בין אם טיילתם על הקירות יחד עם איתמר, נסעתם עם נונו ברכבת לחיפה, הבטתם על כמה מהחלקים העצובים ביותר של ירושלים וילדיה האבודים, או חרדתם יחד עם אורה את חרדת המוות שמקבלת משמעויות חדשות בימים אלו - דויד גרוסמן היה חלק בלתי נפרד מהנוף הספרותי שלכם. בזכות הרומנים, הסיפורים הקצרים, ספרי הילדים והשירים שכתב, הסופר - שציין השבוע את יום הולדתו ה-70, הוא אולי גדול הסופרים הישראלים. כעת, כשהוא חותם היום (ו') את העשור השביעי לחייו, זה בדיוק הזמן להיזכר בשבע דמויות גדולות מהחיים שברא - ולאחל לו עוד עשורים של יצירה שאין שנייה לה.
אורה - "אשה בורחת מבשורה"
בימים בהם הבקרים של כולנו נפתחים במפח הנפש המתלווה להודעת "הותר לפרסום", יצירות שעוסקות במלחמה ובשכול מרגישות רלוונטיות מתמיד. אבל במדינה מדממת כשלנו, ה"כעת" הזה הוא כבר כמעט בגדר אשליה, שכן הפצעים הללו נותרים פתוחים כל העת. עם זאת, "אשה בורחת מבשורה", שנחשב כנראה לספר הגדול ביותר של גרוסמן, הגדיר מחדש את המונח "רלוונטיות" אפילו כשכבר חשבנו שראינו הכול. כשהוא עוסק באורה, ש"בורחת מהבשורה" האפשרית על נפילת בנה בקרב, את הספר התחיל גרוסמן לכתוב לפני ששכל את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה, וסיים רק לאחר מכן.
לאחר שבנה החייל יוצא למבצע צבאי, אורה בורחת מביתה כאילו תצליח לברוח מקצין העיר שהיא משוכנעת שצפוי לדפוק בדלתה - היא תהיה "סרבנית-הבשורה הראשונה" ובכך תאפשר לבנה עוד חיים. על יותר מ-600 עמודיו, הרומן מלא ברבדים. הוא מטייל בשבילי ישראל הפיזיים והמטאפוריים - הוא מתחיל במלחמת ששת הימים, עובר בשבי המצרי במלחמה יום כיפור, ומגיע לשנות האלפיים, כשהוא משרטט היסטוריה משפחתית מורכבת. אבל גם כשהוא נע בדרכו הפתלתלה, אורה ממשיכה לזרוח מעל הכול. היא הופכת לאחת הדמויות המרגשות והמהפנטות בספרות הישראלית - כזאת שמרגישה כל כך קרובה וכל כך רחוקה גם יחד.
לימים אורה גם זכתה לטיפולה המסור של אפרת בן צור בגרסתה הבימתית, וגם שם אי אפשר היה להתכחש לקסם החד-פעמי של הדמות הזאת שנכתבה בצלמו של גרוסמן, על כל המשתמע מכך.
הכלבה דינקה - "מישהו לרוץ איתו"
מוטיב הבריחה הוא מוטיב מרכזי בכתיבתו של גרוסמן. הוא מלווה אותו עוד מ"רץ", קובץ הסיפורים הראשון שפרסם בתחילת שנות ה-80. רבות מדמויותיו בורחות ממשהו, רצות או יוצאות למסע לחיפוש דבר מה. וכך גם הדמויות בקלאסיקה "מישהו לרוץ איתו". בין אם זו תמר שיוצאת לחפש ולסייע לאחיה הנרקומן, או אחיה שברח מהבית וצריך לברוח מידיו של פסח, או אסף שיוצא למסע אחר דמותה של תמר.
