כשהיה ילד, אמא של עודד וולקשטיין הייתה מכתיבה לו מכתבים: "החל ממכתבי מחאה לחברה בוועד ההורים שלא נתנה למורה פרחים ועד מכתבים לגדולי עולם", הוא אומר. "אני זוכר שכתבתי למלך חוסיין. היא הכתיבה לי את המכתב ואני נסעתי לאנגליה אז יכולתי לשלוח את זה מלונדון. זה היה לפני הסכם השלום, והיא כתבה לו: 'מלך יקר, פורסם בעיתונים שיש לך בעיות עיכול, אני ממליצה על סובין מדי בוקר, זה יסדיר פלאים את יציאותיך, אני אומרת לך, כמו שעון שווייצרי'. ואני כותב, לא מתווכח: 'יציאותיך... סובין...'. באותה נשימה היא הוסיפה: 'אני ילידת ירדן, אישה לא צעירה, אני חושבת שהמינימום שאתה יכול לעשות בשביל אישה כמוני, בסתיו חייה, זה להזמין אותי לסיור מלכותי בהובלתך בעיר הולדתי זרקא'".
לא ייתכן.
"בחיי. יש שלום, אין שלום, כאדם לאדם: אנשים מבחינתה נערכים על שני קצותיה של מערכת העיכול. היא מאוד מתעניינת בשני הקצוות של המערכת, בעיקר בקוטב המעובד שלה, סוג של הומניזם של מטה. שלחנו את המכתב. כעבור שנה או שנה וחצי, טלפון מאמא: 'מה אתה יודע, המלך ענה, תבוא ביום הזה והזה לגשר, אנחנו מתקבלים כאורחיו המלכותיים'. טרקתי לה את הטלפון, הייתי רגיל בהפלגותיה. אבל היא התעקשה: 'המלך ענה'. ואכן, המלך ענה. כעבור איזה זמן, נועדנו בגשר אלנבי. אמא שלי, שכבר הייתה מסוכסכת עם שני אחיה שאת ירושתם היא גזלה בתחבולות, נדברה איתם להפסיק לא לדבר במהלך היום הזה ואחר כך לחזור לא לדבר ובאמת כך היה: נפלו זה על זרועות זה ואחר כך חידשו בתואם מטוקס את הריב. המלך עצמו כמובן לא הגיע אלא משלחת מטעמו, ואמא שלי עוד סחטה מראש המשלחת ארוחה בפאתי הארמון. חזרנו באותו הלילה לישראל, המשפחה הסכימה לשקם את הניתוק, ולרגע אמא שלי הייתה כוכבת בכל מיני תוכניות ברשת ב' כמו 'יוסי גרבר מדבר'. מאז, בכל פעם שאמא שלי מבקשת משהו ואני משיב את פניה ריקם, היא אומרת לי, 'המלך ענה'. וגם אני ברגעים קשים מזכיר לעצמי שאחרי ככלות הכול, באמת, המלך ענה".
זאת לא הפעם הראשונה שוולקשטיין, בן 52, שומע שגם כשהוא אומר את האמת זה נשמע כמו שקר. את סיפור המכתב למלך חוסיין הוא מספר כדי להסביר את האופן שבו הוא נחנך, על ידי אמו, ליחס שונה להיררכיות, לתפיסה חתרנית של המציאות ושל השפה, לכניסה אל הארמון דרך המעיים של המלך.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לעומת אמו, מעיד האיש שהוא הסמן הקיצוני, הביזארי והמופלא של הפרוזה הישראלית, שהוא כמעט משת"פ - אחרי שסיים שבע שנים כעורך ספרי מקור ב"כתר", ובתפקידו החדש כעורך הראשי של "המכון הישראלי לספרות עברית" (לשעבר "המכון לתרגום"). אבל תחושת הזרות במרחבים המבוארים מדי, "נתק סכיזואידי מהמסדר המקובע של המשמעות", כלשונו, ליוותה אותו כמעט כל הזמן.
