טוקסידו איננו חליפת מגן, את זה אמיר חורי יודע היטב. רגע אחרי טקס פרסי אופיר, שבו היה מועמד לפרס השחקן הראשי הטוב ביותר על תפקידו בסרט "תמונת הניצחון", אחד המוזמנים פצח בסמול־טוק מביך איתו. "הוא נעמד מולי ושאל, 'תגיד, מה זה המבטא הזה?'", משחזר חורי. "עניתי: 'ערבי'. אז הוא שאל, 'מה העדה שלך?' ואז הוא שאל מאיפה אני. כשהשבתי שאני מחיפה, הוא התעניין 'מאיפה? ואדי ניסנאס?'. הוא בכלל לא היה מודע כמה זה נשמע גזעני. בהתחלה עוד ניסיתי להבין אם הוא במאי או מישהו מהתחום, אבל ברגע הזה לא היה לי אכפת גם אם זה היה טרנטינו. אני נגעל מאנשים כאלה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קורה הרבה שאנשים מופתעים שאתה ערבי?
"לא מנחשים אפילו. גם אם אדבר במבטא האותנטי שלי אנשים שואלים 'אתה פורטוריקני? ספרדי? מה זה המבטא הזה?'"
וכשאתה עונה שאתה ערבי נוצרי - נרשמת אנחת רווחה?
"בואי נדבר על זה רגע, כי זה הכי מעצבן אותי. 'אה, אתה נוצרי, אתה משלנו'. לא בא לי לשמוע את המשפטים האלה. לא בא לי לבוא לפרס אופיר, להיות מועמד לתפקיד ראשי, לסיים את הטקס ולנהל שיחה כזו. רגע לפני עוד ישבתי על כיסא מול אנשים שמועמדים לפרס האקדמיה. רבע שעה אחרי טקס פרסי אופיר, אני חוזר להיות סוג ב'. החזירו אותי לקרקע. וזה לא שאני עולה ממנה על סולם. לערבים אין סולם, אם יש סולם זה סולם עם חבל שמישהו זורק לערבי מהצד השני, ומי שרואה אותו מטפס אומר: 'הוא בוגד'".
כלומר: מתייהד?
"משתכנז. זה מבלבל אותי כי או שאני נתפס כ'בעל דעות קיצוניות' או שאני 'משתכנז'. וזה מבלבל, כי ככל שאני מתפרסם אני מפחד יותר".
כי אם תציג את הצד הערבי תעצבן את הציבור הישראלי, בעוד עמדה מפויסת תרגיז את הציבור הערבי?
"זה שאני מתראיין עכשיו הופך אותי למוקצה בצד השני. אבל אם אני מתראיין אולי אני יכול לעזור לאנשים שמשלמים מחירים. בגוף שלהם, בגזענות, במלחמות. אנשים משני הצדדים לא רוצים לשמוע את המילה 'אפרטהייד', אבל בואו, זו בעיה שלא פתורה כבר 70 שנה וזו הסיבה שאני מהסס להתראיין".
מה אתה חושש שיקרה בעקבות הראיון הזה?
"לצד אנשים שיגידו, 'זה חלק מהמקצוע, ואתה צריך לעשות את זה' יהיו גם אנשים שיגידו 'אתה בוגד'".
מבלבל.
"אני באמת מבולבל, אני חושב הרבה על מה להגיד ומה לא להגיד, כי אני מפחד על הקריירה שלי. זו מדינה מבולבלת, מדינה של סלט - סלט ישראלי או סלט ערבי, לא יודע. ומה אני בסלט הזה: המלפפון? הבצל? אולי אני העגבנייה הרקובה שלא מבינה אם היא בכלל קשורה לסלט".
אמירה מדכאת.
"מה לעשות, אני כבר 26 שנים במדינה הזו. יש B.A ו־M.A בלהיות ערבי בישראל".