דמותה של תמר זכתה לאורך השנים ליחס רב, סיבה מרכזית לכך היא הסרט של עודד דוידוף משנת 2006, אז גילמה בר בלפר את אותה נערה אבודה שמסתובבת ברחובות העיר עם כלבה וגיטרה. אבל דמות אחרת, חשובה לא פחות ביצירה, היא דמותה של כלבתה, דינקה.
באמצעות דינקה הצליח גרוסמן לצייר את כל העולם העשיר של הספר. היא הכוח המחולל של העלילה. כשאסף מוצא אותה הוא מחליט ללכת לחפש את בעליה שמתגלה כתמר, ודינקה הופכת למובילה. היא זו שנמצאת בשתי עלילות הספר, זו של אסף וזו של תמר, המתקיימות בצירי זמן שונים - ובזכותה אלו שיוצאים לחפש זוכים גם למצוא.
ולא רק את הדמויות דינקה מובילה, גם הקוראים מובלים אחרי הכלבה למסע בעיר. היא לא עוד חיית מחמד שנועדה להיות תפאורה לסיפור, אלא זו שבזכותה הדמויות מצליחות להתבגר ולהשלים את המסע שהן צריכות לעבור. בזכותה הסיפור עגול יותר ושלם יותר, ולדמויות נותר רק להודות על המחויבות האינסופית שלה, ועל האופן שבו היא שמרה עליהם ועלינו הקוראים.
שולמית (רוצי פוצקי) - "איתמר מטייל על הקירות"
אם במסעות עסקינן, אז יש יצירה אחת של גרוסמן (או למעשה סדרת יצירות) שאי אפשר להתעלם ממנה - "איתמר מטייל על הקירות". "אף אחד בעולם לא יודע שאיתמר יודע ללכת על הקירות. רק הדובי והקוף יודעים", כותב גרוסמן בתחילת ספר הילדים, ומזמין אותנו להיות שותפים גם כן לסוד הקסום של הילד הג'ינג'י האהוב.
כשהוא יוצא למסע בין התמונות על קירות חדרו, ורוצה לעזור לאריות להתאחד עם בנם הקטן - פוגש איתמר בילדה במעיל כחול, כובע גדול ועפיפון אדום. "אה זה אתה, הילד מהמיטה שלמטה, אני כועסת עליך", אומרת הילדה התכולה, וצובעת את הסיפור ברבדים נוספים. למה היא כועסת? כי קוראים לה שולמית ולא רוצקי פוצקי כמובן.
דויד גרוסמן מספר "איתמר מטייל על קירות"
כחלק ממאמצי הסיוע, רוצקי (אה... סליחה - שולמית) משאילה את העפיפון לאיתמר והשניים הופכים לחברים. בכך היא הופכת לדמות שהיא אולי לא מרכז העלילה, אבל היא צובעת את סיפור הילדים האלה בגוונים שהופכים אותו לכל כך ייחודיים, כשהיא מספקת גם לגדולים וגם לקטנים שיעור על גבולות הדמיון ועל חברות.
נועם - "גן ריקי"
אחד מהכישורים הבולטים של גרוסמן נעוץ ביכולת הכתיבה שלו לילדים, אחת הסיבות לכך היא הדרך בה הוא מצליח להיכנס למוחם ולתאר לנו את שמתרחש שם. תחת עטו, ילדים הופכים אנשים של ממש, עם צרכים, רצונות, חלומות, גם אם עדיין צריך להחליף להם חיתול או שהם עדיין לא למדו לדבר שוטף. מתוך היכולת הזאת יצר גרוסמן את המחזה שנועד למבוגרים, אבל שהדמויות בו הן ילדים בגן - "גן ריקי".
