טריטוריה
רעות חיפשה את ז'אן-קלוד. עיניה התרוצצו במתח לאורך רציף הרכבת. הוא איננו, לא היה בכך כל ספק - אבל העיניים המשיכו לנוע בכבדות, זרקורים של מגדלור עייף. הדרך משדה התעופה בבארי אל פוליניאנו א מארה הייתה ארוכה הרבה יותר מכפי שרעות ציפתה: עיכוב גדול עד שהרכבת הגיעה, עצירה לא מובנת באמצע הדרך, ובנוסף לכל זה, חרף העייפות הרבה, גופה סירב להירדם. וכמה היא ביקשה ממנו שיסכים, שישחרר את ראשה לכמה דקות עלובות! עוד מעט יהיה עליה להיות נחמדה לכולם - שלום לז'אן-קלוד, שלום לגריגורב, שלום לעוד כמה אנשים לא מוכרים שהיא תחלוק איתם את בית הנופש. אבל בשבילה היום כבר נגמר. היא חשה מרוקנת כמו סמרטוט יבש שלא נותרה בו טיפת לחלוחית נעימה. הכול בוזבז כבר על ג'ולי, הבחורה איתה דיברה באריכות במטוס.
לחיצה עצבנית על השיחה האחרונה שביצעה, מתקשרת אל ז'אן-קלוד:
"איפה אתה? אני לא רואה אותך."
"או שרי! הגעת כבר?"
"ווי, אני–"
השתתקות, נשיכת שפתיים, ואז:
"איפה אתה?" "אני כבר מגיע. בההה, ראיתי שהיה עיכוב עם הרכבת, אז חיכיתי פה, בבר ליד. אני רק משלם ו,- אהה, מִי סְקוּזי!-"
לאחר ניתוקו הפתאומי של ז׳אן־קלוד, רעות צעדה אל שורת הכיסאות הריקה בקרבתה, גוררת באיטיות את המזוודה. היא התיישבה על הכיסא האמצעי והסתכלה קדימה, מבט אדיש על המסילות. היא הייתה מעבר לשלב הכעס או האכזבה, היא פשוט המתינה שיבוא. אבל אט אט, בלי ששמה לב היא אפילו חדלה להמתין, הפסיקה לחשוב על מה היא עושה שם: היא הייתה פשוט רעות שיושבת על ספסל ברציף לא מוכר, מאפשרת לגופה להתוודע לבריזת הים האדריאטי.
כאשר ז'אן-קלוד הופיע לבסוף, רעות נדרשה למספר רגעים כדי להגיב כראוי. היא בירכה אותו מיד לשלום, אבל המברכת הייתה רעות חיצונית. רעות עצמה עוד הייתה שקועה בניסיון להתענג על האוויר הפולייזי ועל חוסר המעש שלה.
"איך אתה שזוף," היא ציינה אוטומטית, מגישה לו תוך כדי כך את המזוודה.
ז'אן-קלוד אחז מיד במזוודה, ופצח בהליכה אנרגטית לכיוון שער היציאה. הוא צעד מהר בהליכת כלב הים הנמרצת שלו. אה! כמה רעות שנאה פעם לראות את כפות רגליו הלא סימטריות, המכוונות כל אחת לכיוון מזרח ומערב! כמה שנים נדרשו לה עד שהפסיקה לסלוד מהן ואפילו, לפעמים, לא ראתה אותן כלל.
משתרכת בצל בעלה, היא יצאה איתו בשקט יחסי מתחנת הרכבת. לאחר שתיים-שלוש סמטאות היא נעצרה בפתאומיות, נעצה בז'אן-קלוד מבט תמה על סף הכועס. לראשונה מאז הכתיב את הקצב הבחינה רעות בנשימותיה הכבדות, בצעדים שלה שכמעט הפכו לריצה. היא מיהרה לתחקר אותו מדוע, מה הצורך לרוץ ולאן הוא בכלל לוקח אותה. היא ציינה שהיא עייפה ורוצה להישאר הערב בביתו של גריגורב ולנוח.