בישראל 2021, שנייה ל־2022, אמנים משני צידי המתרס מפחדים לפשפש בסלט הירקות שנקרא הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אמירה אחת שדורכת על יבלת יכולה לקצוץ את הקריירה דק־דק. ויש מה להפסיד. חורי בן ה־26 מודע לחיבוק שהוא מקבל עכשיו מהמיינסטרים הישראלי, עם רזומה שכולל את הסדרות "פאודה" שנמכרה לנטפליקס ו"המתופפת הקטנה" שעלתה לשידור בבריטניה ובארה"ב, הסרט "שבעה ימים באנטבה" וגם תפקיד בסדרת הלהיט "תאג"ד". בימים אלה הוא משחק בהצגה "גדר חיה" בתיאטרון הקאמרי, ומתנוסס על שלטי חוצות ככוכב סרטו החדש והמדובר מאוד של אבי נשר "תמונת הניצחון". תוסיפו לזה את הכריזמה והמראה - וקיבלתם את אחד השחקנים הכי מסקרנים ומבטיחים כרגע בישראל.
לא מעט שחקנים במעמד הזה היו מנצלים את המומנטום לחיוך אינסטגרמי ולקטיפת קמפיינים. חורי מחייך - ומדבר. הוא יודע שלדבריו יש מחיר, אבל הוא גם לא מסוגל להיות פלקט. ודווקא התפקיד שלו בסרט של נשר - שמבקש להציג גם נרטיב ישראלי וגם נרטיב פלסטיני לכיבוש קיבוץ ניצנים בידי כוח מצרי ב־7 ביוני 1948 – מזמין, או אולי מאלץ אותו לחשוף את הקונפליקט האישי שלו, את הדיסוננס הפנימי שקיים בו כמיעוט במדינה שלא בדיוק מחבקת את מיעוטיה. דמותו בסרט מתבססת על דמותו האמיתית של מוחמד חסנין הייכל, עיתונאי מצרי שהתלווה לחיילים המצרים שביקשו לעזור לאחיהם הפלסטינים לגרש את היושבים הציונים על אדמת קיבוץ ניצנים במטרה להציג להנהגה המצרית "תמונת ניצחון". עוד לפני שנכנס לנעליו של הייכל, מצא עצמו חורי בדילמה קשה, צורבת. "כשפנו אליי עם הסרט, ישר אמרתי לעצמי לא", הוא מודה. "אבל אני רוצה לעבוד כשחקן, ועובד על עצמי להבין שלא משנה מה אעשה תמיד לאנשים יהיה מה להגיד".
באינסטינקט רצית לסרב?
"כן, כי זה מורכב לשחק בסרט על עצמאות מזווית ישראלית, כשאני יודע שזו בעצם הנכבה מהעין שלי. ואני אוהב את אבי נשר, הוא פולני, עדין, מאוד רגיש. התחברתי אליו בתור בן־אדם, ולעבוד איתו זה מדיטציה. אבל לפעמים לא בא לי להיות 'הערבי של אבי נשר'. לא בא לי את האחריות הזו. אני רוצה פשוט לשחק, אבל אני מבין שאני מייצג עם, ורציתי לנסות להביא את הצד שלי בפן האמנותי של הסיפור, התחברתי לדמות של הבמאי הזה. בסרט הוא במאי".
במציאות הוא היה נגד הסכם השלום בין ישראל למצרים.
"הוא מה שקוראים בעברית, 'אנטישמי'. הדבר היחיד בסרט שמאוד קרוב להייכל האמיתי זה שכשנחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים הוא אמר, 'למה נלחמתי 60 שנה? אם כבר מלחמה אז עד הסוף'".
איך מייצגים נרטיב ערבי בסרט של במאי ישראלי, ציוני?
"מה שאבסורד פה זה שהסרט מספר על תקופה שהמצרים באו לתמוך ולעזור לפלסטינים, ומי שמגלם את המצרים בסרט אלה שחקנים פלסטינים. כשפגשתי את אבי הוא אמר לי, 'אנחנו לא נוכל לעבוד עם המצרים, אנחנו נעבוד עם שחקנים פה מהארץ, ערבים, והם ישחקו במבטא מצרי'. קצת התלהבתי מזה שיש לי את ההזדמנות, אבל שאלתי את עצמי, למה אי־אפשר להביא שחקנים מצרים?"
מה הבעיה עם זה?
