כמו שמגיע לאחד מההישגים המיתולוגיים ביותר בתולדות ספרות המדע הבדיוני, העיבוד הטלוויזיוני לסדרת ספרי "המוסד" מאת אייזק אסימוב הוא עניין מפואר. לא רק ברמת הפירות הברורים של תקציב העתק שממנו נהנתה הסדרה החדשה הזו (של אפל TV פלוס), אלא גם ברמת שאפתנותה הנרטיבית והתמטית. כי "המוסד" מבקשת לתאר את סיפור נפילתה ותחילת תקומתה של גלקסיה שלמה - ודרך הסיפור הזה, לנסות ולהבין משהו בסיסי ונצחי על הרוח האנושית. לא פחות.
אסימוב עשה זאת קודם, כמובן, וחקק את שמו בדפי הז'אנר ובכלל. מאז שהחל לברוא את העולם הזה בראשית שנות ה-40, דרך הרומנים שראו אור בסדרת ספרי "המוסד" ועד להמשכונים שנכתבו אחרי מותו, אסימוב - כמו גיבורו המתמטיקאי, ד"ר הארי סלדון - ביקש לעסוק בקשר שבין היסטוריה לציוויליזציה, בקורלציה שבין הלקחים שלמדנו מהעבר והמסלול שאנו מתכננים לעתיד. תמות אחרות שבהן עסק במהלך הסאגה כוללות את נושא שימור הידע, גבולותיה של האקראיות, אינדיבידואליזם אל מול תקדים וסטטיסטיקה, ועוד.
רבים אחרי אסימוב עסקו בתמות דומות - סופרים כמו וולטר מ. מילר, שב"המנון לליבוביץ'" המופתי, המשעשע והמצמית עסק בקורותיהם של נזירים משמרי-ידע בעידן פוסט אפוקליפטי ברברי, ובמעגליות חסרת התקווה של האינסטינקט האנושי להשמדה עצמית. אבל אסימוב היה הראשון שהעניק לנושאים הללו טיפול אפי, חובק גלקסיה שלמה, רב גיבורים, תהפוכות, סודות ושנים. ובכל ספרי "המוסד" שלו המסרים נותרו עקביים: גם הסטטיסטיקה המדוקדקת ביותר, זו שכבר נושקת לנבואה בחזותה את העתיד, תקרוס אל מול הגורם האנושי; הכוח הסוער, הבלתי צפוי, הבונה וההורס הזה שמפעם בנו, הופך אותנו למי שאנו - ולעיתים כה קרובות, מוביל אותנו לקונפליקט, משבר ואובדן.
את ניסיונה האמיץ לקפל את הדיונים הגדולים הללו לסיפור טלוויזיוני קולח ונהיר "המוסד" צולחת לא רע בכלל, לפחות על סמך צמד פרקיה הראשונים, וזה כבר מרשים למדי. יחד עם הספקטקל הקולנועי העשיר שהיא מציעה לצופיה, החוויה הכללית סוחפת וראויה, למרות אי אלו פגמים שניכרים בדרך.
סיפור הסדרה מתחיל דה פקטו כשהמתמטיקאית הצעירה והמבריקה גאל דורניק (לו לובל) עוזבת את פלנטת הולדתה השרויה במשטר דתי פנאטי, בהזמנתו של הארי סלדון (ג'ארד האריס) – מתמטיקאי אגדי שעשה לעצמו שם ברחבי גלקסיה כממציא ה"פסיכוהיסטוריה", מודל הסתברותי שמאפשר ניבוי של העתיד בהסתברות גבוהה. גאל מצטרפת לסלדון ומאמיניו בפלנטה הנאווה טרנטור, הנמצאת בליבת הגלקסיה ומהווה את מוקד שלטון הקיסרות הגלקטית. אלא שעד מהרה, היא מוצאת את עצמה נעצרת בידי השלטונות מאחר וסלדון - שמנבא את נפילת הקיסרות ולאחריה תקופת הרס וחשיכה שתימשך 30 אלף שנה - סוחף אחריו מאמינים ומאיים על הסדר הטוב, שגם כך מתערער בעקבות מאמציהם של טרוריסטים מקולוניות בשולי הגלקסיה (כך נראה) לפגוע בקיסרות.
אבל סלדון מציע סוג של מזור, גם אם מדובר בנחמה פורתא עבור הטריליונים שימותו - להקים מוסד שירכז את הידע הגלקטי ויהיה אמון על הובלת האנושות הפזורה ברחבי הגלקסיה (היו מעט מאוד חייזרים בסדרה של אסימוב) דרך המשבר. גאל אמורה לסייע לו בכך, אם השושלת הגנטית ששולטת על הגלקסיה תבחר שלא להוציא אותם להורג ותיאות להעניק לסלדון את מבוקשו.
