כל החופשה אנחנו מחפשים את רגע הקסם הזה. שכבר כמעט אין דרך להשיג פה
לא יודע מה חשבתי לעצמי כשגררתי את המשפחה ל"קיאקי כפר בלום". בעצם אני די יודע מה חשבתי לעצמי: שאנחנו נפליג בקיאק, או בסירת גומי, או באבוב, באזור כפר בלום. נשמע סביר, לא?
הם ממש גדולים בביזנס, כפר בלום. לטענתם הם מהראשונים שבאו עם הקונספט הזה של לקחת משהו מתנפח, לשים אותו על מי הירדן ולהתיישב בתוכו בצרחות כי המים קפואים מכדי לסתום בקשר לזה. ובאמת, מי לא שמע על קיאקי כפר בלום. אמרת קיאקים – אמרת כפר בלום. זה לא אני המצאתי; זה אשכרה הסלוגן שלהם כשאתם מטלפנים לשאול איך זה הגיוני שבאתר שלהם, כשרוכשים כרטיס, לא צריך לתאם מועד ושעת הגעה.
"לא צריך לקבוע מראש", ענתה לי הפקידה. "פשוט תגיעו מתי שאתם רוצים".
וואו, אמרתי לעצמי. אף אחד כבר לא רוצה להפליג בירדן, הא? החבר'ה האלה כל כך פנויים ומחוסרי תעסוקה עד שהם בטח יושבים שם בדד לחוף ירדן ורק מחכים שמישהו סוף־סוף יבוא ויבקש לשכור מהם קיאק – לכן לא אכפת להם בכלל מתי תגיע. אז הגענו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אולי הייתי צריך להתחיל לחשוד כשהתברר שהחניון מלא עד אפס מקום ושאפשר לחנות רק בשדה הסמוך. אבל הנחתי שיהיה בסדר; בכל זאת המסכנים האלה יושבים שם עם הסירה שלהם ורק מתים שמישהו יבוא לשכור אותה מהם. כשנכנסנו למתחם והפכנו חלק מנחיל אינסופי, עצבני, של ישראלים שכולם נראו, משום מה, כאילו הם רגע לפני או אחרי קטטה המונית בכניסה למסעדה באילת – באמת, מפלס העצבים הכללי פשוט איית באוויר את המילים "יאללה מכות", וכולם צעקו על כולם ודחפו את כולם כל הזמן – ובכן, פה חשדתי.
אולי אנחנו בכל זאת לא היחידים שהגיעו היום.
נעמדנו בתור לכרטיסים – אחרי שהתור נתקע רק פעמיים על ידי חבורות שתיקשרו ביניהן בדיאלקט לא מוכר של נהמות – והצלחנו לקנות, ואז שאלנו איפה פה הסירה, והבחורה הצביעה לאיזה כיוון ואמרה: "אה, אתם צריכים לעלות משם לאוטובוס שייקח אתכם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הסתכלתי בכיוון הכללי שאליו היא הצביעה, ושם זה היה: דיסנילנד. כלומר, תור של דיסנילנד, רק בגרסת אוגוסט ישראלי חלסטראי. הנחש המתפתל היה אינסופי. מאות אנשים עמדו בו, מאולצים להתפתל על ידי ברזלים ארוכים, כולם מחכים לאוטובוס שיבוא וייקח אותם לאתר השיט ומסתכלים זה על זה במבט של "הייתי פה לפניך, ואם זה לא מתאים לך, אני יכול להתאים אותך לזה".
רק המחשבה על להצטרף לתור ולעמוד בתוך הגוש הרוטט מאלימות כבושה הזה במשך שעה, תוך שאנשים זרים דורכים לי על הרגל ונושפים עליי את הקוביד, גרמה לי לתהות מה, בעצם, הקשר בין הדבר הזה שאני מתיימר להיות בו – חופשה מרגיעה בצפון עם המשפחה – לבין הרגע הנוכחי.