"אני לא יודע. מבחינתי זה הפריע בנקודה הכי פשוטה של הסיפור, זה אבסורד שפלסטינים מגלמים מצרים שבאים לעזור לפלסטינים. זה בילבל אותי רצח".
מה חשבת על הטריילר של הסרט?
"הטריילר עצמו בסדר, אבל בטריילרים הקצרים לפרמיירה לא הראו בכלל את הצד של המצרים - אלא רק את הישראלים - וזה מאוד ביאס אותי. שאלתי למה ואמרו, 'כי מתעסקים כאן בנעורים ובקומדיה ולא בפן המלחמתי'. אמרתי, 'אבל יש יותר נעורים וקומדיה בצד המצרי'. זה שיש ערבית בטריילר הופך את הסרט ליותר פוליטי? אני לא מתערב, אבל לא לשים את הצד של הערבים בטריילר יכול להפתיע את הקהל כשהוא מגיע לקולנוע ופתאום רואה מצרים. לי היה חלק בסרט שהוא לא בהכרח פוליטי, חלק מאוד אנושי. בתוך כל המלחמה הזאת יש דובדבן קטן, סיפור אהבה בין חייל לפלסטינית".
אתה מרגיש שהסרט שמבקש להציג את הנרטיב של הצד השני לא מביא את תפיסת העולם הזאת באופן מספיק עשיר?
"בסרט אומרים החבר'ה בקיבוץ, 'האפנדי קנה פה שטחים', אבל יש שטחים שכבשו בלי לבקש, אי־אפשר להכחיש את זה. בסרט פלסטינים משחקים את המצרים שבאים לעזור להם. אבי התלהב מזה ששם הסרט הוא 'תמונת הניצחון' על שם תמונת הניצחון של המצרים, אבל בשביל פלסטינים זו תמונת הכישלון. 20 אחוז מתושבי המדינה חושבים שזה כיבוש ונכבה. אז אני התמקדתי בחליפת גוף שנתנו לי ללבוש בסרט, בצבעי המוקה שלה שמזכירים לי את הקפה של הבוקר".
שיחקת בתפקיד שיושב לך על פצע?
"במדינה הזו סרטים וסדרות הם תמיד על צבא או על ההיסטוריה הישראלית, ובתור ערבי אני מנסה לקבל את זה ולהמשיך הלאה ולהסתכל על הדברים הטובים. זה כמו לפגוש יהודים קצת גזענים ולהשתמש בהומור כדי לגרום להם להרגיש שאני בסדר, שאני מרגיש בנוח, שאני יכול לצחוק על כולם".
וזה אמיתי? אתה מרגיש בנוח?
"לא יודע. זה כמו שכשאני משחק דמות של ערבי בתיאטרון אני מצחיק אנשים כי המבטא הערבי מצחיק אותם. יש בזה משהו עצוב, אבל אני שחקן, אני אוהב שאנשים צוחקים ומוחאים כפיים. האם זה מה שמצחיק אנשים? ערבי במדינת ישראל? אני רק זה וזהו? אני מגלם את הערבי הטוב במדינה כי יש לי בייבי פייס? מה אני? שמעי, גם בערבית אני מנסה למצוא את עצמי ולא מוצא תשובה. אני חוזר לחיפה לפעמים בשביל למצוא תשובה לזהות שלי, קצת לדבר בערבית ולהיות עם ההורים שלי. אבל עמוק בפנים אני רוצה להיות איש העולם, להיות עצמאי בכל מקום. שלא יגדירו אותי. אני לא רוצה להרגיש זר".
אתה מרגיש זר ביום־יום שלך?
"תלוי מתי ואיפה את תופסת אותי".
עכשיו, בבית קפה בתל־אביב?
"אני שואל את עצמי האם לבקש מצית ממישהו עם מבטא או בלי מבטא כדי שלא יפחד ממני? אם לדבר עכשיו ברי"ש אשכנזית ציונית או בריישש (מדגים) של מזרחי, אבל אני לא נראה מזרחי, זה מבלבל אותי. אני לא יודע איך לגשת לאנשים. פה בתל־אביב אף פעם לא הבנתי איך להתנהג".