להמחשה הוא מביא מדבריו של סופר האימה האקסצנטרי תומאס ליגוטי "שאמר בישירות מזעזעת: 'אני קורא סול בלו ואת פיליפ רות ואני מבין שיש עולם של מעשים ועסקים ויש רומן על מישהי שהשיגה מלגה ונסעה לאיווה, אני פשוט לא יכול להתאזרח בעולם הזה'. וגם אני יושב בהוצאות ורואה שאנשים מתעסקים בעלילות הספרים ואז אני מבין, בחלחלה מסוימת, ש-80 אחוז מהעסק לא נוגע אליי. זה משהו נורא עמוק ועקרוני. כשאתה עושה משהו כזה לאורך זמן הדכדוך מתגנב, עייפות לא קרואה עוברת את העצמות אחת-אחת. אמא שלי הייתה מאוד נאמנה לעצמה, לא עבדה בשום מקום יותר מכמה חודשים, ועדיין מחרימה את העולם המנוהל על מדרגותיו ומדרגיו השרירים. אני סתגלן ממנה, אבל הדבר הזה שבסופו של דבר אומרים לך 'מלך', והמחשבה נודדת מאליה אל רוגזת מעיו - זה כבר לא ישתנה".
בשביל אחד שנכנס מהמעיים החזקת הרבה זמן ב"כתר".
"חבריי המומים שהחזקתי שבע שנים. הייתה לי את הפינה שלי, פה ושם אפשר היה לעבוד על ספרים שהולמים יותר את טעמי. בשנים לפני כן הכול היה באזור דמדומים, לא היה ברור מה כלכלי ומה לא, הכל היה יותר פרוץ ומסוך וחסר גבולות, הייתי זורה הבטחות שווא. בן אדם היה בא לעבוד איתי על ספר וחייו הפכו משורגים בחיי, 12 שנה, 13..."
עכשיו הכול חייב להתנקז למשהו.
"אז לא הייתה בהילות אלֵי תוצר. היו אנשים שהספרים שלהם נלכדו בפיתול של השהיה אינסופית, החיים, ההיכרות, החיבורים, הפרידות... הספר? השלמתו נדחתה עד אין-קץ, אבל בדרך - מה לא קרה?! היה אדם ששילם לי תוספת, לא הבנתי לָמה, על זה שאני יושב בקפה עם הגב לכניסה: 'קח עוד 20 שקל על כל פגישה'. לימים הוא אמר לי, 'שמע, אני עשיתי עסקים אפלים כל חיי, באתי ויצאתי במדורים האפלים ביותר של ההוויה, שוחרי רעתי הם רבים והעדפתי שאם כבר מישהו בינינו יחטוף כדור בגב זה יהיה אתה ולא אני, אבל גמלתי לך בתוספת. גם לא חטפת כדור וגב וגם קיבלת תוספת אז אין לך שום יסוד לבוא בטענות'".
אנקדוטות מפולפלות ומשעשעות מסוג זה ניתן למצוא בשיחה עם וולקשטיין. האיש בדחן, חקיין ואיש רעים להתרועע. אך את ספריו, כידוע, גודשים משפטים נפתלים ורדופים, שיחי קוצים בני מאות שנים, שגם אם בעת נטיעתם בדף התחילו כסיפור המבטיח גם אמצע וסוף, במהרה ישתלחו, יתלפפו וימסכו את השלד העלילתי. שני הספרים שיצאו בשבועות האחרונים - "מכרסם", קובץ סיפורי אימה בהוצאת "פרדס", והנובלה "תעלומת סודות היורשת" בהוצאת "תשע נשמות" - אינם שונים בנפתלותם מאלו שקדמו להם, "הסבך", ו"אקדמיה לתינוקות", שיצאו שניהם בסדרה "רוח צד" של "כנרת, זמורה, דביר".
