה"ברבריות" של שוביו היפנים, הוא הולך ומשנה את דעתו ככל שהוא מבין את התרבות המקומית, ובסופו של דבר מכבד ומעריץ אותה - כשבמקביל הוא מסייע לשליט טורנגה (בן דמותה של השוגון טוגוקאווה איאיאסו, מייסד שושלת שוגונים שתשלוט ביפן במשך יותר מ-200 שנה) להפוך לשוגון הראשון בשרשרת שוגונים ארוכה, הודות למינון נכון של כוח וערמומיות.
הספר התפרסם כ-30 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בשנה שבה ארצות הברית נסוגה מוייטנאם והברית הכלכלית והביטחונית שלה עם יפן הלכה והתהדקה. בעוד שדור ההורים עדיין טיפח עוינות כלפי היפנים בעקבות המלחמה, הדור הצעיר דווקא מגלה עניין בתרבות היפנית. קלאוול עצמו הודה שהוא "פשוט מעריץ את היפנים. אפשר בסופו של דבר להעריץ אויב, יחסי הכובש והנכבש עם יחסים מעניינים, והם לא בהכרח מובילים לשנאה". בביקורות מאוחרות יותר הרומן של קלאוול מושווה לא פעם ל"שיר של אש וקרח" של ג'ורג' ר.ר. מרטין. בעוד ש"שוגון" לא התהדר באלמנטים על-טבעיים, ניכר דמיון בין שתי היצירות בהתמקדות הן במשחקי כוח פוליטיים והן בתמרונים בקרב המעמד השליט.
האותנטיות ההיסטורית של הרומנים האסייתיים של קלאוול היא נושא לוויכוח ביפן ומחוצה לה, אבל במידה רבה הם הפכו את המחבר שלהם לתופעה בין-תרבותית ולמומחה בתרבות היפנית עד לכדי זימונו כאורח של כבוד לארוחות ערב בבית הלבן, בימי שבתו של רונלד רייגן כנשיא. אבל קלאוול זכה להכרה הנרחבת הזאת בעיקר משום ש"שוגון" ההיסטורי הפך לרב-מכר שקוראיו העידו שהתמכרו אליו לחלוטין, לא משהו שהייתם מצפים מרומן על יפן של המאה ה-16. "קלאוול יוצר עולם: אנשים, מנהגים, תפאורות, צרכים ותשוקות הופכים להיות כל כך מושכים, שאתה שוכח מי ואיפה אתה", ציין מדור הספרים של "הניו יורק טיימס"; "זו היסטוריה רוויית פנטזיה... הגיבור של קלאוול הוא לא אדם, הוא מקום וזמן".
מעבר לקרבות הפוליטיים והצבאיים, "שוגון" הכיל פרטים על חיי היומיום של אזרחי יפן, שהתגלו כמרתקים להפליא. קלאוול כיסה כמעט כל דבר שאפשר היה לחשוב עליו בנוגע לחיים ביפן בתקופה המדוברת: אוכל, דת, מין ואפילו הרגלי שירותים. אך מעל לכל הוא ניתח את מושג הכבוד והפרוטוקול העדין של תקשורת בין בני המעמדות השליטים. בעודו עולה בחשיבותו בקרב אותו מעמד, בלקת'ורן ילמד על חשיבות הקארמה והצניעות, ובמקביל על חשיבותה של ה"ספוקו" - ההתאבדות הטקסית, שלימדה את הקורא כמה מעט מחשבה השקיעה תרבות התקופה בכל הנוגע להרג. זה נבע בעיקר מהאמונות הדתיות הדומיננטיות ביפן הקשורות לגלגול נשמות, וגם מהופעתה של הנצרות עם הבטחות משלה לגבי החיים שלאחר המוות, וזו גם הבטיחה הרבה טוויסטים מזעזעים.
סטודנטים שקראו את "שוגון" רצו לדעת יותר. אוסף מאמרים בשם "ללמוד משוגון: היסטוריה יפנית ופנטזיה מערבית", שהוציאו פרופסורים להיסטוריה של אסיה ויפן על ההיסטוריה של השוגון של ג'יימס קלאוול, טען כי חלק גדול מהספר מדויק מבחינה היסטורית, ויותר מזה, הוא פשוט היה נפוץ מספיק כדי לעודד את הרחבת ההשכלה: "בהתבסס על הניסיון שלנו", נאמר שם, "בין חמישית למחצית מכל הסטודנטים שנרשמים כיום לקורסים ברמת קולג' על יפן, קראו את 'שוגון'. הספר הזה כפי הנראה העביר יותר מידע על יפן ליותר אנשים מכל הכתבים המשולבים של חוקרים, עיתונאים וסופרים מאז המלחמה באוקיינוס השקט".