בתל־אביב אין יותר פתיחות?
"לא יודע אם זה פתיחות או שאנשים עסוקים כל הזמן עד שאין להם זמן להתעסק בדברים אחרים. כשאני מתחיל לדבר בתל־אביב על פוליטיקה אני מגלה כמה הם עיוורים. לא פגשתי הרבה אנשים בתל־אביב שפגשו ערבים בחיים שלהם. גם פה יש דעות קדומות".
עלא דקה, שמשחק איתך ב"תמונת הניצחון", אמר לי פעם, "לפעמים אני מרגיש שבגלל שאני גם פה וגם שם, אני צריך להיות קצת או"ם, לא לפגוע באף צד".
"אני מזדהה עם זה. ולפעמים בא לי פשוט לא להיות. בא לי למות לפעמים. לא להיות כלום. זה מתיש, לא בא לי להיות הורה במדינה הזו. לא בא לי לגדל ילדים לתוך המציאות הזו. וגם לא בא לי לגדל ילדים בחו"ל עם בלבול עוד יותר מורכב, שהם לא יודעים מה הם ומאיפה ההורים שלהם. בת דודה שלי חיה בטקסס וכשהן באות לבקר הן מדברות באנגלית, לאמא שלהן יש תעודת זהות כחולה, אבל הן לא יודעות איך להתנהל, הן תיירות פה. גם אני תייר פה, ונולדתי פה. סבא שלי לא היה תייר. הזמן עובר ואנחנו לא פותרים את הסכסוך".
איך אתה מגדיר את עצמך?
"כל יום אני משהו אחר, גם מול עצמי. אם להגדיר את זה כמו בתעודת זהות, אני אומר שאני ערבי, גדלתי בחברה ערבית בתור בן־אדם, חונכתי בדת הנצרות, על הנייר אני אזרח ישראלי, יש לי תעודה כחולה, והמשפחה שלי היא משפחה פלסטינית. זו זהות אחת שהיא מספיק מורכבת בתוך מדינה שהיא כולה ערב רב של זהויות".
בפרמיירה החגיגית ל"תמונת הניצחון" רשם חורי עוד התכווצות תחת ז'קט מחויט. "באתי לפרמיירה ואבי נשר ניגש ואמר לי: 'יש לי הפתעה בשבילך, נטוס לארצות ערב עם הסרט הזה, נשווק אותו אני ואתה לבד ונדבר על זה שאנחנו מסכימים שאין שלום, מסכימים על אי־הסכמה'. היינו בסביבה עם אנשים, עם יין, לפני שהתחיל הטקס, והרגשתי כאילו מישהו ירה לי כמה פעמים בראש. אני מאוד מעריך את אבי, אבל התבאסתי שהוא מדבר על הדברים האלה ממקום שהסכסוך הוא קצת אינטרס, קצת נטפליקסי".
מה זה עשה לך?
"אני מבין שהייתי צריך לקבל את זה כמחמאה, אבל בגלל ההערכה הזו, באותה רמה זה הפחיד אותי. זו אחריות שלא בא לי להיות חלק ממנה והוא יודע את זה".
כי שאלת את עצמך אם זה קשור להיותך שחקן טוב או לזה שאתה ערבי?
"בדיוק זה מה ששאלתי את עצמי באותו רגע".
שאלת אותו?
"לא היה זמן. לא רציתי גם. סוג של קיבלתי את הדבר הזה כמו שישראלים מקבלים את זה שלהיות ערבי זה מורכב".
אמרת בראיון לאיתי סגל שמבחינתך להגיד "ערבי חתיך" זה גזעני.
"זה בעיקר גורם להרגיש שערבי אמור להיות מכוער. להגיד שאני חתיך זה מחמיא, אפשר להפסיק להגיד גם 'ערבי'. בוא נעשה יותר דברים מחברים ולא מפרידים, למרות שזו מציאות מורכבת עם שולט, נשלט, סוג ב', סוג ז'".
איזה סוג אתה מרגיש?
"אני לא יודע, אבל לא סוג א'".