"בעל פה הסיפורים באים, איכשהו בכתיבה אני מרגיש איך בהבל פי הבאוש אני מעבה את הזגוגית באיזה אד מרעיל וויטראז'י. אני מרגיש שהכתיבה היא כתרבית חיידקים שמתרבה בקצב מחריד. יש שם כוונה טובה, איזה שלד זנוח, שלושה פרטים שמקושרים בקשר סיבתי רופף ומהוסס, אבל אז על הדבר הזה מתעבה לי ומתרבה לי, כמו האוגרים של הבת שלי. קצב המסירה אף פעם לא מספיק להדביק את קצב ההתרבות ואני גם אף פעם לא מוסר מספיק כי אני מחבב אותם ואני מוצא את עצמי מש בידיי את פרוותן האניצית של המילים ההולכות ובאות. אני באמת מרגיש שתחת תקשורת ולחץ והוראה במקומות יש בי איזו היעתרות לשפה, אבל כשאני לבד עם המילים... זה לא שאני מחפש קישוטים, אבל המילים מגלות לי צד אורגני, אני מרגיש שזו רקמה חיה, במשא היומיום אני יכול להשלות את עצמי שהיא פונקציונלית, שהיא תקשורתית, ואז אני לבד איתה והשפה כאילו צוחקת ממעמקים: 'תקשורת?! מה הקשר בין שפה לתקשורת? שפה זו הוויה בחמת צרכינו הדוחקים, אילפנו אותה, אבל מה, שפה היא מלצר? היא אמורה למלצר מסרים מהמטבח לשולחן? מה אתה צוחק עלינו? אתה לקחת את קת'ולהו (ישות המייצגת את הרוע המוחלט בכתביו של לאבקרפט - ש"ק) ואילפת אותו לכדי מלצר שנושא את מנותיך התפלות במסעדת הפועלים המרובבת שלך?' אז גם אין כל כך משא ומתן, הרקמות האלה מתרבות לי בתאוצה סרטנית ואני קצר נשימה, מוצף, הרבה פעמים חרד, מנסה להדביק ולתפוס, ומה שיוצא זה בסך הכול קומץ, חוויה קצת אמנזית. בישיבות בעבודה אתה יושב ואתה רואה עץ ואם אתה אומר 'עץ' אז הצלחת, אבל כשאתה לבד עם המילים הבעיה היא לא שיש יותר מדי מילים, אלא להפך: פתאום אתה לא יודע 'עץ', השמות בורחים, וצריך המון מילים כדי למלא את החסך".
שכחה היא מה שעומד בלב הסיפור המכונן הפותח את הקובץ "מכרסם" שנפתח בשורה: "הפעם הראשונה הייתה כשביקשתי לחתום שיחה עם אבי, שהתאלמן לפני חודשים אחדים, ולא עלה בידי להיזכר בכינוי 'אבא'".
"במובן הזה, זה ה-סיפור. האבא נשכח, ואז כשאין אבא באות כל המילים בעולם כדי למלא את מקומן של המילים החסרות, זה דוקומנט של חסך לשוני. המילים החשובות, הקובעות, שקי החול שאמורים לייצב את מעופו של הכדור הפורח ולתת בו ערך משמעות, לשמר איזה מינימום של מגע מתחייב עם הקונטורים של הארץ, נעלמים, ואז זה עף, זה עף ככה שאני אומר לעצמי, אם אתה לא זוכר איך אומרים אבא ואיך אומרים אמא, וזה רק העלעול הזה של המילים הרודפות והנרדפות, אז אולי גם השמיים הם קרטון והשמש צלופן והעננים צמר גפן. ואז אולי אם היית נזכר איך אומרים אבא אז היית מנמיך עוף ומתחיל לראות בתים ואנשים וכבישים, והיית נזכר שיש עץ וכביש ובית והיית נהיה בן אדם. אבל זה לא הולך. אני באמת מנסה. כקורא, אני חצוי. למשל עכשיו אני קורא שוב את 'ימי צקלג' ומקנא על כל המתאשדים והגממיות ונשובת וביסבס בקולו וביטבט בשפתיו וכיסכס בכותנתו אבל כשאני גומר עם כל הביסבס, ביטבט וכיסכס של ס. יזהר, אני עובר ל -"
כאן וולקשטיין שולף מתיקו מותחן פסיכולוגי באנגלית: כריכה רכה, שחור ואדום, עם דימוי מפוענח עד זרא, וההבטחה הפתטית: THE ONLY WAY TO GET YOUR CHILD BACK IS TO KIDNAP ANOTHER CHILD, "זה אדריאן מקינתי, זה לא תרבית, זה לא חיידקים", הוא פורט את פשטות הכתיבה: "כשהגיבורה שלו מפחדת, הוא כותב בפשטות 'היא פחדה', או מקסימום 'היא פחדה שתקבל התקף לב', או 'הגרון שלה התכווץ'. ברגעים של השראה נועזת: 'אצבע קרה נגעה בליבה'. יש לי כאלה ארבעה בשבוע. לחלקם כתבתי מכתבי הערצה".