ג'ורג' אליסון, פרופסור לשפות ותרבויות מזרח אסיה באוניברסיטת אינדיאנה, למשל, מצא שההרצאות שלו על ההיסטוריה היפנית המוקדמת של טוקוגאווה משכו לפתע מספר סטודנטים חסר תקדים. אלא שמי שהגיע להרצאות שלו הצטער לשמוע שלדעתו של אליסון "שוגון" חסר אותנטיות, וסוד ההצלחה שלו טמון במשוואה "הרבה סקס פלוס הרבה אלימות". חוקרים אחרים של ההיסטוריה של יפן מציינים סתירות נוספות בין המתואר בספר למציאות, בין היתר העובדה שרק בסוף המאה ה-20 הפכה ההפלה לניתוח מקובל ובסיכון הנמוך המתואר; כמו גם ששימוש ביונים כאמצעי להעברת הודעות, כפי שנהג יושי טורנגה, כנראה לא היו מוכרות ביפן של המאה ה-16; ששירי מוות/פולחן של לוחם שמחבר שיר לפני ההתאבדות הטקסית - או בטרם מותו בקרב - הומצאו על ידי המעמד הצבאי היפני המודרני. המבקרים ביפן, מצדם, עקצו את הטלוויזיה האמריקנית על שלל הטעויות שביצעה בהבנת התרבות היפנית, בגרסה הטלוויזיונית של "שוגון" ששודרה ב-1980 במשך חמישה לילות רצופים. אבל בארצות הברית שברה המיני-סדרה את שיאי הרייטינג, ויש מי שזוקף לזכותה את עלייתו של הסושי במטבח האמריקני המיינסטרימי.
"שוגון" - טריילר
(באדיבות FX)
בהתחשב בביקורות ואף בבוז שזכה להם מצד מומחים לנושא, איך אפשר להסביר את מקור המשיכה של קוראים אמריקאים ל"שוגון"? אחד ההסברים הוא שהספר מספק סטריאוטיפים על תרבות יפן שקהל אמריקאי יכול לזהות כאותנטיים, לקבל אותם ולחוש איתם בנוח. מייקל ג'. ארלן, כתב "הניו יורקר", מיקם את "שוגון" ב"שורה ארוכה של אנגלו-אמריקנים המתלהבים מגזע-העל כהה העור... התעמקותו עתיקת היומין של האדם הלבן בעולם המרתק של ענישה מרהיבה". אחרים הסבירו שאם הקורא מרגיש שהוא מבין את יפן לאחר קריאה של "שוגון", לא מדובר בהבנה אמיתית אלא בעדות ליכולת של קלאוול ליצור פנטזיה ריאליסטית על הפיכתו של בלקת'ורן לסמוראי.
קלאוול עצמו, כשנשאל, סיפק הסבר פשוט להצלחת הספר - הוא מוצלח - ואבחן את מקור הביקורת מצד החוקרים כסוג של קנאת סופרים. "לצערי נראה שגזלתי את תפקידם בכך שיצרתי קבלה של התרבות היפנית", אמר בראיון ל"ניו יורק טיימס", "וזה בדיוק מה שהם היו אמורים לעשות". יחד עם זאת הוא עצמו טען לא פעם שכסופר הוא לקח לעצמו את החירות ליצור פנטזיה שאינה בהכרח נאמנה למציאות, וזאת על מנת להעצים את הדרמה. "לקהל הלבן הוא אומר שמדובר בדרמה היסטורית המבוססת על עובדות, אבל כשהוא מרצה לקהל אסייתי או בעל ידע בנושא, הוא יודה שמדובר בהמצאה, פנטזיה שיש לה בסיס עובדתי", אמר אחד העורכים של העיתון היפני "ראפו שימפס", במהדורה האנגלית שלו. "ההיסטוריה היא נקודת מבט בכל מקרה", סיכם קלאוול, "זו נקודת המבט של הבחור שכותב את זה. זה מדויק כמו הכתבים של האקדמאים עצמם והפרשנות שלהם. קראתי את אותם הספרים שהם קראו".
תהליך עבודה מפרך של 11 שנה הגיע לקיצו
בשנת 2018 שלחה חברת ההפקות FX את "שוגון", הרומן ההיסטורי בן 1,200 העמודים שכונה בחיבה "מעצור הדלת", לתסריטאי ג'סטין מארקס. מארקס היה כישרון עולה בהוליווד. הוא סיים שתי עונות של דרמת הריגול המעולה שלו, "מקביל" בכיכובו של ג'יי. קיי. סימונס, וכך החל המסע לאורכו של פרויקט בעייתי, שצוותי כתיבה נכנסו אליו ויצאו ממנו ללא הרף. אשתו של מארקס, רייצ'ל קונדו, אמריקאית ממוצא יפני, חשבה שהיא תחווה חיבור טבעי לספר הודות לשורשים שלה, אבל עם הקריאה היא הבינה שמדובר בתרבות נפרדת לחלוטין, מורכבת ומרובת-ניואנסים שאין להם ברירה אלא ללמוד מחדש. מארקס וקונדו הפכו לשותפים לכתיבת התסריט ונכנסו להליך פיתוח ארוך ואחריו 10 חודשי צילומים, כשבמהלך התקופה הזאת נולדו להם שני ילדים. "ההערכה הראשונית הייתה שישה חודשים", אמרה ל"וראייטי" אנה סאווי, אחת מהשחקניות הראשיות בסדרה, "ואז נוסף עוד חודש ועוד אחד, קראנו לזה 'המופע הבלתי נגמר'. הרבה צילומי חוץ בגשם, בקימונו, לא הרגשתי את הגוף שלי עשרה חודשים".