"אחר כך תנוחי," ז'אן-קלוד חרץ, "יש לנו שבוע שלם בשביל לנוח. אבל עכשיו בואי, הם מחכים לנו."
"מחכים? איפה?! לא-לא! מה פתאום, תראה אותי. אני לא יכולה לפגוש אנשים חדשים כשאני נראית ככה."
"את נראית נפלא," הוא פלט והציץ בשעון שלו, "אה! באמת אין לנו זמן לזה עכשיו. קדימה, אָלֶה, גו!"
רעות גלגלה בתסכול את עיניה, מאפשרת לז'אן-קלוד להניח את ידו על גבה התחתון, לדחוף אותה קלות ולהכתיב מחדש את הקצב.
לאחר מספר צעדים - ז'אן-קלוד, מרוגש:
"שרי, תראי איפה אנחנו! תראי, תראי את זה."
שניות אחדות של השתאות, ספיגת יפי הבתים בחשכה הרכה, ואז - תוך כדי שהוא מאט את הליכתו וכורך את זרועו סביב גופה:
"תכף תראי לאן אני לוקח אותך, טוטו. מיכאל אמר לי שזה אחד המקומות האהובים עליו פה. אנחנו כבר אמורים להגיע. זה אמור להיות ממש כאן..."
"ביין," היא השיבה באדישות כנועה.
אבל אז, פתאום, היא ראתה, וכל חוטי העצבים נפרמו!
לראשונה מאז עזבה את תחנת הרכבת, רעות הביטה על הסובב אותה, הסתכלה באמת, התרשמה ממחזה הלילה היורד שנגלה לעיניה. אידיאל ציורי שחדל להיות קיטשי ברגע שחוותה אותו ונהייתה חלק ממנו. בעיניים מוקסמות היא הביטה ביפי הסמטאות האיטלקיות, בבתי האבן שהיא ציפתה לראות, שהיא כבר ראתה בתמונות, אבל לא כך: לא באותו אופן ייחודי שבו הם חברו זה לזה, לא באותה קשת גוונים לבנה-זהובה שהלמה היטב את זהבם של אורות הרחוב. אה! והתריסים הירוקים! והסדקים! והמדרגות הצרות, והצמחים המטפסים, והמטיילים! צלילים שונים חדרו לאוזניה, הפכו בן רגע לנוכחים להפליא. צלילים של עיירת נופש, לא של עיר. שיחות שעולות על שיחות, אסופה של קולות בעוצמות שונות, שמסתכמת ברחש נעים. אה! והריחות, גם הם, באיזו דייקנות הם חדרו אל אפה! ריחות עזים של בישול, של דגים ושל ים שתיבלו את האוויר, נאבקים זה בזה למען השגת הבכורה.
"איזה יופי של מקום..." רעות מלמלה חצי לז'אן-קלוד וחצי לעצמה. היא חשה בפרץ של שמחה שהציף אותה ובקושי להביע אותו במילים.
"ווי..." הוא הגיב כעבור מספר רגעים. ארשת פניו מתוחה.
בחלוף מספר שניות:
"אבל היא אמורה להיות פה, ה... רגע, זה, - לא. זה לא הגיוני."
"אולי נשאל מישהו?" רעות שאלה בלי לשאול, היא ידעה הרי את התשובה.
"פוט'ן, זה צריך להיות כאן! בההה, שנייה אחת. תני לי לבדוק. אולי ה, - אה! נו איפה השלט הזה?!" בתום חמש דקות של חיפוש ללא עזרה חיצונית: הצלחה! הטרטוריה האהובה על גריגורב אותרה: לָה קָאזָה דִי ג׳וֹזֶפֶּה.
דובר בטרטוריה עם שלט כניסה מוסתר מדי, ז'אן-קלוד קבע - קביעה ממנה הוא גזר שתי מסקנות: הראשונה, מדוע זה לא מפתיע שהוא חלף על פניה מבלי שהבחין בה. השנייה, מדובר בהכרח במסעדה שרק מקומיים ויודעי דבר מכירים.
