מישל גונדרי נמצא במיטבו כשהוא עובד בפורמטים קצרים. בין אם אלו וידיאו-קליפים או פרסומות, הפורמט מאפשר לו לעבוד עם רעיון מקורי, מקוריות חזותית ופואנטה ברורה. אי אפשר לקחת ממנו את המחשבה החופשית והדמיון הנובעים, כך נדמה, ממעיין בלתי נדלה. הבעיה מתחילה בפורמט של פיצ'ר הדורש מהלך עלילתי מגובש, רעיון בעל משקל המצדיק את משך הסרט, ויכולת להימנע מגימיקים שממצים את עצמם זמן רב לפני סיומו. המשמעת הנדרשת לשם כך מאתגרת את היצירתיות ההיפראקטיבית של גונדרי.
"ספר הפתרונות" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
אינני מבטל את גדולתו של "שמש נצחית בראש צלול" (2004), סרטו השני של גונדרי והפיצ'ר היחידי שלו שמתעלה לדרגת מצוינות קולנועית. לפניו היה גם סרט הביכורים הלא מספיק מוערך "המין האנושי" (2001). בשניהם גונדרי עבד עם תסריטים של צ'ארלי קאופמן. למעט "הצרעה הירוקה" (2011), שנכתב ע"י הצמד סת' רוגן ואוון גולדברג, בכל שאר הפיצ'רים גונדרי היה תסריטאי יחיד או שימש כתסריטאי-שותף. ללא הכוח המאזן של מבנה תסריטאי, הטמפרמנט היצירתי של גונדרי יוצא משליטה.
במקרה הטוב התוצאה משעשעת גם אם לא אחידה, כפי שהיה ב"מדעי החלום" (2006), ו"קדימה, תריץ אחרונה" (2008), שני סרטים שהתבססו על קונספט שהצדיק מבנה אפיזודיאלי. במקרה הפחות מוצלח השילוב בין מבנה רופף ועודף דמיון עשוי להפוך את סרטיו למתישים. כך היה ב"צל הימים" (2013), העיבוד לספרו "הבלתי ניתן לעיבוד" של בוריס ויאן. המשברים שליוו את תהליך יצירת הסרט היו נקודת ציון שלילית בקריירה של גונדרי. לאחריו הוא ביים עוד סרט שכשל לחלוטין (Microbe et Gasoil מ-2015 שלא הוקרן בישראל), ומאז ועד 2023 הוא לא ביים לקולנוע. קצב העבודה הקדחתני שלו כבמאי פרסומות וקליפים פחת משמעותית, והדבר העיקרי שאותו הוא ביים מאז 2015 היו שמונה פרקים בסדרת הטלוויזיה הלא-פופולרית "קידינג" (2018-2020) שבה חזר לעבוד עם ג'ים קארי. אין זה מפתיע ש"ספר הפתרונות" (Le Livre des solutions) הוא התמודדות עם תקופת המשבר שאותה הוא חווה בתקופת הפוסט-פרודקשן של "צל הימים".
הרעיון של סרט כרפלקסיה על משבר יצירתי של במאי אינו חדש. פליני עשה זאת ב"שמונה וחצי" (1963), המהווה נקודת התייחסות הכרחית לכל ניסיון עתידי לעסוק בנושא זה. סרטים אחרים לא עסקו ישירות במשבר, אבל נבעו מתוך משבר עמוק שבו היוצר מצא עצמו בצומת דרכים. כך "פרסונה" (1966) של אינגמר ברגמן נהגה בזמן שיוצרו קדח מחולי ותחושת כישלון מקצועי. לעיתים נמצאה גם דרך אמצע בין שתי הגישות: סרט שנוצר בעקבות משבר יצירתי ואישי, ובו משתמש הבמאי בדמות ובעלילה שאינם קשורים לקולנוע כדי להדהד את מחשבותיו לגבי מצבו – למשל, ב"השור הזועם" (1980) של מרטין סקורסזה. אלו שלוש יצירות מופת, אבל "ספר הפתרונות" אינו הסרט הרביעי ברצף. למעשה הוא לא סרט מוצלח במיוחד.