הילדים נראו מבוהלים ממש כמוני לנוכח הכאוס וההמון המוטרף מחום, ורק אהובתי עוד התעקשה ש"באנו לעשות כיף, אז בואו נעשה כיף!". אבל איכשהו, ההצטרפות לתור לאוטובוס שיוביל אותנו, אני מניח, לנקודה בנהר הירדן שבה כל מאות האנשים האלה יעמדו בתור כדי לקבל את הסירה שלהם, ואז יפליגו בתור מנקודה לנקודה בנהר – כל זה נראה כמו ההפך המילוני מכיף או מאיזה חלום על יום רגוע בנהר. זה נראה יותר כמו בוקר הפלישה לנורמנדי. כמו סיוט. כמו כל מה שאתם לא מחפשים בחופשה: זה לא היה יפה, רק מכוער. זה לא היה רגוע ופסטורלי, רק צפוף, מיוזע ואסתטי כמו כל מפעל נקניקים.
הבנתי שאין, ולעולם לא יהיה במהלך האירוע הזה, רגע אחד של קסם. הרגע האחד שבשבילו יצאנו בכלל מהבית; הרגע שבו אני אהיה שם, עם הילדים שלי, בתוך איזו סירת גומי, ואנחנו נהיה מוקפים באיזשהו יופי, או איזשהו שקט, ונוכל פשוט לצחוק או סתם להתמסר לרגיעה ולהיות אסירי תודה על החיים האלה, על הרגע הזה. לא; אין סיכוי שרגע כזה יופיע.
אמרתי להם "טוב, עד כאן, הדבר הזה גדול עליי", והילדים זינקו בשמחה והקלה לכיוון המכונית, ונטשנו את המקום כמי שקיבלו העברה מאגף האסירים המסוכנים לאגף הצווארון הלבן.
אנחנו יותר מדי אנשים, על מעט מדי מקום, כולנו רוצים את אותם דברים – פיסת מים וטיפה דשא וחתיכת שמיים – ואין לנו סיכוי. ומה שגרוע יותר; התרגלנו. אנחנו יודעים שנגיע וכולם יהיו שם. אנחנו יודעים שזה יהיה דלהי פינת כלכותה
למחרת הגענו לפארק הלאומי אכזיב – אולי כי אנחנו לא לומדים ואולי כי זה אחד המקומות שילדותי החיפאית כרוכה בהם – ופילסנו דרך בין עשרות האוהלים והמנגלים שהונחו על הדשא שהצהיב מזמן בשמש האכזרית, והיה שם רגע אחד של קסם, כשהחוף המושלם הזה, עם מי טורקיז שבפריימינג מסוים יכולים כמעט להתחזות לתאילנד – נגלה לעינינו. המקום הזה יפה כל כך! כלומר, הים שלו. המקום עצמו מכוער כל כך.
הייתה שם רק סככה אחת קטנה למטרות צל, ומתחתיה הצטופפו, להערכתי, כשליש מהישראלים שנשארו באוגוסט בארץ, אבל הצטרפנו אליהם. הים היה פשוט יפה מכדי לוותר. נכנסנו לטורקיז הצלול הזה – כל מה שהבטיחו בפוסטר, באמת – ואז יצאנו מהמים והלכנו משם, דרך ההמונים, דרך ערימות הדבורים בכניסה למלתחות, דרך המלתחות המוזנחות, דרך עשן מנגלי הצהריים.
וחזרנו לצימר שלנו, ולא היינו צריכים כלום יותר מזה. השקט חיכה לנו שם. השקט שכבר אין להשיג, נדמה לי, כמעט בשום מקום בישראל שמנסה להציע לך כזה. כלומר, אתם יכולים לשלם סכומי עתק מופרכים למקומות כמו "בראשית" או "פרא" ולקבל בתמורה כמה מטרים מרובעים מהפסטורליה המהונדסת שלהם, אבל מעבר לזה, ישראל הרגועה, השלווה, הזורמת, לא מתקיימת יותר בשום מקום טבעי שאתם יכולים להעביר בו יום קסום.
אנחנו יותר מדי אנשים, על מעט מדי מקום, כולנו רוצים את אותם דברים – פיסת מים וטיפה דשא וחתיכת שמיים – ואין לנו סיכוי. ומה שגרוע יותר; התרגלנו. אנחנו יודעים שנגיע וכולם יהיו שם. אנחנו יודעים שזה יהיה דלהי פינת כלכותה, שזו תהיה איזו אלונית פינת שלטי פח, ידוע לנו שלא תהיה דקה שקט.
