סדרת "נקודת שוויון", שכעת הגיעה ל"נקודת שוויון 3: הפרק האחרון" (The Equalizer 3), עשויה להיחשב ל"השקעה הסולידית" של הכוכב דנזל וושינגטון. עלות הפקת הסרטים בינונית (60-70 מיליון דולר), והם מכניסים בערך פי 2.5-3. לא עולה יותר מדי ולא מרוויח פחות מדי. גם בשני הפרקים הקודמים (2014, 2018) הבמאי היה אנטואן פוקואה, והתסריטאי ריצ'רד וונק. דמותו של רוברט מק'קול, פנסיונר ה-DEA (הרשות ללוחמה בסמים) בעל יכולת פיזית ואסטרטגיות לחימה ברמת גיבור-על, כבר עוצבה בסרטים הקודמים, ואין טעם או צורך לצפות לשינוי. הסרטים הקודמים היו בינוניים, וגם הסרט הנוכחי לא טוב מהם באופן ניכר. מעריציו של וושינגטון, בעיקר כשהוא בפאזת מכונת החיסול הבלתי ניתנת לעצירה, בהחלט ייצאו מרוצים מהסרט.
עבורי, כמי שלא חיבב במיוחד את הסרטים הקודמים, הצפייה בסרט הנוכחי הייתה מהנה יותר. קודם כל הוא קצר באופן מבורך ביחס למקובל בסרטי פעולה בשנים האחרונות. הוא לא נושק ל-3 שעות כמו "ג'ון וויק 4" ו"משימה בלתי אפשרית 7: נקמת מוות - חלק 1". גם לעומת שני הפרקים הקודמים בסרטי "נקודת שוויון", שאורכם היה 132 דק' (לראשון) ו-121 דק' (לשני), 109 הדקות של הפרק הנוכחי הן התחשבות ראויה להערכה.
יתרון שני ביחס לסדרות הבית של קיאנו ריבס ("ג'ון וויק") וטום קרוז ("משימה בלתי אפשרית") הוא שהסרט מתפקד כיחידה העומדת בפני עצמה, בדרך שמהדהדת את המקור שלה בסדרת הטלוויזיה משנות ה-80 (חרף השוני הרב בין הסדרה והסרטים). לא חייבים לראות או לזכור את הסרטים הקודמים. אם יש משהו לא מובן בעלילה (ואכן יש בה מידה של חוסר קוהרנטיות) זה רק באשמת הסרט הנוכחי. אי-בהירות זו לא משנה את ההבנה הבסיסית של מה שקורה: רוברט מק'קול הולך לגרום לרעים להתחרט על היום שבו הם נולדו. לקראת סוף הסרט יש רגע בודד (שאת מהותו לא אסגיר) שמתחבר לדמויות שהיו בסרטים הקודם, ועשוי לרגש את אלו שיזכרו אותן. מי שלא יזכור לא יינזק מכך יותר מדי.
מרכיב נוסף המשפר את הסרט ביחס לקודמיו הוא הצילום בלוקיישנים באיטליה, ובאופן ספציפי בכפר הציורי אטראני על רצועת החוף האמאלפיטאני, ובעיר נאפולי. מכך ניתן לנחש שהסרסורים הרוסים של הסרט הראשון, והסוכנים האמריקאים שסרחו בסרט השני, מוחלפים בקאמורה – המאפיה הנאפוליטנית. עיירת החוף שבה מתרחש חלק גדול מהסרט מוצגת במידה רבה של התרפקות על היופי שלה ושל אנשיה, אך גם כמקום שעשוי להיות מושחת עד היסוד בגלל נוכחותם של פושעים שעוד יבואו על עונשם.
דמותו של מק'קול צוירה גם בסרטים הקודמים כדמות נזירית, שחיה בעולם "הרגיל" אבל לא באמת שייכת לו. סוכן-על בדימוס שעובד בעבודות פשוטות (חנות חומרי בניה, נהג "ליפט"), אבל ברגע שבו הוא ייתקל בעוול משווע, "סט הכישורים המיוחד שלו" יחזור לפעולה וישית את הנקמה ההו-כה-אכזרית על הרעים. יש לו הרגלים הגובלים בהפרעה טורדנית כפייתית - שימוש בשעון עצר כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלו, סידור אובססיבי של מפיות וסכו"ם בשולחנות שלידם הוא מתיישב, כביכול פרפקציוניזם בקוד נסתר שרק לו הוא ברור. כמו הדרך שבה הוא מתקן, באופן חסר הגיון ונטול דחף שימור עצמי, את העולם. בכל אחד מהסרטים הייתה עלילת משנה שבה מק'קול שימש כסוג של דמות אב המסייעת לצעירה או צעיר להשתחרר מסכנה האורבת לו או מהידרדרות לפשע. ב"נקודת שוויון 3" הדיכוטומיה של דמותו כממית/גואל, הפועל במרחב הנע בין גן עדן וגיהינום, הופכת להרבה יותר מוקצנת.