הבעיה המהותית של "ספר הפתרונות" היא שדמותו של במאי הקולנוע מארק (פייר ניני) משמשת כאלטר משכנע מדי לטמפרמנט היצירתי של גונדרי. דמות של אדם נוירוטי, מרוכז בעצמו, אובססיבי וקפריזי, הלוקה בחוסר רגישות לאנשים (בעיקר לנשים) המנסים לסייע לו. הוא קופץ מעיסוק לעיסוק ומרעיון לרעיון רק כדי שלא ייאלץ לצפות בראף-קאט של סרטו ולהתמודד עם מה שמאיים עליו. בנוסף אנו מקבלים את הטמפרמנט היצירתי הלא ממוקד עם מידה מוגבלת של הדמיון הפרוע שהיה נוכח בעבודותיו הקודמות.
יש ערך בהתבוננות עצמית ביקורתית של במאי. ריינר וורנר פסבינדר לא העניק לעצמו הנחה כשהציג את יחסי הכוח על הסט ב- Beware of a Holy Whore מ-1971. נדב לפיד ערך חשבון נפש ב"הברך" (2021) בנוגע לאינטראקציה שלו עם הצופים בסרטיו ותחושותיו המורכבות כלפי מולדתו. ב"ספר הפתרונות" מארק מפגין נרקיסיזם של ילד מגודל, שלמרות היותו מוצג ככזה, נדמה שהסרט מניח שאנו גם אמורים לחבב אותו.
בסצנה הפותחת את הסרט מארק נקלע לאמבוש. ישיבה עם המממנים של הסרט והמפיק מתיאס (וינסנט אלבז). השניות הספורות שמוצגות מהסרט שעליו הוא עובד נושאות דמיון לא מקרי ל"צל הימים", וכמו בסרט ההוא עולה השאלה "מה הבמאי מנסה לומר?". כשמארק מבין שהסרט נלקח ממנו וייערך בלי שליטתו, הוא מבצע מחטף: מעמיס את ההארדיסקים עם הקבצים של הסרט על מכונית ונוסע לעבר הבית של הדודה דניז (פרנסואה לברון) שגרה בכפר פסטורלי בחבל הסוון (דרום-מרכז צרפת). אל מארק מתלוות העורכת שרלוט (בלאנש גרדין) והאסיסטנטית סילביה (פרנקי וולך). וישנה גם גבריאל (קמיל ראות'פורד), העוזרת הטכנית של האולפן, שמארק מחפש את ההזדמנות להתקרב אליה.
אורך הראפ-קאט שמארק לוקח איתו לכפר הוא ארבע שעות, והן אמורות להיות מקוצצות באופן דרסטי ולקבל צורה. אך מארק מחליט להפסיק לקחת את הכדורים שהוא צורך בקביעות – וניתן רק לנחש מה מבין בעיותיו הרבות לקיחתם אמורה לשכך. מהר מאוד הוא מתחיל לאבד שליטה. לטרטר את נשות הצוות הנאמנות, לנקוט בהתנהגויות גבוליות, להיות מוקסם מחור בעלה, לתכנן חדר עריכה בתוך משאית, או להגיע לסשן הלחנה של הפסקול ולאלתר ניצוח (אין לו ידע או הכשרה) מבלי שיש תווים. לפרקים זה משעשע קלות, אך ככול שהסרט נע לחציו השני, התכלית המסוימת שהייתה לו ממצה את עצמו.
האם "ספר הפתרונות" הוא בחינה עצמית או צידוק עצמי? מה שבטוח שהוא מהווה אזהרה אפקטיבית בנוגע להשלכות של גמילה עצמית ומיידית מכדורים פסיכיאטריים. נדמה שהוא שב ומציג במידה רבה של בהירות את הצדדים הפחות מוצלחים של גונדרי, עם נוכחות מוגבלת מדי למה שהוא יכול להציע במיטבו.