ובסוף, רק מקומות שמצליחים להפקיע לעצמם משהו ממעט הקסם שנותר ינצחו. זו הסיבה שקיבוץ ניר דוד מוזמן, מבחינתי, להמשיך להתעקש על חתיכת האסי שלו. לא הייתם מתנהגים אחרת במקומו. כי בסוף, כשאתם צריכים את רגע הקסם הפרטי או המשפחתי שלכם, האופציה היחידה היא למצוא את הנקודה שתהיה כמעט, או לגמרי, רק שלכם. שתהיה, לשנייה אחת, מרחב שאתם לא מוכרחים לחלוק עם עוד 500 ישראלים וההעדפות שלהם. לרוב פשוט מדובר בחדר שלכם במלון, או אפילו בבית.
כלומר, זה או זה, או שכולנו צריכים להתחיל לראות את הקסם המיוחד שבכיסאות מתעופפים בתור לכניסה למסעדה באילת. תנו לנו עוד עשור, וגם זה ייראה כמו ישראל הקסומה של פעם.
היתרון היחסי
היתרון היחסי שלנו, נניח לעומת חיות (שהם יצורים שאני כה אוהב) הוא שאנחנו גם כותבים שירים וגם מוכנים לנסוע אלפי קילומטרים כדי להקשיב להם באיזה אצטדיון בצרפת, בהולנד או באמריקה. חיות כנראה בכלל לא יודעות שהן לא כותבות שירים (אולי מלבד הזמירים והציפורים השרות), אז מה זה משנה להן בעצם? ואולי כן. אולי אני טועה ולחיות, נניח, יש נפש שירית. הרי יש אנשים שנשבעים ששמעו חיות שרות בלילה מינשופים ועד לתנים שמייבבים בנוגות אקספרסיבית אצלנו בשכונה.
אבל בינתיים, כאמור, אנחנו אנשים שזקוקים לכותבים ולשרים שלנו. ולכן בשבוע העצוב הזה מותו הפתאומי של צביקה פיק הכה את כולנו בתדהמה. ובעוד אלה מנסים לכבוש את השלטון בבחירות הקרובות בתרגילי התחברות ובמניפולציות, הוא פתאום היה ואיננו.
עוצמה למול הלעג
כולם בחרו בכותרות מתוך שיריו כדי לנסח את האבידה הבלתי נתפסת. אבל אני הייתי שם בימים ההם בשנות ה־70. האוויר הישראלי התמלא מטוסי מנגינות שלו ושל המון יוצרים אחרים. זה היה טרום־טרום אנה זק ונועה קירל ואנחנו כתבנו ושרנו שירים בדם ליבנו ובצער הורינו המהגרים.
אז צביקה הצטייר ישר בתור זמר ויוצר יחיד במינו. ואפילו כשהתקבל לא פעם בלעג בגלל האקסטרה־אוונגרדיות שלו והתלבושות המוזרות בסגנון דיוויד בואי שעטה על עצמו, יחסית לארץ השמרנית הוא היה כבר אז נועז וממציאן.
האמת שבסך הכול כולנו התקבלנו בלעג לא פעם, אבל חתרנו למטרות שלנו. ואצלו כל שיר היה מורכב מתבנית פופית מענגת וסולו סינטי או גיטרה שהפך ליבבה פיקית מוכרת.
איש מצחיק היה. עם החיוך הסרקסטי המעודן שלו, כאילו צחק אל ועל העולם, מין צורה מיוחדת ואופיינית לתקשורת שלו עם אנשים
ועכשיו, איך אני יכול לפסוח על האמירה: כשמת צביקה, מת שוב אב ומת אלול ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עימם. רק נשארה גחלת עמומה של אהבת הקיץ הגדומה. ואיזו מנגינה מהממת כתב פה לטקסט הנפלא של חברי החסר, המשורר נתן יונתן. מנגינה מינורית, מאוד ישראלית, שכשאתה שר אותה היא שרה איתך יחד.