ג'וזפה, בעל הבית, קיבל את פניהם. הוא בדיוק יצא להפסקת סיגריה עם לקוח שנדמה לרעות כבעל חזות מטרידה.
"צֶ'ה סְטָה פָשְש'ה דוֹסְטָה סוֹרט ד' וָאלִיגְג'?!" (""מה המזוודה הגדולה הזאת עושה פה?!") ג׳וזפה שאג בדיאלקטְ בארזי, כשחיוך רחב מאיר את פניו.
בלי להרבות בדיבור הוא שמט מיד את הסיגריה שלו, אחז על דעת עצמו במזוודה, הרים אותה בעוצמה והניחה בפינה צדדית של הבר. גרירת המזוודה על גלגליה מעולם לא עלתה על דעתו של ג׳וזפה כאשר דובר במרחקים קצרים.
בזמן ההמתנה לג'וזפה, רעות עקבה אחריו בעניין כילדה המסתכלת על דמות מיתית הלקוחה מסרטים. בדומה לסמטאות של פוליניאנו א מארה, כך גם ג׳וזפה התאים לאופן שבו רעות דמיינה בעל "טרטוריה אותנטית", אך אחד כזה שבכל זאת ידע להפתיע אותה ולהעשיר את התבנית הדמיונית ששרטטה.
שניות בודדות הספיקו לה כדי לגבש פרופיל אופי עשיר של ג׳וזפה, שידע לספר הרבה יותר מאשר על בטנו התאוותנית, שיזופו הדרומי או שערו הסבוך: עיניה ראו קודם כול אדם בעל אישיות חזקה ועמוסת רבדים. אחד כזה שיודע לעבוד קשה, אבל באותה העת גם יודע ליהנות. אדם שוודאי ניהל מאבקים רבים בחייו, אך תמיד הצליח להתייחס לקשיים בקלילות, לשמוח ולהדביק בשמחתו גם את המרירים שבין בני האדם. תווי האופי של ג'וזפה אפיינו את סוג האנשים שלרעות כמעט אף פעם לא הזדמן לפגוש כמותם, אבל שהיא כמהה לקיומם בעולם וייחלה להיות דומה להם.
בדרכו חזרה מהבר, ג'וזפה התבדח עם אחד המלצרים וטפח בחוזקה על שכמו. כאשר התקרב אל ז'אן-קלוד ורעות הוא קרא:
"סה בון!"
ומיד לאחר מכן, באנגלית ועדיין עם מבטא מקומי מורגש:
"מאסימו וּויל טֵייקק׳ קֵרר׳ אוֹף יוּ."
רעות שלחה מבט מהיר אל מאסימו ועוד מבט מבולבל אל ג'וזפה. היא לא זכרה מתי היא או ז'אן-קלוד פצו את פיהם בנוכחותו כדי שידע לפנות אליהם בצרפתית. כשז'אן-קלוד פנה אל מאסימו באנגלית, מבטאו לא הותיר שום ספק:
"אנחנו מצטרפים אל חברים," הוא אמר בסמכותיות, "שולחן על שם גריגורב. מיכאל גריגורב."
"שנייה, אוּן מינוּטוֹ. לֵט מי צֵ׳קְה."
מאסימו פתח את ספר ההזמנות, מחרחר קלות בזמן החיפוש.
"הנה אתם, אֶקוֹצ׳י קוּואָה!" הוא הכריז לבסוף, "פליז' קוֹם."
מאסימו הוביל את רעות וז'אן-קלוד אל חלל נסתר בטרטוריה: חצר פנימית קטנה ושובת לב, שהשקיפה אל המפרץ הסלעי של פוליניאנו א מארה. כבר עם כניסתה לחצר זיהתה רעות את הסופר הנודע ואת גבה הצר של קטיה שישבה מולו. לעומת זאת, רעות לא זיהתה את הגב שנמצא לצד קטיה.