ממשיך עם המסורת המשפחתית של מכתבים?
"בפחות הצלחה מאמא שלי. למי לא כתבתי? אפילו לבן של אן רייס (סופרת אמריקנית שכתבה סיפורי ערפדים - ש"ק)".
הוזמנת למאוזוליאום?
"לא... הוא בחור מנוהל כדבעי. ענתה לי הסוכנת שלו. שילך לעזאזל. אז אני יכול לומר, אגב 'כתר', שבתנאים מסוימים של נימוס חברתי, גם אני יכול לעשות את זה, לומר 'היא פחדה', אבל בשנייה שהגרביטציה של ההישרדות החברתית או הכלכלית מרפה מעט את אחיזתה אני שוכח את המילים האלה, ואז אני קורא בלילה את הספרים האלה ואני נזכר ואומר לעצמי: אני אקום מחר בבוקר ואני אזכור - 'היא פחדה', 'היא שתתה קפה', 'היא אמרה לעצמה, הם חטפו את בתי, עליי להציל אותה'. זה כמו ארץ מובטחת שאני לא בטוח שאני ממש רוצה להגיע אליה; אני כותב לה מכתבי חיזור אבל המלך שלי לא עונה".
זאת אולי לא שאלה לשאול סופר, אבל מה מושך אותך בז'אנר האימה? מה בילדות, במבנה הנפש, אולי בקרירות הבתים המשותפים של רמת גן בשנות ה-70?
"במעמקי האימה טמון, תמיד, גרעין בלתי נסבל של עונג. זאת לא 'אחדות ניגודים'. העונג הוא האימה: משהו שהיית אמור לגדול ממנו, להיפרע ממנו בדקדוקי אבלות, ואתה עדיין מקנא לו בלחיים בוערות מבושה. וכל עוד אתה מציג בחלל הנעול הזה את תערוכת היחיד הזאת, שעניינה היחיד הוא היחידות ולעולם לא יהיה לה יותר ממבקר אחד, כל הווייתך היא מחסן תלבושות מאובק. אפשר לחשוב בהקשר זה על החלק הראשון של 'זה' של סטיבן קינג: כל עוד הנערים כרויים באפיקים תת-קרקעיים ל'זה', הזה-ות שלהם היא תלחיץ של מחוות מוגזמות: הם נאלצים לכלכל אותה באלכוהול ובסמים, לטפח אותה כמו שקר. הם לא מאמינים לה. הם לא יכולים שלא לזכור שה'ות' שב'זהות' היא תוספת מאוחרת של עורך עם אמביציות חינוכיות.
"ואני מוכרח לומר שבשכונת ילדותי ברמת גן זכרו את זה מאוד, ואני הוקסמתי כליל: היומיום בנווה יהושע של אותם הימים היה מוגזם, אופראי, מופרך: זונות, עבריינים קטנים וגדולים, מלווים ובעלי חוב, שכנים מתקוטטים לראווה והמון היטלרים ונאצרים ודניאלה-ורשבסקי-היא-זונת-מוניטין-וזונת-צמרת-ביחד.