תהליך הלמידה הארוך של קונדו ומארקס עשוי להעניק לסדרה את מה שהיה חסר לגרסה הטלוויזיונית הקודמת של "שוגון". הסיפור במיני-סדרה האייטיזית עבר דרך נקודת מבטו של בלקת'ורן האנגלי וזיכה את הרשת ברייטינג השבועי הגבוה ביותר בתולדותיה. זו הייתה תופעה תרבותית שזכתה ב-14 פרסי אמי ושניתן להשוותה רק למיני-סדרות אחרות של תקופתה, במיוחד "שורשים" מ-1977. לקראת הפריחה הכלכלית של שנות ה-80 ביפן, היא סייעה לזירוז האובססיה האמריקנית לתרבות היפנית. אבל המסע הנוכחי, החל מההכרזה על הפרויקט לפני 11 שנים ועד להשקתו החודש בהולו וב-FX (בארץ בדיסני+), דרש חשיבה מחודשת מהיסוד, כזו שגם תצדיק את העיבוד המחודש לסדרה שכבר הוכיחה את עצמה בעבר.
התשובה הייתה שינוי בנקודת המבט כך שתתאים יותר לאקלים הפוליטי/חברתי הנוכחי. אם בסדרה המקורית הסצנות ביפנית אפילו לא תורגמו עבור הקהל האמריקני, במחשבה שהצופה צריך לחוות את חוסר ההבנה של בלקת'ורן, הסיפור הנוכחי הוא גרסה המתמקדת בסיפור מהצד היפני, ולא מתואר דרך עיניהם של מערביים לבנים. חדר הכותבים של הפרויקט הורכב בעיקר מנשים אסייאתיות-אמריקאיות, כשהציפייה מהן הוגדרה כ"רגישות מודרנית". הקורונה הביאה לשנה וחצי של עיכובים נוספים בהפקה, הצילומים עברו מיפן לקולומביה הבריטית, ומארקס וקונדו ניצלו את הזמן כדי להשחיז את התסריטים שלהם. יועצת ההפקה מאקו קמיצונה קראה את הטיוטות המוקדמות והחזירה אותן עם הערה: "אני לא יכולה להגיד על זה כלום כי יפני אפילו לא יחשוב ככה בפרק הזמן שבו זה מתרחש". קונדו ומארקס שחררו את הטיוטות של התסריטים ופשוט כתבו את הכול מחדש.
התוצאה היא סדרה שמשמרת את הסיפור המקורי, זה שכל כך הרבה קוראים מחכים בקנאות לראות איך הוא יתגלם על המסך, אבל מסיטה את הפוקוס שלו. העלילה של שוגון מתרחשת ביפן בשנת 1600, אבל עוקבת אחרי אדון פיאודלי בדיוני, טורנגה (הירויוקי סנאדה), במסע שלו להפוך לשוגון, המנהיג הצבאי של האומה. הוא נעזר במתרגמת שלו, ליידי מריקו (סאווי) ובבן הברית האנגלי שלו, בלקת'ורן (קוסמו ג'רוויס), שמתואר פה כסוג של עוזר שיש לו הרבה מה ללמוד ולא כמושיע הלבן. כל זה מעוגן במחול של בריתות וקרבות עקובים מדם מול היריבים השונים של טורנגה סטייל "משחקי הכס", כשהדרמה, לדברי קונדו ומארקס, טמונה פחות בספקטקל או באלימות לשמה ויותר בהתנגשות בין תרבויות.
התסריטים המלאים באנגלית תורגמו ליפנית, ואז נשלחו למחזאית יפנית כדי להוסיף קצת כישרון ספרותי, ומפיק דובר יפנית תרגם את הדיאלוג בחזרה לאנגלית. "זה הגיע לרמה של ויכוחים על סימני פיסוק", מודה קונדו בראיון ל"וראייטי", "זה טיפול זוגי דקדוקי", מוסיף מארקס. עבור הכתוביות הם בחרו בפונט מתוך "מלחמת הכוכבים", כדי להעצים את התחושה של מדע בדיוני.
שני הכרכים של "שוגון" יוצאים בימים אלה בהדפסה נוספת (באותו התרגום), אם מתחשק לכם ללוות את הצפייה באפוס היפני בקריאה מקבילה, ולהתמכר לדיונים אינסופיים ברשתות בנוגע לתרבות היפנית מהמאה ה-16, זה הזמן לארגן לעצמכם עותק אסקפיסטי, שיחזיק אתכם לפחות כמה שבועות טובים בעולם מקביל.