הגב השתייך לפאבל גריגורב, אחיו הבכור של מיכאל. שנתיים הפרש בין השניים. אף על פי שרעות ידעה שהוא יהיה שם, התוודעותה הראשונית אליו בלבלה אותה והשרתה עליה אי נוחות. מחייכת אל פאבל רגע לפני טקס נשיקות השלום, רעות לא יכלה להתעלם מן הקרבה הזעומה בינו לבין קטיה ומן האופן שבו זרועו נכרכה סביבה. הפליא אותה יותר פרצופו העליז של מיכאל, שבכלל לא נראה מוטרד מהאינטימיות ששררה בין אחיו לאשתו.
"פאבל-" מיכאל המהם שעה שז'אן-קלוד ורעות התיישבו, "אני רוצה להכיר לך את האישה היפה שממולי. רעות... רעות היא מתרגמת. היסטוריונית. עכשיו בדיוק היא חוקרת את משמעות המיתוסים בתקופה של מלחמת האזרחים האמריקאית, - אני אומר נכון, רעות? אנא תקני אותי אם-"
"ווי," היא צייצה, "בדיוק."
"אלור, רעות–" מיכאל המשיך בחגיגיות, מרים תוך כדי כך את כוס היין שלו, "קודם כול אני רוצה לברך אותך שהצטרפת אלינו. אנחנו שמחים שאת פה. ווט. הערב אנחנו במתכונת מצומצמת יותר. החברים שלי ברנרד ומאריון בחגיגה הפרטית שלהם, - שנת נישואין ראשונה. הא-הא, האישה שהצליחה למסד את ברנרד! אישה שֶדָה..."
לאחר לגימה נאה של מיכאל מהיין, כוסו עוד מורמת מעלה:
"על כל פנים, אני שמח להכיר לך עכשיו את אחי. את האח היקר שלי, פאבל, שאם אנחנו לא באיטליה הוא לא רואה אותי. פריז לא יפה מספיק כדי לבוא לבקר, לא כך–(?)"
לגימה נוספת מן היין, שובל של כחכוח.
"אז פאבל הוא, - טוב את תכף תראי גם, כשנגיע לבית, - פאבל הוא צייר מחונן. ווט. הוא מתמחה גם ברקונסטרוקציה של רהיטים עתיקים."
"נעים להכיר, אנְשַנְטֵה," רעות השיבה וניסתה לשוות לפניה הבעה קלילה.
היא חשה, עם זאת, עצורה: כל אותה רשמיות משחקית רק הגבירה את המודעות העצמית שלה. כל מחוות גוף ומילה נשקלו בקפידה. לאור שתיקתו של פאבל היא שאלה בהיסוס:
"אתה, - מדבר צרפתית?"
"מדבר," הוא השיב כשחיוך מסתורי על פניו. את החיוך הוא כיוון באופן מורגש גם אל מיכאל וקטיה, דבר שרק ליבה את אי הנוחות של רעות.
מתרוממת בבלבול מכיסאה, היא שאלה את מיכאל אם יואיל לומר לה היכן ממוקם בית השימוש.
"ווי, זה–" הוא פלט, וכשגוון קולו לפתע רציני, "רעות, רגע אחד. לפני שמאסימו חוזר, אנא אמרי לי: יש משהו שאת לא אוכלת? אני לא זוכר מהארוחה האחרונה אם–"
"היא אוכלת הכול," ז׳אן-קלוד קפץ, "אין שום בעיה עם כשרות."
"אה–הה..." המהם הסופר, "ביין. כי, את רואה, יש לי מנהג עם ג׳וזפה: אני מגיע, והוא בוחר בשבילי את המנות. כל מה שטרי הוא מביא ו, ואנחנו מתחלקים בכול. איך זה נראה לך?"
"נשמע מעולה. נעשה כך."