בשירים אחרים שלו, שהתפרסמו מאוחר יותר, עלתה כבר תמונת רוקנרול, עדינה וגם כסחנית, כמו ב"לגור איתו" ששרה ריקי גל, או ב"דם חם" של שרי, ולעומתם "שיר הפרחה" של עפרה חזה, מהמיוחדים והמתריסים בשירה שלנו.
בתפקיד קלוד
ראיתי אותו לראשונה במחזמר "שיער" בתפקיד קלוד. הוא היה שם מסתורי, מרתק ולא דומה לכולנו. היו שם גם גבי שושן, מרגלית צנעני הנהדרת ואפילו, כן־כן, צדי צרפתי בתפקיד בלתי נשכח. וצביקה ביניהם, כמי שלא היה ניצול של להקה צבאית, אלא יוצא דופן, רזה ויפה תואר.
איש מצחיק היה. עם החיוך הסרקסטי המעודן שלו, כאילו צחק אל ועל העולם, מין צורה מיוחדת ואופיינית לתקשורת שלו עם אנשים. אמרו עליו שחש זר, שרצה להיות צבר כמונו, ושהישראליות תדבק בו. זה לקח זמן עד שבסוף היא נדבקה.
אז הדרך אל המסלול של השירה הישראלית נפתחה לו, והוא החל לשחרר שירים שפיצצו את הרדיואים השמרניים והמצומצמים שהיו אז (הגל הקל וגלי צה"ל). ובשנת 1973, כשהוא נבחר למלחין השנה, אילנית כזמרת השנה ואני כזמר השנה, זכינו לחבור שלושתנו ולשיר את "עכשיו אני יודע" שהלחין למילותיו של אהוד מנור. מטר תשעים ואחד של צחוקים ושמחת חיים השתחררו אז בינינו באולפן שבו הקלטנו את השיר. הוא היה גאה בזה והזכיר לי את זה לא פעם, למרות שהשיר עצמו לא המריא מעלה מעלה...
והייתה זו בתי שירי שעשתה את הקלוז'ר כשכתבה בזמנו תסריט טלוויזיוני לסדרת מיני־מחזמר בבימויו של איתן פוקס, לפי שיריו של צביקה. "איך לקרוא לזה, אבא?" שאלה אותי ערב אחד. ואני הצעתי את השם "תמיד אותו חלום" (מרי לו). החלום של כולנו - שרצינו לשיר, להלחין, לכתוב ולהופיע, ולימים סוכם בשיר "לפעמים חלומות מתגשמים", שצביקה הלחין כמובן.
סילואט מהמנורה העצובה
אז גם אנחנו וגם הטור התחרפנו השבוע. כי אני מלכתחילה רציתי לכתוב בכלל על משהו אחר. ועכשיו מה? על מה אכתוב? על הסילואט שעושה נורת החשמל העצובה בחדר ואני יכול לבהות בה שעות? על ילדיי שנסעו לחופש ברמת־הגולן? על חברים שנסעו למקסיקו וחטפו קורונה מאוד אלגנטית ולא מטרידה במיוחד?
על מה אכתוב באמצע הקיץ הזה? על יוקר המחיה? תקרית הירי? מורים שעוזבים את המערכת? על קצר בתקשורת הפוליטית - או על מי שכונה המאסטרו, למול עונת העשור של "מאסטר" שף שמנסה להתבשל קיצי למרות שכל השופטים לבושים בסוודרים? ואולי על אלה שנסעו לאיסלנד בקיץ כדי לקפוא מקור ומהיפותרמיה, ובתי שעמדה במטבח ובישלה השבוע עם קינואה ועם שירי צביקה פיק באוזניות.
לא הופענו יחד
בזיכרונות שלי עם צביקה, אני אפילו לא יכול לומר משהו כמו: פעם נסענו יחד להופיע נניח בטיז אל־נבי. כי כל זה לא קרה. לא הופענו יחד מעולם. לא בבית גבריאל בכנרת ולא בצמח או בקיסריה או בצוותא. הוא דיבר איתי על זה, אבל לא יצא לנו אפילו דואט כזה מהצד. דרכינו הצטלבו, כאמור, רק פעם אחת באותו חורף או קיץ, אחרי מלחמת יום כיפור עם אילנית והשיר שלו ושל אהוד. אבל בתוך הדבר הזה הנפלא שנקרא מרקם המוזיקה הישראלית הכול תמיד מתברג בכל. כמו אסדת שירה ששטה לה, רק לא מגז.