את "ויהי בוקר", הסרט של ערן קולירין שעוסק בערבים ויהודים וקטף לא מעט פרסי אקדמיה, השחקנים הערבים החרימו בפסטיבל קאן בגלל שהוא מוגדר כסרט ישראלי. האם כזה דבר היה יכול לקרות לך?
"לא אדבר בשם השחקנים המחרימים, אני מנחש שקרה משהו נוסף שגרם להם להחרים אותו. עם 'תמונת הניצחון' זה אחרת. ידעתי שאני בא לעשות סרט ציוני עם במאי ציוני. מראש להיכנס להפקה ולהגיד, 'אני לא רוצה להיות חלק ממנה במאה אחוז' זה לא אחראי".
ההורים שלך צפו בסרט?
"כן. אמא שלי אמרה לי אחר כך, 'אתה סתם אידיוט, פחדן. נתנו לך פה במה טובה להצטלם יפה, לשחק אמין'. היא גאה בי ואני מאוד אוהב את זה. אבא שלי אמר לי את אותו הדבר. כיף לקבל תמיכה מהמשפחה בזה שאני שחקן, עם כל המורכבות של הפוליטיקה בצד".
תגיד, למה לא לנסות את מזלך במדינה אחרת שבה לא תחיה את הקונפליקט הזה ברמה השעתית?
"למה כדי לשרוד את הסכסוך או את החיים צריך לעבור לחו"ל? למה לא לחיות פה ולהמשיך פה? אבי כל הזמן אומר לי, 'יש לנו קפה שאנחנו צריכים לעשות בבית שיהיה לך בלוס־אנג'לס, חכה־חכה'. זה מחמיא לי, תודה שאתה רוצה שאגיע ללוס־אנג'לס, אבל למה שלא נעשה את הקפה הזה פה, כשאני ואתה שכנים בבית טוב וחיים טוב בגן עדן שהוא ההולילנד של העולם הזה? למה ללכת למקום אחר?"
חורי נולד בשכונת הדר בחיפה לאבא צלם אירועים ולאמא מורה, בן זקונים אחרי שתי בנות. בנעוריו חלם להיות במאי, אך כשלא התקבל ללימודים בסם שפיגל החליט ללמוד משחק ביהורם לוינשטיין, לצד בנות כיתה כמו ניב סולטן וליהי קורונובסקי. כמו הדמות שהוא מגלם בסרט של נשר, הצורך לספר סיפור באופן רומנטי אינו זר לו. בשמונה השנים האחרונות, ובמקביל לקריירת המשחק הנוסקת, הוא מצלם אירועים.
"אבא שלי צלם, אז התפוח נפל בחור המוכן שמתחת לעץ", הוא צוחק, "לפעמים אנשים מבקשים תמונה עם הצלם, לא ראיתי הרבה צלמים שמצטלמים עם האורחים. בא לי להחזיק מצלמה כל הזמן, להיות רק בזה, לכתוב מזה תסריט. אני מתעסק יותר בחתונות של ערבים וזה מרתק שלכל כפר ולכל עיר יש מבטא אחר, פרספקטיבה אחרת. אני יודע לקרוא חתונה יותר טוב ממחזה. שם זה הפורטה שלי. יש קצת שקר וזיוף ביום הזה, וזה מזכיר לי גם את המציאות שלנו, שבשביל האורחים והמשפחה אנחנו צריכים לתת חיוך מאולץ ולרקוד".
אז אתה יכול לדעת מתי הזוגיות תסתיים לא טוב?
"אלה ריכולים של צלמים מאחורי הקלעים, זה כבר לסדרה שלי".
בכל מה שקשור לגזרה הרומנטית שלו עצמו, חורי מצולק עדיין ממערכת היחסים המתוקשרת האחרונה שלו, שנה וחצי של זוגיות – כולל חיים משותפים בתל־אביב - עם אלונה סער, בתו של גדעון. לסיפור האהבה הזה היו גם אדוות פחות נעימות: הטוקבקיסטים עלו למתקפה, ארגון להב"ה קרא לסער, אז ח"כ מטעם הליכוד, למנוע התבוללות, והאחרון צייץ בטוויטר "אלונה, הבת האהובה שלי, היא אדם פרטי. צאו מהחיים הפרטיים שלה!".