בדרכה של רעות לבית השימוש הזדמן לה להביט ביתר תשומת לב על הטרטוריה. היא הייתה מאותם מקומות שפשוט ידעו להעלות בה חיוך. סבך הפרטים שבה, הצבעים, החפצים המשונים, אוסף בקבוקי היין מצד אחד והקיר הדחוס בתמונות של סועדים מן הצד השני: כל אלו שבו מיד את לבה של רעות. מלהיב במיוחד בעיניה - ומפתיע, שכן קודם לכן היא בכלל לא הבחינה בו - היה הדבר שגילתה סמוך לכניסה לחצר: ֵ עמדה קטנה שבה אחד הטבחים הכין לעיני הסועדים אוֹרקְיֵיטֶה, פסטה טיפוסית למחוז פוליה שקיבלה את שמה בגלל דמיונה לאוזניים קטנות. רעות התבוננה בטבח מספר רגעים כמו על בדרן ברחוב והמשיכה לדרכה, מחויכת.
כלל השולחנות בחלל הפנימי של הטרטוריה היו מלאים בסועדים. מגוון של שפות התערבבו להן אחת בשנייה, מניפה של אנשים שאולי לא חלקו דבר במשותף מלבד ההחלטה לשמוח במקרה דווקא הערב באותו המקום. דובר היה בהחלטה עקרונית, רעות האמינה: פחות משמחה במקום ציורי שכזה תיחשב לכישלון. ואכן, מרבית הסועדים נראו לה עליזים למדי - צוחקים בנדיבות, מרימים את קולם. כולם שקועים באותו חיפוש נלהב אחר המגע עם האחר, אחר שיחת החולין שתעשיר את זיכרון החופשה שלהם.
האווירה הטובה של המקום דבקה ברעות ביעילות פלאית. בפרק הזמן הקצר שבין הליכתה וחזרתה מן השירותים השתנה לחלוטין מצב רוחה. כעת: אדישות לשאלה האם היא נראית טוב או לא, אדישות לשאלה האם דבריה נשמעים טוב או לא, אדישות לשאלה האם יהיה על מה לדבר, האם יהיה מהנה - כי היא החליטה שהיא תהנה, שהיא לא תהיה עייפה ושלא תכאב לה הבטן - אז כך בדיוק יהיה!
וכך אכן היה: במשך קרוב לשלוש השעות בהן שהתה החמישייה בטרטוריה, אפשר בהחלט לומר שרעות הייתה בשיאה. מפלרטטת בדיבורה ללא אבחנה, מתחקרת אנשים בטוב טעם, מביעה את דעותיה בתבונה. רעות לא ידעה מעצור! או שדיברה, או שאכלה, או שהחזיקה משהו ביד - לרוב יין. היא שתתה הרבה, למורת רוחו של ז'אן-קלוד. שלוש פעמים במהלך הארוחה הוא סימן לה להאט אך קיבל בתגובה גיחוך מבטל. ז'אן-קלוד שתה בעצמו הרבה, בדומה לשאר יושבי השולחן: ארבעה קָרפים של יין הבית חוסלו ושני סבבים של ליקר אמארו נבלעו כהרף עין, למען פעולת העיכול. הליקר היה מרענן, על בסיס שומר: טעם טיפוסי בפוליה.
השיחה המשוחררת סביב השולחן אפשרה לרעות להתוודע לשלל סיפורים מרתקים על אודות משפחת גריגורב. הם נשמעו לה פנטסטיים לחלוטין, רחוקים להפליא ממעגל התודעה שלה: על התפר שבין סנט פטרסבורג-מוסקבה־פריז, סיפורי משפחת גריגורב נרקמו להם על רקע מושלג ברובו של עולם אידיאולוגי מהפכני, נעו בין האינטליגנציה הרוסית לבין המפלגה הבולשביקית. היו אלו סיפורים שרעות התקשתה מעט להאמין שהם אכן היוו את מרקם הזיכרונות האישיים כל כך של האנשים שישבו לצדה. הם נשמעו כה זרים לאוזניה, כה רומנטיים, שונים בהחלט מזיכרונות ילדותה בישראל. אותה תהום תרבותית לצד התקשורת הקלילה במהלך ארוחת הערב לא יכלו שלא להפליא את רעות ולהקסים אותה: השוני משנה הכול ולא משנה דבר.