זה היה הדבר הכי קרוב לחוסר האותנטיות הנפלא של ילדים המתרגלים בחשדנות גמלונית את גינוני המבוגרים. נניח, אני הולך לבית הספר, ובדרכי חולף על פניי שכנתי ח.מ. והיא צורחת: 'איזידור, הנרקיסים שלך מסריחים! תמות!" אני חוזר מבית הספר כעבור כמה שעות, ואני מוצא אותה מתגוללת בעפר ומטיחה את ראשה בשפת המדרכה. אני שואל, 'מה קרה?' והיא משיבה לי בבכי נורא: 'אדון איזידור נפטר לפני שעה. מזל שהספקתי להגיד לו כמה הנרקיסים שלו נפלאים!'.
"לפני כמה שנים ביקרתי חבר ילדות שנשאר להתגורר עם אמו הזקנה ושני אחיו, בשכונת ילדותי. באישון לילה הרגשתי את משקלה של האם על גופי. כששאלתי אותה בנימוס מה היא עושה במיטה שלי, היא אמרה שהיא הייתה רוצה שאתכבד להשתתף בטקס משפחתי. בשתיים בלילה? כן! דשדשתי הלום ודי מבוהל למטבח. כולם כבר חיכו שם, ישובים במעגל קטן, רעננים להפליא. הזקנה אמרה לי שבלילות הם נוהגים 'להטריד את ריקי'. היא אמרה: 'בעד זה שאתה אורח, ניתן לך את הכבוד להתחיל'. אמרתי: 'אולי תתחילו אתם ואני אלמד'. היא אמרה בסדר. היא נטלה טלפון קווי וחייגה. מישהי - מן הסתם ריקי, השכנה מלמעלה - ענתה בקול אפוף שינה, והמארחת שלי אמרה לה: 'את גידלת שלושה מפגרים על מיטות סוכנות, אני מאחלת לך שלא תזכי לראות את הנכד באמריקה'. ריקי ענתה בשטף הולם וניתקה. הטלפון עבר מיד ליד, והטקס חזר ונשנה. עד שלבסוף: 'עכשיו תורך, דדינקה'. לא יכולתי שלא לגמול טובה למארחיי, ומילאתי את חלקי - אם גם בזרזיף לא נדיב. למחרת פגשתי את ריקי למטה, ומקץ כמה הבהרות ניהלנו שיחה נעימה בענייני היום".
למה הז'אנר נחשב לנחות בקרב חובבי ספרות?
"כי הם עוד לא הטרידו את ריקי".
כמו דמות באחד מספריו שלו, שחוגגת קיום כפול ומתעתע, וולקשטיין פנה במקביל הן לדוד גוטסמן מפרדס והן לאוריאל קון מתשע נשמות, "לא סיפרתי לא לזה על זה ולא לזה על זה".
לכאורה, בגלל מעמדך, יכולת להוציא את הספרים החדשים בהוצאות "גדולות ומכובדות", לא?
"אני חושב שממש לא. הראשונים יצאו בכנרת בגלל 'רוח צד'. זו הייתה מין תאונת עבודה שיגאל שוורץ איפשר. הרי עבדתי בהוצאה ואני יודע שחלק גדול מהספרים שקיבלתי לא היו אמורים לצאת בהוצאה גדולה, את חלקם אני עצמי העברתי ל'פרדס'. ואלו לא ספרים ל'כנרת'. בהוצאות קטנות יש יותר אינטימיות, תהליך היציאה לאור פחות מתוקנן ומנוהל, במובן הטוב. פחות מצפים, ואני פחות צריך להבטיח; זה לזוז הצידה בהקלה. אין מחויבות מימטית של 'על מה הספר'. זה לא ניסיון מושכל, לא במובן של פרויקט, אבל כן ניסיון להפיק מהעברית כל מיני דרגות של סבלנות וסלחנות שלא תמיד יש לה, בטח לא באקלים הנוכחי. קצת להתערב בברית שיש לה עם המציאות הנתונה, לסגל לה איזה אורך רוח".