המחזה, שלא עלה פעמים רבות בתיאטרון הישראלי, עוקב אחר תשעה ילדים בגן. למרות שהם רק בני ארבע כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, שהחיים ותלאותיהם כבר הספיקו לתת בו את אותותיהם. הילדים האלו שרק לומדים את החיים, לומדים את זה לפעמים עד כאב, גם כשמלבד זה הם עסוקים בקקי ופיפי - למעשה כמו כל בני האדם. ההצצה שמספק גרוסמן לעולם שלהם לעיתים מפרקת עד בכי. השיא הוא בדמותו של נועם. ילד עזוב ומלוכלך, הוא רק רוצה שישימו לב אליו, שיהיו חברים שלו גם אם לזמן קצר. בשיא המחזה, הוא גם נשכח בגן ללילה, מה שמדגיש את היותו דמות טראגית שפשוט אסור להתעלם ממנה.
זה "מחזה על חייהם של בני ארבע. במילים אחרות: מחזה על קבוצה של אנשים שאינם שולטים לחלוטין בדחפיהם, ביצריהם ולפעמים אף לא בצרכיהם הגופניים", כתב גרוסמן על המחזה הזה עת עלייתו בהבימה בסוף שנות ה-80, ותיאר זאת כמובן בצורה הטובה ביותר. "במידה ידועה הם נטולי עכבות מוסריות, נתונים בקלות לפיתויים ולהשפעות מכל סוג שהוא, מושפעים מאוד מתחושות קמאיות, מפחדים ראשוניים, סובלים (ואולי נהנים) מהזיות פרועות, אלימים ושבירים. מחזה על חייהם של ילדים בני ארבע, על המורכבות והרגישות של אנשים בגיל זה, על היחסים שהם יוצרים ועל מאבקם לזכות באישור לקיומם הרופף".
אהרון - "ספר הדקדוק הפנימי"
כשדנים ביכולת של גרוסמן לצלול לתוך נבכי נפשם ומוחם של ילדים - אי אפשר שלא לדבר על "ספר הדקדוק הפנימי". בספר, שיצא לאור בשנת 1991, אנחנו זוכים ללוות את אהרון קליינפלד מגיל עשר ועד גיל 14. דרך עיניו אנחנו לומדים להכיר גם את השיכון בירושלים בשנות ה-60 בו הוא חי, אם זה העץ החולה בחצר, השכנים, הסודות של המבוגרים והחלומות של הילדים.
היופי של הספר הזה טמון ברובו בזה שהוא מסופר דרך עיניו של אהרון. אם הוא לא מבין את הוריו - גם אנחנו לא, אם הוא מסתבך - גם אנחנו, אם בלבלו אותו במונחים במקום להסביר לו מה זה מחזור - אנחנו חווים את זה יחד איתו, ואם הוא חרד לנשים בגלויות הפורנו שהוא מצא במגירה - אנחנו זוכים לרגע להציץ למחשבה של ילד שמבין טוב מאוד אבל גם לא מבין בכלל מה הוא רואה.
בזכות אהרון והקשרים שלו עם הסביבה שלו אנחנו לומדים כל כך הרבה על המציאות המורכבת של ישראל אז ובכלל. מדינה שרבים בה הם ניצולי שואה בימים בהם יש דברים שאסור לדבר עליהם, מדינה שבה אנשים נאלצים ללמוד מחדש מהי הורות, מה הגבולות בין האישי לפרטי, מה המשמעות של להתבגר - ולהבין יחד עם אהרון שאולי עדיף פשוט להישאר תמימים יותר.
דובלה - "סוס אחד נכנס לבר"
כסופר שמשתבח עם השנים, גרוסמן המשיך גם בעשור האחרון לספק לנו יצירות שכמדינה אנחנו יכולים רק להתהדר בהן. בראש אלו עומד כמובן "סוס אחד נכנס לבר", שהפך את גרוסמן לסופר הישראלי הראשון (והאחרון, עד לזמן כתיבת שורות אלו) שזכה בפרס מאן בוקר - שיוקרתו שנייה רק לפרס נובל לספרות.