"הלכתי פעם ברחוב בתל־אביב ואמרו לי, 'הו, זה אמיל מתאג"ד!' רצו להצטלם איתי, אחת הבנות אמרה, 'יואו, מה־זה התאהבתי בך' ואז חברה שלה אמרה לה, 'אבל רק בדמות, נכון? לא במציאות'. לא הבנתי אם הוחמאתי או שאכלתי כאפה עכשיו?"
זה נגמר באוגוסט 2020, מיטיבי החיטוט ימצאו עוד תמונה שלה בפיד אינסטגרם של חורי (וגם שלו אצלה, כמה שורות מתחת לתמונה עם הנוכחי, מלך זילברשלג) - אבל חורי מסרב לנדב מידע על הקשר ההוא, או על הסיבות לפרידה. "אני יכול לסכם את כל השאלות על התקופה הזו ועל אלונה לתשובה אחת", הוא מכריז: "אני מאוד מעריך את אלונה, מאוד מאמין בה, היא שחקנית מאוד מוכשרת והיא תגיע מאוד רחוק, האמנתי בה עוד לפני שהכרתי אותה לעומק, אבל כל הנושא הזה של מה שקרה בינינו ומה שקרה לנו זה רחוק, זה לשון עבר. המשכנו הלאה".
הבאזז שהיה סביב מערכת היחסים, שבמידה רבה יכול לעשות טוב לשחקן, היה לך נעים?
"זה עשה את ההפך. גרם לי לא לרצות לשחק. אפילו חברים מחיפה אמרו לי ברגע שהכול התפרסם: 'לא נורא, אמיר, כל שחקן עושה משהו בשביל להתפרסם'. ולא הבנתי, לא עשיתי את זה בשביל להתפרסם. בגלל הבאזז בתקופה הזו לא רציתי להמשיך במקצוע הזה. הרגשתי שזה עצוב שזה נותן לי יתרון בראיונות".
נכווית.
"זה גרם לי להבין שוב מה זה להיות ערבי במדינה הזו".
כי קראת טוקבקים?
"דווקא זה הצחיק אותי. מצחיק כמה המציאות הזו מטומטמת ושאנשים פשוט לא פותחים ספר, או מפחדים מהספר שמסביר להם מה זה הצד השני".
מה למדת מהזוגיות עם אלונה?
"שכשאני רוצה להפריד בין אהבה לאמנות ולפוליטיקה אני מסוגל".
ועכשיו יש לך חברה?
"על כמה שאלות אני יכול לא לענות לך?"
דווקא על זו אתה בוחר לא לענות?
"לא אגיד לך אם אני רווק או לא. אני מסתדר בחיים".
אתה מחוזר?
"לפעמים. אבל מתחילות איתי לרוב כדמויות שאני עושה ולא כאמיר. הלכתי פעם ברחוב בתל־אביב ואמרו לי, 'הו, זה אמיל מתאג"ד!' רצו להצטלם איתי, אחת הבנות אמרה, 'יואו, מה־זה התאהבתי בך' ואז חברה שלה אמרה לה, 'אבל רק בדמות, נכון? לא במציאות'. לא הבנתי אם הוחמאתי או שאכלתי כאפה עכשיו?"
אז אתה רווק או לא?
"מה אכפת לך? לך יש ילדים!"
אתה רוצה ילדים?
"ילדים זה נושא אחר לגמרי, לא בא לי ילדים במדינה הזו. לא יודע, אני בן 26, חכי. מה את רוצה ממני?"
אתה מצליח, נראה טוב. מה אתה עושה עם כל הכיף הזה?
(צוחק): "אוכל שוקולד ליד עץ הכריסמס. אמא שלי עשתה אחלה עץ השנה".
ומה החלום?
"לקבל את עצמי, את מי שאני. לא לחשוב יותר מדי על מי אני ולמה אני כמו השאלות של סטניסלבסקי. זה החלום שלי".
אתה עובד על זה?
"לפעמים".
איך?
"אוכל שוקולד מתחת לעץ הכריסמס".
פורסם לראשונה: 07:24, 31.12.21