ישראל מאוד דורשת שייכות כרגע, שהיא שייכת לעצמה ושאנחנו שייכים למקום, זה עניין פוליטי. הכתיבה שלך היא באמת כהודאה בזרות, בחריגה, בשארית, זה משהו שהוא חתרני ומקומם.
"אני מרגיש שהטעם שלי, של אחיזה בשפה, זה לא כדי לבטא את הרגע, אלא להפך: השפה היא טרנסנדנטית, היא מצמיחה כנפיים, מטפסת עד עליות הגג ויורדת אל המרתפים והיא עוכרת את שלוות הגידור שלך. תמיד יש לה נושאים סמויים, היא תמיד מביאה יותר ממה שכיוונת להביא, תמיד גדולה ממך, עתיקה ממך ואמיצה ממך. ערכים של בהירות, ישירות וקריאוּת מחמיצים את הדבר הזה, שהספרות היא מקום שבו השפה משתחררת מעול הביטוי התקשורתי, ממירוקו של החלון. השפה תמיד מענה אותנו. היא לא מתאימה, לא הולמת, יש דיסוננס בסיסי ומפחיד ומפרה בין כושר הקיבול האנושי לבין השפה, היא אולי השארית המטפיזית היחידה בעולם החילוני, היא גדולה וזרה".
מה מזה בא ליד ביטוי במקום יושבך כרגע, ב"מכון לתרגום"?
"יש פה מבחינתי הזדמנות לערער על חלק גדול מההיררכיות הקבועות בתרבות המקומית. ככל שאתה נחשף ליותר פנים של תעשיית המו"לות אתה מרגיש כמי שמתנהל באסון מכרות, המון אנשים דופקים מבפנים ואתה יודע שבחלק גדול מהמקרים הסיכוי היום של סופר אלמוני, שלא נהנה מרשת עתירה של קשרים, שכותב ספר ביכורים - פשוט ספר טוב עם חתימה סגנונית מורכבת שמגיח ממחשכי ליבו של בחור טרוף אישונים בן 20 - לצאת בהוצאה גדולה, הוא לא קיים. וגם בהוצאה קטנה הסיכוי שספר כזה ישַמע הוא לא גדול. הייתי רוצה לקחת ספרים שלא יצאו בהוצאות מרכזיות ולהוליך אותם, לערער על חלק מפסקי הדין הלא-הוגנים שהתרבות הזו - לא מישהו ספציפי, אלא רוח הזמן - חרצה לספרים. חלק גדול מהספרים שיוצאים ושנבחרו ליצוא עד עכשיו נכתבים במין עברית ניטרלית, מעומלנת ומגוהצת, שאין לה זיכרונות, שהיא ישֵנה טוב מדי".
לכאורה אלו ספרים קלים יותר לתרגום.
"ספרים שקל לתרגם אינם ראויים לתרגום. על דרך ההקצנה צריך לומר שרק ספרים שהם בלתי ניתנים לתרגום, שיש להם איזו חתימה - הם הראויים לתרגום. ספר שקשה לתרגם - ספר שיש בו חתימה מומית או במילים אחרות, 'סגנון' - הוא לא צריך תרגום ולא ראוי לתרגום. גם כמתרגם אני זוכר בעיקר את המשימות הבלתי אפשריות, את הכישלונות המהדהדים. זה נשמע כמעט כמו נאום של איש ימין, אבל אני כן חושב שיש מן לאונג' כזה של שדה תעופה של ספרים שנכתבים בעברית רהוטה שהפונקציה שלה היא תקשורתית, היא לא זוכרת ולא מצפה, מגישה לנו בבואה לטושה - חפה מקמטים, נקייה מנימים - של הרגע, מיצוע אינטליגנטי של דימויים קהילתיים, מראה שמשקרת. השפה צריכה לחזור מן המתים, לא ברוחה, אלא בגופה. גוף וחומר, לא רוח רפאים מנומסת שעל הדרך מסדרת לך את הבית ומארגנת לך את הרהיטים בחדר. השפה היא לא מלצר אלא בהמה פרועה והיא הכי יפה כשהיא מעיפה מעל גבה את אחרון רוכביה! מבחינתי שיהיו כמה שיותר ספרים כאלה, שימררו את חייהם של מתרגמים".
