אבא שלי נכנס ויוצא מבית החולים כבר תקופה ארוכה.
אנחנו בעיקר דרוכים כל הזמן.
מקווים לטוב, אבל מכינים את עצמנו לגרוע מכול.
קופצים מכל שיחת טלפון.
לא ישנים טוב בלילה.
כל מי שליווה הורה מזדקן מכיר את תקופת הביניים הזאת. את השטח האפור.
לא פה ולא שם.
לפני שבוע נסעתי לבקר אותו בבית החולים.
אני תמיד נכנס למוד אוטומט כשאני שם.
רק ככה אני מצליח להכיל את הסיטואציה.
והסיטואציה קשה לי.
האמת הפשוטה היא שאני בדיכאון מזה כבר שנתיים.
אני מאמין שאנחנו מחוברים להורים שלנו בחוטים פנימיים סמויים, ושאם נחפור מספיק עמוק בעצמנו - נגלה שרוב מה שמתחולל בנו, בסוף איכשהו קשור בהם.
אמא שלי מולחמת למיטה שלו ולא זזה ממנו לשנייה.
מאכילה אותו.
מלטפת אותו.
מסדרת לו את הכרית.
אחרי 55 שנות נישואין - מתחת לעול השנים והשחיקה - עדיין יש ביניהם אהבה גולמית, ראשונית, שכמעט כבר לא פוגשים היום.
גם כשהוא שוכב שם, חלש ועייף, איכשהו אני מצליח להבחין בילד הנצחי שעדיין נשאר בו.
אולי בגלל זה הזיקנה לא מתלבשת עליו פיקס. היא מגושמת עליו.
הוא בוהה בחלון ופתאום מסנן לעבר אמא שלי בקול דהוי: "אורהל'ה!!".
בדיוק כשאנחנו בטוחים שהוא עומד לבקש כוס מים או שנחליש את המזגן, הוא פתאום שולח לה נשיקה באוויר וזורק לה כמו טינאייג'ר מאוהב: "איי לאב יו!!".
יצאתי מבית החולים ונכנסתי לאוטו.
ברדיו חנן שר: "כשנגמר לי האוויר, אני בוכה לבד ברכב".
גם לי נגמר האוויר, אז גם אני בכיתי לבד ברכב.
ואז עשיתי את מה שאני עושה תמיד אחרי ביקור. מחקתי מההארד-דיסק הפנימי שלי את התמונות של השעה האחרונה.
לא רוצה לזכור את אבא שלי ככה, חולה וכפוף.
אני רוצה לזכור אותו כמו שהוא היה עד לא מזמן. עם עיני תכלת ענקיות. עם ידיים בוטחות על ההגה. אבא כזה שלוקח אותנו לטייל בצפון בשבת. קיבוצניק ששרוף על שרית חדד. שצורח עלינו לכבות את האורות כי הוא לא עובד בחברת חשמל. אבא שנותן את הנשמה לילדים. האבא הכי טוב בעולם.
"בית עלמין צבאי מודיעין", הקלדתי בווייז, והמשכתי מבית החולים לאזכרה של חייל שנפל במלחמה.
ההורים שלו ביקשו שאבוא ואקריא שיר שהוא אהב.
כשהגעתי, כמעט התבלבלתי.
ברחבת הכניסה עמדו עשרות צעירים. מעשנים. מפטפטים. מחליפים חוויות.
לולא תפאורת בית העלמין, שלא משאירה מקום לטעויות, יכולתי לחשוב שמדובר בפגישת מחזור.
לא כי הם לא היו שבורים, אלא כי אנחנו כבר כל כך מתורגלים.
עצוב ככל שיישמע - אזכרות נהיו פה עניין יומיומי.
השכול כבר טמוע לנו בשגרה.
באזכרה עצמה לא יכולתי להוריד את העיניים מההורים.
תמונה כל כך עצובה וחורקת - הורים שעומדים מעל קבר בנם.
והרי רק לפני שעה קלה, עמדתי אני מעל מיטת אבי החולה.
פתאום הבנתי - גם אם הסיטואציה שלי מולו עצובה וכואבת, זו עדיין דרך הטבע.
הדרך הנכונה. התקינה. המעגלית.
ילד שמטפל באבא שמזדקן.
עד אותו רגע, לא הצלחתי למצוא את היופי והרוך בהיפוך התפקידים הזה בין הורים לילדים.
פתאום הסתכלתי על הסיטואציה באור אחר. מכיל. מקבל. סולח.
פתאום הבנתי שזכיתי.
זכיתי לראות את אבא שלי מזדקן. זכיתי לטפל בו.
זכיתי לקפוץ לבית המרקחת לקנות לו תרופות או לשבת לידו, גם אם לשעה קצרה.
זכיתי שיראה את הילדה שלי. הנכדה שלו.
אני מביא אותה אליו, שתשמח אותו ותיתן לו כוחות.
הוא מביט בה ואומר: "דרור קיבלה את העיניים שלנו!".
אני מסתכל על שניהם מהצד, והתמונה הזאת מרחיבה ומכווצת לי את הלב בו זמנית - תינוקת קטנטונת בת 4 חודשים מול איש בן 80.
כמו לאחוז בחיים משני הקצוות.
כל כך הרבה הורים קברו את ילדיהם השנה.
כמה הטבע התעקם לנו פה.
כמה המציאות השתבשה.
אני חושב על הילדה שלי, ועל איך כל מה שאני רוצה זה שהיא תחיה חיים טובים ומלאים, גם הרבה אחרי שלא אהיה פה.
כל תסריט אחר לא מתקבל על הדעת.
ההורות תמיד מלווה בפרידות קטנות. הכרחיות.
זה חלק מהחוזה ההורי.
אבל על סעיף הפרידה הסופית הזאת, אף הורה לא מוכן לחתום.
הכול נתון למשא ומתן, רק לא זה.
בדרך חזרה מהאזכרה, שוב נגמר לי האוויר.
שוב אני בוכה לבד ברכב.
ומקווה שהטבע יצווה את חוכמתו על האדם.
שנחזור למסלול ההוגן.
למעגל החיים התקין.
שההורים שלנו יזדקנו, ושנזכה לטפל בהם.
שהילדים שלנו יתבגרו, ויחיו הרבה אחרינו.