בעת ההליכה הלילית בחזרה למשכנו של הסופר, רעות שחזרה בראשה כמה מן האנקדוטות המשפחתיות. היא החייתה אותן ביתר צבעוניות בראשה, והשתוקקה ללמוד עוד על הנפשות הפועלות: על האימא - צרפתייה, קתולית אדוקה, נפטרה ממחלת ריאות במפתיע ארבע שנים לאחר הולדתו של מיכאל; על האבא - אישיות בולטת במפלגה הבולשביקית, צייר במקצועו עד אשר נכבש בחזונו של סטלין והחליט להקדיש את חייו לפעילות פוליטית במפלגה; על הסבתא מצד האבא - האישה החזקה ואשפית הסיפורים שהייתה זו שגידלה, למעשה, את שני האחים ואת אחותם למחצה מנישואיו הראשונים של האבא; על הסבא רבא מצד האם - בלשן נודע שהתנגד נחרצות ללנין, וגורש יחד עם אנשי רוח נוספים בספינה שלימים זכתה לכינוי 'אוניית הפילוסופים'. כבדרך אגב ציין פאבל שאסור היה לאיש מבני הבית להזכיר את פרשת האונייה ואת אותו סבא רבא. כשמישהו עשה זאת היה אביו מאבד עשתונות!
ההתוודעות השטחית של רעות למשפחת גריגורב רק ליבתה את סקרנותה ביחס לפאבל. אף על פי שהוא הרבה לדבר ולשתף במהלך הארוחה, נותרה זהותו בגדר תעלומה. משהו בהבעת פניו הרתיע את רעות. היא לא ידעה לומר לעצמה מה בדיוק. כאשר דיבר, עיניו כמעט לא פגשו את עיניה. הן התרוצצו להן בלהט ואז פתאום נחו, ננעצו במקום אקראי בחלל. מדי פעם הוא חייך, וכמעט תמיד ברגעים לא צפויים. כשעשה זאת, היא שלחה אליו חיוך מהול בפחד ובסקרנות. על מה הוא חשב באותו הרגע? האם חיוכו נבע מן היין או מגרעין סמוי של סטיית נפש?
לשאלה זו הצטרפו מספר שאלות שנותרו אף הן ללא מענה. רעות לא העזה להשמיע אותן מחשש שיתקבלו כפולשניות מדי: האם הוא נשוי? האם יש לו משפחה? מדוע הוא לא בחר כמו מיכאל לגור בפריז ומה מונע ממנו לבקר בעיר הזאת? אבל אולי רעות רצתה לדעת בעיקר דבר אחד בלבד: מהו בדיוק טיב יחסיו עם קטיה, אשת אחיו.
ליטופים, הישענות ראש של הגברת על כתפו של פאבל, חילופי מבטים חטופים ועליזים של קרבה - כך היה בין השניים לאורך כל הארוחה. מבטים שובבים הוחלפו גם בין קטיה למיכאל בעלה. נשיקות קצרות לאחר שהסופר נטש את מושבו והתקרב אל אשתו, אוחז בכל פעם את כתפיה כאילו אומר בזאת "את שלי" בשעה שהרשה לה במידה רבה להיות בפומבי גם האישה של גבר אחר, של אחיו, ונדמה היה שהפיק מכך הנאה.
הכול נדמה היה לרעות פרוץ ומותר בין השלישייה הזו, פיזור חיבה חסר גבולות. הרי מוכרח היה להיות משהו מעבר ל"חברות ארוכת השנים עוד מהיסודי" בין קטיה לפאבל. היא הייתה משוכנעת בכך. המידע שלגביו היא לא יכולה הייתה להשתכנע, לעומת זאת, היה שקטיה ופאבל הכירו עוד מלימודיהם יחד בבית הספר היסודי. אם השניים חלקו גיל זהה, משמעות הדבר היא שיקטרינה הזוהרת ונטולת הפגמים מבוגרת מבעלה בשנתיים. יחי האיפור! תחי הכירורגיה!
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
מתוך "איפה שאני", דנה שם-אור, הוצאת פרדס, 193 עמודים