הרומן, שמסופר דרך עיניו של שופט בדימוס בשם אבישי, מתאר מופע סטנדאפ שלם של אדם בשם דובלה ג'י במועדון בנתניה. לאורך הספר, הקשר בין השניים מתבהר ואיתו גם הסיבות שבגינן הזמין דובלה בן ה-57 את החבר למופע, על אף שלא דיברו 40 שנה.
בדרכו הפתלתלה והמוזרה לפרקים, דובלה מתאר לאורך המופע כיצד נסע מבאר אורה לירושלים ללווייתו של אחד מהוריו, מבלי לדעת מי משניהם נפטר - מה שמוביל לנסיעה שלמה של הרהורים לגבי איזה הורה הוא מעדיף. כקורא, התחושה היא שדובלה לוקח בסיפור שני צעדים קדימה ואז צעד אחורה, מחזיק אותך בגרון, מאכזב, וחוזר.
ככה, דווקא כשלרגעים הוא מעצבן וגורם לרצות לאפס אותו, נולדה אחת הדמויות המרתקות של גרוסמן, שבנימוקים לפרס יו"ר חבר השופטים של מאן בוקר, ניק בארלי, הצליח לדקק את קסמו: "הדבר העיקרי בנוגע לספר הזה הוא שכל משפט ומשפט בו חשוב, קובע. זהו ספר קצר, ולעתים הדמות הראשית מאתגרת, אבל ההישג של דויד גרוסמן הוא בלתי רגיל. זו התעמקות יוצאת דופן בצער, באיך זה מרגיש לאבד הורה, מנקודת מבטו של אמן סטנדאפ. וכך, הוא זורק בדיחות לקהל - במקרים רבים בדיחות שלא 'עובדות', והדמות שלו מתפרקת לנגד עיניך כקורא. הוא מתאר לא רק אדם אחד אלא גם את ישראל כיום, בדרך שלעולם לא תוכל לדמיין. זה פוליטי אבל גם מאוד אישי".
דויד גרוסמן
לו היה יכול גרוסמן לכתוב את חייו אחרת, סביר שהיו דברים שהיה משנה. אבל מבחינתנו, גם הוא כמו דמויותיו, גדול מהחיים גם כשהוא הכי ארצי שיכול להיות. בזכות סיפור חייו, כתביו, ובחירת המילים הקפדנית שלו לאורך השנים - גרוסמן הפך בעצמו לאחת מהדמויות החשובות ביותר בתרבות הישראלית.
גרוסמן, שנוהג לומר את שעל ליבו באומץ, לימד אותנו על הפנים הרבות שיש לנו כחברה - אפילו שהפך לאחד מסמליו הגדולים של השמאל בישראל. בין אם אתם משתייכים לפלג אחד או אחר של הפוליטיקה הישראלית, מסכימים עם דעותיו או שלא, אפשר למצוא בכתביו של גרוסמן הגינות ייחודית. הם מתבלטים במיוחד ב"הזמן הצהוב", הפרויקט שבמסגרתו יצא לדבר עם אנשים בגדה המערבית, ובמאמרים שכתב לאורך השנים לעיתונות, וגם בזה שפרסם ב-ynet לפני שבועות אחדים. שם, הזכיר לנו שוב את החשיבות שבלהסתכל על עצמנו, עם הפנים נשואות אל עתיד טוב יותר:
"הרבה מבחנים נכונו כעת לכולנו. בחלק מהם אנחנו עומדים כבר היום: בגילויי האזרחות המופלאה, היצירתית. בסולידריות הסוחפת כל. בהתגייסות האזרחית האדירה, באופן שבו העם מתקן את מה שהמדינה קלקלה.
וגם היום, אפילו אחרי כל מה שקרה, יש איזו תחושה שמכאן, מנקודת הזמן הזאת, וביחד איתכם - בני הערים והעיירות והקיבוצים והמושבים - איתכם אפשר לבנות מדינה חדשה גם בפעם השנייה.
איתכם, עם הכוחות שלכם, עם האומץ שלכם, אפשר להתחיל שוב, מהתחלה, מבראשית".