תיאורה המפורט של השושלת הגנטית הזו היא אחד מהשינויים הבולטים שעשו יוצרי "המוסד" הטלוויזיונית, דיוויד ס. גויר וג'וש פרידמן, בחומר המקור של אסימוב. ברומן הראשון שבסדרה לא טרח אסימוב להרחיב יותר מדי בנוגע לשליטי הגלקסיה, והסתפק בעיקר באפיונם כמנוונים ואנוכיים, כדרכם של שליטים. גויר ופרידמן, מטעמי עניין וקונפליקט ודרמה - דברים שבסדרת טלוויזיה אמורים להיות ברורים ומיידיים יותר מאשר ברומן רחב יריעה - מרחיבים בנוגע אליהם. בטלוויזיה צריך אנטגוניסט מובהק וצריך אותו מהר, וגם אם יש משהו מעט מכני ומתבקש בשימוש שנעשה בשלישייה השלטת המוזרה הזו - כולם שיבוטים של הקיסר קליאון הראשון, אחד ילד (קסיאן בילטון), אחד בוגר (לי פייס) ואחד מבוגר (טרנס מאן) – זה עובד.
פייס ("שומרי הגלקסיה", "קוד שרוף"), אשר מגלם את השיבוט האמצעי שמנהל ביד רמה את ענייני הקיסרות, כבר עשה קריירה מגילום דמויות נבלים שחצניות, מלכותיות וגדולות מהחיים - ובאובר-אקטינג הרגיל שלו, מאיים להעניק לסצנות בכיכובו אופי כמעט פארודי (תחשבו אדי רדמיין ב"עלייתה של ג'ופיטר"). אבל הקונספט של השושלת הגנטית לא חדל מלרתק, והגדלת תפקידה בעלילה מסייע להפיח יותר אישיות בתיאוריו המעט יבשים של אסימוב, שלעיתים קרובות במהלך סאגת "המוסד" נמסרים בפרוזה שגובלת בקצרנות.
בכלל, לא חסרה לה אישיות, ל"המוסד" של גויר ושות', והרבה ממנה, כאמור, היא חבה לשינויים שערכו גויר ופרידמן בחומר המקור. לא כולם מנומקים - דמותו של גאל, למשל, עברה שינוי מגדרי (ב"המוסד" של אסימוב גאל המתמטיקאי הצעיר הוא זכר) – אבל ככלל, התרומה שלהם מסייעת לחבר את "המוסד" לקהל הצופים שלאו דווקא בקיאים בסאגה של אסימוב, המכסה מאות ואלפי שנים ועוברת בין שלל דמויות ואירועים חובקי-גלקסיה. המטרה המתמדת היא ניסיון לעגן את רצף האירועים המונומנטליים הללו בגיבורים אנושיים מעוררי הזדהות, ולרוב ב"המוסד", זה מצליח.
עבור הטהרנים, המעריצים המושבעים של יצירתו של אסימוב, השינויים הללו עשויים להיות לרועץ. הרי האסטרטגיה המתבקשת של גויר ופרידמן עומדת בניגוד לתמה המרכזית ברומנים של סדרת "המוסד", שביקשה למפות טרנדים התנהגותיים ומגמות סטטיסטיות לאורך עידנים. אבל האסטרטגיה הזאת גם מחמיאה לסדרת הספרים, שכן התמה השלטת הנוספת של "המוסד", זו שמבצבצת כמעט בכל שלב, היא כאמור מקומו של הגורם האנושי בכל התמורות האדירות הללו – האופן שבו אדם אחד מסוגל להטות את מסלולן המותווה מראש של ההיתכנות וההסתברות. השינויים שביצעו יוצרי "המוסד" עלולים להיראות פשטניים ומתבקשים במיקרו, קונבנציות של אופרות חלל גרידא - אולם בתמונה הגדולה יותר, הם מציעים שדרוג לחומר המקור, מאחר ואסימוב נהג להזניח מעט את גיבוריו על חשבון הסיפור הגדול שביקש לספר.
ויש כמובן גם את הערך האסתטי של "המוסד" - סדרת טלוויזיה שעל פי הדיווחים וההוכחות על המסך עלתה מאות מיליוני דולרים. הכסף הזה ניכר כמעט בכל פריים, בעיצוב העשיר של הסטים ובאפקטים המיוחדים המרשימים. סיקוונס אחד שמגיע בפרק הראשון ומתאר התרחשות מונומנטלית בפלנטה טרנטור הוא משהו מופלא באמת ובתמים, מהסוג שגם סרטי המד"ב ההוליוודיים הגדולים והיקרים ביותר היו שמחים להתהדר בו.
הדיווידנדים של ההשקעה הזו משמעותיים, שכן הם מסייעים להפוך את "המוסד" לסדרת-אירוע, יצירה טלוויזיונית עם יומרות של בלוקבאסטר קולנועי וארומת ה-Must See TV הנלווית – ועם האמצעים לעמוד ביעדים שהיא מציבה לעצמה. על סמך שני הפרקים הראשונים של "המוסד", נראה כי ההתאמות והשינויים שערכו יוצריה בחומר המקור המיתי של אסימוב מיטיבים איתה, לרוב, ומדגישים את הגיבורים האנושיים של הסאגה הנרחבת שלו. מה עוד אפשר לבקש? לא הרבה. אולי רק שמודל הניבוי הסטטיסטי של הארי סלדון יעבוד גם בנוגע ל"המוסד" הטלוויזיונית, ושתישאר מוצלחת גם בהמשך.