כמה בכלל יש בעולם מתרגמים שרוצים ויכולים לתרגם ככה, או כמה מו"לים?
"במובן הזה צריך להגיד שהוכשרתי לעולם אחד - לא בלימודיי, אלא בספרים המרוטים שלקחתי מספריית בית ספר - ועד שגמרתי את תהליך ההכשרה הארוך ורצוף העיכובים, התעוררתי לעולם אחר. הספר של עמית ורשיצקי למשל, 'פני יאנוס', הוא סוג של פרודיה מודעת על נוסחים עבריים של תרגומים גותיים והמון דברים אחרים. מבחינתי ויטראז'יות של המציאות מפליאה להילכד בשברירי אורו העכור. ספרים כאלה היום מוגלים למושבת העונשין של האזוטריה. מה שלא מפרנס את הגחלת העוממת של הכיסים האחוריים של הפסאודו-ליברליות - נגנז.
"במידה מסוימת התחושה שלי היא שיש איזה עוני תרבותי, עדכנות לשונית מרדדת. תנו לנו דירות פונקציונליות והסבו את המדיומים ומגרשי השדים לפוחלצים מעלי אבק. זה פרופיל מאוד מרעיב של הומניזם חילוני. מולו אני נזקק המון פעמים למשאבים תרבותיים ופוליטיים - ואז אני חוזר לאצ"ג ולדוד שחר".
כי יש אצלם הכרה בצורך של הנפש בסימבוליות, בנשגב.
"בדיוק. בחלק גדול מהמקרים הלשון היא הרבה יותר רוויה, טעונה, שואלת שאלות, נקלעת לחדר מלון של ההוויה ושואלת את עצמה על האפשרות להקים מתים מרבצם ולהשיב רוחות רפאים בלילה הזה. אין מה לעשות, יש בלשון של יורם שפטל יותר התענגות מאשר של רוב הדוברים בשמאל. אם הלשון לא מחזירה רוחות רפאים ומקימה מתים, אז היא מסורה לגמרי לסידור רהיטים בחדר, היא מתחזקת את משק הבית. וזה לא מספיק לי. יש דיסוננס מטריד בין היותי בשמאל הפוליטי לבין ההימנעות האלרגית של השמאל מכל שפה שיש בה יסוד מאגי או מדיומלי-סיאנסי שמשאיר את המקום שבו פעם פיעמה איזו תקווה לחיים אחרים, שחורג מד' אמותיו של החדר שאבלה בו את הלילה. מה שנשאר זה טיק נוירוטי מיותם, ממשק הוראות הפעלה, כאילו אדמה ללא צל ואיזה המנונות קצת משועממים למידה הנכונה, לסדר הטוב. אתה רוצה להיזכר שלשון היא פעולה בעולם, ולא ספיח מנומס שלו, אז אתה קורא שיר של אצ"ג ורואה מה זה משורר שבאמת ובתמים מרגיש שהוא שולח בעולם קללות.
"יותר ויותר אנשים, גם אנשי ספרות, מתייחסים לממד הרפרנציאלי של השפה, מספרים לך על מה הספר; הספר מצטמצם לנושא שלו. ואני בא להזכיר שבמובן מסוים שום ספר הוא לא על שום דבר. זו בדיוק הפונקציה הלשונית שספרות מטבע ברייתה מפרקת, אחרי זה אפשר לשאול את כל השאלות האפשריות. הרגע שבו החיה הזו, השפה, פורצת את סוגרי כלובה ובאמת צומחת לשיעורה האמיתי זה באמת רגע שיש לו עקבות פוליטיות מטרידות. אבל אני מרגיש שאני מוכן לשלם כמעט כל מחיר כדי להשריד גרסה כלשהי, מנוונת ועגומה ככל שתהיה, של הנשגב בחיים שלנו".
פורסם לראשונה: 07:13, 22.07.22