ואני שוב מתגעגע ליגאל בשן ולאריק איינשטיין ולגבי שושן ולגרי אקשטיין. ולעוד אחרים. למשל דני בן ישראל ששר את "כוכב הצפון", השיר הראשון ששרתי בקן הצופים בירקון ועיצב את חיי בעיר תל־אביב. ואי שם גם לאונרד כהן היהודי החסר כל כך (מישהי חזרה המומה מהידרה, האי שבו נהיה נזיר לכמה שנים).
אז כל אלה יכלו להכריז השבוע, עם בואו של צבי, על קונצרט בשמי התכלת. אבל ראבק, רק שאיש לא ינסה להצטרף אליהם. בואו נשיר עדיין על פני האדמה בגעגועים ליוצרים הנפלאים האלה שעלו מעלה מעלה.
גלידה וחמאה
אז זהו. כמו אחד ממשתתפי "מאסטר שף" שעמד לבשל שיפוד ויצא לו מרק, כך אני מרגיש מתוסכל ואבוד משהו. כי צביקה זה הדור שלי. זה אנחנו. ומסביב גם העולם התחרפן. מלא תאונות דרכים נוראיות, למול כל אלה שנסעו לחופשות בכרתים.
"שים לב, הם מבשלים עם חמאה", אמרה כשהביטה במאסטר שף. מצידי שיבשלו עם מרגרינה, חמאה ושמן זית, חשבתי. כי בסוף הכול כולסטרולים נגד בדידות וצער. בסוף, מה שחשוב זה שנשארה אי שם אהבת הקיץ הגדומה או אהבת נעורים, ככתוב באחד השירים שאני הכי אוהב של צביקה, "זה היה בסוף הקיץ". שיר שנכתב לפני ימי טרנטינו, לפני כל השאר. והנה חלק מהמילים:
זה היה בסוף הקיץ,
האוויר היה חמים.
הוא רכב על אופניים (אופניים בשיר ישר ממלאות אותי אושר)
לה היה מבט תמים.
הם הביטו בעיניים,
וידעו זאת אהבה
והשמש בינתיים
נעלמה בים, בים.
הוא הזמין אותה לגלידה (הרוס על השורה הזו ועל גלידת פיסטוק)
היא ביקשה קפה הפוך.
הוא לקח אותה הצידה
בחיוך, חיוך.
בחולצת טריקו הצידה,
עם הג'ינסים הכחולים,
את ריסיה היא הרעידה (מופלא)
בלי מילים, מילים.
הם היו האוהבים הצעירים
ברגעים הכי יפים של החיים
העולם שייך תמיד לאוהבים הצעירים,
ברגעים הכי יפים של החיים.
זמזמו, זמזמו כמה שאתם יכולים את המילים הנהדרות של מירית שם אור שכתבה לו המון שירים נפלאים. אז מה חושב על זה העולם אינני יודע. רק מה אני חושב. ואני חושב שזה נורא עצוב כי הקיץ העביר עלינו יד, יותר נכון דחף לנו כאפה רצינית. ומה שהיה צריך להיות רגוע וחם, נהיה קר ביגון שתקף אותנו עם היעלמותו של זמר הפופ הראשון בישראל.