שניות ספורות מתחילת הסרט ומק'קול כבר מדגים את היכולות העל אנושיות שלו באחוזה של פושע סיציליאני. האלימות בהתחלה זו, ובהמשך הסרט, חריגה גם בפרמטרים של סרטי R. היא כוללת, למשל, טפטוף מתמשך של דם ומוח מראש שרוטש בירייה, וחיתוך עד לכדי קטיעה של כף יד. זו לא אלימות ללא הפסקה, אבל כשהיא מגיעה - היא ברוטלית. בסוף הפתיחה מק'קול נורה בדרך הנושאת ממד סמלי, ולמרות שהוא מצליח לצאת מהאחוזה של המאפיונר, הוא עשוי למות תוך זמן קצר.
קרביניירי (שוטר) טוב-מזג בשם ג'יו בונוצ'י (איוג'יניו מסטרנדרה) מוצא את מק'קול בלילה, כשהוא מעולף במכונית לצד הדרך. הוא מביא אותו לרופא זקן וטוב-לב בשם אנזו (רמו ג'ירון) שמציל את חייו. שניהם מאמינים שהוא אדם שראוי להציל. מק'קול מוצא עצמו מנסה להתאושש בכפר המשקיף על החוף, ולומד להכיר ולהתאהב בשלוות המקום ובתושבים הכוללים גם את הבריסטה הידידותית אמינה (גאיה סקולדרו), את מוכר הדגים טוב הלב אנג'לו (דניאל פרון), וכן את משפחתו של השוטר ג'יו הכוללת את אשתו היפה קיארה (סוניה בן עמר) ובתו החמודה גאבי (דיה לנזארו). הרבה אנשים שקל לחבב, והרבה מטרות פוטנציאליות לפגיעה של הרעים שתוביל לנקמה של מק'קול.
מה שמחבל בגן העדן הוא השטן הקטן מרקו קוורנטה (אנדראה דודרו) וכנופייתו, הסוחטים את בעלי העסקים המקומיים. אבל יש גם שטן גדול, אחיו הבכור וינסנט קוורנטה (אנדראה סקרדוזיו), שהוא בוס בכיר בקאמורה של נאפולי עם תוכניות אפלות לכל האזור. הסתבכות עם האח הקטן, חייבת להוביל גם לאח הגדול.
בעלילת המשנה ישנו שיתוף פעולה בין מק'קול וסוכנת אמריקאית צעירה בשם אמה קולינס (דקוטה פניננ שכבר שיחקה לצד וושינגטון לפני 19 שנים ב"נקמה בוערת"). הוא נותן לה טיפים לגבי החיבור שהוא חשף בין הברחת סמים, טרור ומעורבות הקאמורה. היא מגיעה לאיטליה יחד עם המפקד הישיר שלה (דיוויד דנמן), כדי לפקח על המבצע האמריקאי-איטלקי להכניע את הכנופיות.
בתסריט יש חוסר קשר בין הפושעים המוצגים, אלו של תחילת הסרט, ואלו של המשכו, ושל המזימות השונות שלהם, שנדמה כי אינן מתחברות זו לזו. אבל הניסיון לחבר את הפרטים הוא קצת מיותר. הסרט פועל ברמה ראשונית בביסוס של דחף הנקמה - ובביצוע חסר הפשרות שלה. הפרטים המדויקים, ושאלות לגבי סבירות עלילתית, אינם ממין העניין.
נדמה כי האלמנט השאפתני יותר מתקיים ביחס לסיטואציה הרוחנית בה מצוי מק'קול. לראשונה בסדרה הוא כפסע מהמוות, ובה בעת יש לו סיכוי גם למצוא את המנוחה והנחלה באיטליה הפשוטה. בעודו מנסה להתאושש מהכדור שחדר לגופו, הפגיעות הפיזית שלו מודגשת – ולא ניתן שלא לחשוב על כך גם בהקשר של דנזל וושינגטון בן ה-68. ישנם גם רגעים רבים שבהם הקונפליקט של הדמות מוצב בהקשר דתי – גם אם הדבר נעשה באופן שבלוני, ולעיתים אף גובל בנלעג.
וושינגטון הוא אדם בעל אמונה דתית עזה, וכאן הדמות של מק'קול מוצגת בהקשר של תהייה עצמית על אפשרות היותו חוטא שדם רב על ידיו, או מי שנקמתו נושאת לא פחות מחרון אף אלוהי. גישה שמאוד מזכירה את הלוגיקה של סרטי מל גיבסון. בדרך בה וושינגטון, פוקואה ו-וונק בחרו לעצב את האלימות בסרט כסוג של הרהור עם סמליות דתית, יש מידה לא מבוטלת של חוסר מודעות עצמית. הדבר נכון במיוחד בסיקוונס לקראת סוף הסרט ששואב לא מעט השראה מסיקוונס ההטבלה המפורסם ב"הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה. הטעם הרע שבא לידי ביטוי בהצבה המגושמת של הרעיונות הדתיים ביחס לאלימות, רק מעצים את היכולת לחוות את הסרט כ"גילטי פלז'ר".