המוח שלנו משחק איתנו משחקים ומנסה להשתלט עלינו. אז לפעמים פשוט כדאי להתמרד נגדו
לפני כמה שנים הייתה לי איזו בליטה או וואטאבר ליד האוזן. הלכתי לרופא, הוא הסתכל עליה מכל הכיוונים ואז ניגש למחשב ועשה גוגל. "את זה גם אני יכולתי לעשות", אמרתי לו. האמת היא, כמובן, שלא יכולתי לעשות זאת, כי צריך לדעת מה לחפש ומה מהתוצאות רלוונטי, אבל זה היה רגע משעשע וסימבולי. יש בגמרא דיון יפה: מה יותר נשגב, להיות "סיני" או "עוקר הרים". "סיני" הוא אדם שיש לו זיכרון פנומנלי ובקיאות בכל מה שנכתב; "עוקר הרים" הוא אדם עם איזו חריפות. בימי קדם נתנו עדיפות לזיכרון ולבקיאות. ככה נשתמרה המסורת. בעידן הנוכחי, כאשר ממילא כל המידע נגיש, מקובל לומר שהחריפות והיכולת להסיק דבר מתוך דבר חשובה יותר מהזיכרון.
באופן אישי זה שימח אותי, כי זיכרון ובקיאות מעולם לא היו הצד החזק שלי, אבל כן הייתי מצליח מעת לעת בלימודי בישיבה לחלץ מהמוח תובנות מפתיעות, אם היה לי זמן ופנאי נפשי להתעמק באיזו סוגיה. ובתחילת השבוע הייתה סוגיה כזו שהתעמקתי בה, ומיד לאחר מכן התעמקתי בשאלה למה התעמקתי בה. נסו לעקוב.
במוצ"ש האחרון היה פיגוע ירי מחריד בירושלים. ערבי תושב מזרח ירושלים, ירה לעבר אוטובוס בשעה שהנהג עצר כדי להעלות נכה. המחבל ירה ללא הבחנה, בין היתר באישה הרה בשבוע ה־32. בבית החולים יילדו את תינוקה ושניהם היו במצב קשה (שה' ישלח להם רפואה שלמה). יש רע בעולם, ועם הרע הזה אין אפשרות לדבר. צריך להכריע אותו. אבל לא זה הנושא של הטור, אלא דרכיו של המוח שלנו, והאופן שבו הוא פועל. וגם אם לא יהיו שורות תחתונות (ולא יהיו), מדובר בתוכן שמעיף לי את המוח, וזו בעיניי הזדמנות להציגו בפניכם.
למחרת הפיגוע קראתי שהמחבל החנה לפני הפיגוע את הרכב ליד מגדל דוד וקיבל קנס על חניה במקום אסור. העלו תמונה של הרכב שלו עם הקנס, ומישהו ברשת שאל האם לא חל פה "קים ליה בדרבה מיניה", כלומר הכלל ההלכתי שבגדול אומר שכאשר למישהו מגיעים מספר עונשים בגין מעשה אחד, הוא יקבל רק את העונש החמור מביניהם.
ואני מיד שקעתי בתהייה בנושא, ממש צללתי לשאלה הלא חשובה הזו תוך שבריר שנייה, כאילו משהו משך אותי פנימה. כמו סיסמת גיוס או כמו איזו שריקה שרק כלבים שומעים, ככה גם המושג הזה, שאני זוכר כל כך טוב מימיי בישיבה, הצית לי איזה חלק במוח. הייתי מוכרח לברר האם אכן יש פה קים ליה בדרבה מיניה, או שלא היה פה "באין כאחת", כי המחבל קודם החנה את הרכב ורק כעבור זמן ירה לעבר האוטובוס. אז נכנסתי שוב לסוגיה בגמרה, צילצלתי אפילו לאחי הצדיק לדון עימו בזה, והרגשתי בגוף מעין זצים כאלה נעימים, שזרקו אותי לימים שבהם ישבתי על ספסלי בית המדרש, וגם לאלה המוקדמים יותר, שבהם הייתי עובר כילד במסדרון ושומע את אבא שלי מדבר בטלפון על סוגיות בדף היומי, עם חברו הרב איתן איזמן.
לפעמים המוח לא משרת אותנו, אלא אנחנו אותו. הוא זה שמחליט לאן ניסע עם התודעה שלנו. הרי המחבל נתפס ומה בכלל אכפת לי מה יהיה עם הקנס שהוא קיבל? אבל המקום שבו גדלתי וזיכרונותיי מבית המדרש ניהלו את האירוע, לא אני
המוח שלנו שולט בנו לפעמים. זה לא תמיד רע. אבל זה גם לא תמיד טוב: לפני כמה ימים, קרובת משפחה שלי שכרה צימר. אוגוסט וזה. חייבים. צימר במדבר. נוף יפה. אזור שהיא אוהבת. בריכה גדולה. הצימר חדש. הכול נקי. היא חיכתה הרבה לחופשה הזו. לנוח קצת, רק היא ובן זוגה, אחרי כמה שבועות לחוצים בעבודה ובכלל. הבעיה הייתה שבשנייה שהיא נכנסה לצימר, היא חשבה שהיא ראתה עכבר. משהו זז מאחורי הפח. וזהו. ברגע הזה מבחינתה תמה החופשה. היא ניגשה לבעל הצימר ואמרה שהיא צריכה חדר אחר. אבל אין חדר אחר, הוא ענה לה, הכול מלא, וחוץ מזה לפעמים יש עכברים במדבר, אנחנו שמנו פה מלכודות והיה מדביר. זה לא בגלל הזנחה, את רואה את ההשקעה פה, לא חבל לחזור הביתה? באתם מרחוק.
אני רואה שיפה פה, היא השיבה, אבל אני לא מסוגלת ליהנות יותר. אני חושבת רק על העכבר. זו פוביה. אני מסתכלת על המדבר ותוהה מאיפה העכבר הבא יגיע. אני פותחת מגירה וחוששת שהוא שם. העכבר השתלט לי על התודעה.
לפעמים המוח לא משרת אותנו, אלא אנחנו אותו. הוא זה שמחליט לאן ניסע עם התודעה שלנו. הרי המחבל נתפס ומה בכלל אכפת לי מה יהיה עם הקנס שהוא קיבל? אבל המקום שבו גדלתי וזיכרונותיי מבית המדרש ניהלו את האירוע, לא אני. וזה הילך עליי קסם לעסוק בשאלה הלכתית שבסביבה התורנית שבה גדלתי נחשבה לשאלה שעוסקים בה בחדווה מיוחדת.
אמרתי שלא יהיו פה שורות תחתונות, אבל חשוב לי שתדעו כי יש בנטפליקס סדרה שמבוססת על ספר חשוב של מייקל פולן. "איך לשנות את דעתך", קוראים לסדרה הזו. ובתור מי שעבר אנליזה כמה שנים ושיבח את הפסיכולוגיה; ובתור מי שגם סיפר וכתב על הציפרלקס שהוא לוקח הרבה לפני שזה היה מקובל ומנורמל (אגב אני כבר כמה שנים לא לוקח ציפרלקס. אני זוכר את הכדור הזה מאוד לטובה, פשוט איני זקוק לו בשלב זה של חיי); הריני להודיע שהלבֵנה שחסרה בבניין הנפשי של רבים מאיתנו, קשורה בלי ספק גם לעולמות שמייקל פולן מדבר עליהם.
אין לי מספיק ידע והתנסות כדי לחלוק איזו תובנה משמעותית בשלב זה, אבל אני כן יכול להגיד שבשיחות שלי עם פסיכולוגים מהדור הצעיר - ואני מדבר על פסיכולוגים קליניים לא על מטפלים אלטרנטיביים - אני שם לב שהם מבינים היטב שהם חייבים לשלב בטיפול שלהם הרבה מעולמות המיינדפולס, כוחו של הרגע הזה וגם חומרים שמסיבות שונות נחשבו בעבר מחוץ לתחום, והיום לפעמים ובאופן מבוקר, הם מבינים שאסור לפסול אותם באופן קטגורי.
אם לא נהיה עבדים של דפוסי המוח שלנו, אם עכבר (ולכל אחד הרי יש עכבר) לא יעורר בנו בעתה ויגרום לנו לעזוב צימר, ואם נבין מה זה אומר עלינו אם שאלה הלכתית לא רלוונטית מציפה אותנו בתחושות ורגשות, נוכל אולי לפסוע למחוזות חדשים ומרגשים.
ואם אתם בתחושה שלא אמרתי פה משהו מספיק ברור וחלוט, שהמסר אינו מפוקס עד הסוף, גם את זאת יש לדעת: לא תמיד הכול צריך להיות ברור.
שבת שלום.
