כאירוע תרבות שמבקש לעורר שינוי חברתי, פסטיבל הקולנוע סאנדנס שם לו למטרה השנה להעמיק באמצעות הסרטים לתוך שורה של סוגיות חברתיות ומוסריות בארצות הברית וברחבי העולם. אחד הנושאים הבולטים על סדר היום הוא פערי גילים בין גברים ונשים במערכות יחסים. כך במקרה של הדרמה המצמררת "עצי דקל וקווי מתח" של הבמאית ג'יימי דאק, או של הקומדיה המבולגנת "מקל מחודד" של לינה דנהאם - הראשון צולל לתוך המורכבות של זוגיות מדומיינת בראשה של נערה בודדה ומשועממת, והשני חותר לפרובוקציה מטופשת של אישה צעירה וסקרנית שמחפשת הרפתקה אצל גברים מבוגרים. בשני המקרים, סיפורי האהבה המעוותים מובאים מנקודת המבט של נשים צעירות ולבנות, יפות מבחוץ ותמימות מבפנים. וכך גם במקרה של הדוקו Phoenix Rising של איימי ברג, שמלווה את סיפורה של השחקנית אוון רייצ'ל ווד, ואף יותר מכך מתעמק בגבר שפגע בה, בריאן וורנר, הלוא הוא מרילין מנסון.
סיפורה של ווד, שמוכרת בעיקר בתור האנדרואידית המצודדת דולורס מהסדרה "ווסטוורלד", דומה לזה של הדמויות הראשיות של הסרטים העלילתיים. היא אישה לבנה ויפה מאוד, וכבת לאם חד הורית, היא גדלה ללא דמות אב משמעותית לאורך מרבית חייה הצעירים - ממש כמו הגיבורות הבדיוניות של דאק ודנהאם. היום היא מבוגרת יותר מהן, אבל כשחקנית צעירה היא גילמה דמויות של לוליטות בשלל סרטים, בהם "13" של קתרין הרדוויק, "כל מה שבחורה רוצה" של מרקוס סייגה ו"למטה בעמק" של דיוויד ג'ייקובסון. באותה תקופה, כשהייתה בת 18, היא חוותה גם חוויות דומות בחסותו של פרסונת הרוק מרילין מנסון, שאיתו הייתה במערכת יחסים לאורך כמעט חמש שנים. בראייה לאחור, ווד רואה בתקופה הזאת חמש שנים מהגיהינום.
בחלקו הראשון של Phoenix Rising ווד קושרת בין הנסיבות שבהן גדלה והתחנכה בלוס אנג'לס בצל אמה השחקנית שרה לין מור, והרחק מאביה דיוויד שנותר בצפון קרוליינה. כבר כילדה נחשפה לעסקי השעשועים וגם למסיבות, השעשועים והשחיתויות מאחורי הקלעים. היא מודה שהייתה נערה מרדנית בחיפוש אחר הרפתקאות והתרסה נגד אמה. וגם נזכרת כיצד כבר בגיל 12 הזדהתה כביסקסואלית, משהו שדיברה עליו באופן מוצהר רק לפני כעשור. יצר הסקרנות והרצון להתנסות הביא אותה לזרועות מנסון.
עוד מפסטיבל סאנדנס:
הוא פגש בה לראשונה במסיבה בלוס אנג'לס. באותם הימים היא הייתה בזוגיות עם השחקן הבריטי ג'יימי בל ("בילי אליוט", "סקין"), אולם מנסון היה מאוד ידידותי ופתוח והזמין אותה לשתף איתו פעולה בתסריט שפיתח בשם "פנטזמגוריה" בהשראת "אליס בארץ הפלאות". ואכן, מערכת היחסים בין השניים התחילה על רקע מקצועי ויצירתי. הקשר החברי ביניהם התהדק והיא זכתה להכיר מקרוב את בריאן וורנר. הוא החמיא לה רבות, וגם הטמין את זרעי הפורענות לפרידה מהחבר ג'יימי בל. המהלך הושלם ב-2006, רגע לפני שווד הייתה אמורה לצאת מהעיר לצילומים. אחרי עוד פגישת עבודה על "פנטזמגוריה" בביתו של וורנר, היא מספרת כיצד אמר לה: "אני אתגעגע אלייך", ואז אחז בה ונישק אותה. היה זה הרגע שבו השחקנית הצעירה נכנסה לעולם הזרחני, הנוצץ, הפתייני והאפל של מנסון.
כמו באגדה על עמי ותמי, וורנר פיטם את חברתו הצעירה בכל הסוכריות והממתקים שברשותו - משתיית אלכוהול וסמים למיניהם, ועד למחוות אהבה שונות ובעיקר משונות, ציורים ושירים. אבל כל אלה החווירו אל מול האישיות הקיצונית, הנועזות והחוצפה שפיתו את ווד יותר מכל. היא התעלמה מהאזהרות של אמה, אחיה וחבריה ונשאבה עד כלות ללב המאפליה המטורללת של מנסון. ככל שהיחסים התהדקו, כך הם הפכו חונקים יותר, מנטלית ופיזית. הוא הרעיף עליה אהבה, אך גם איים עליה, ניצל אותה ולקח את תלותה בו עד לקצה. בצילומי הקליפ Heart Shape Glasses - שיר שהקדיש לאהובתו הצעירה - ווד נאלצה לאלתר סצנות מיניות שלא הופיעו בתסריט ושלא הייתה מוכנה להן. בסרט היא מספרת כיצד וורנר השקה אותה באבסינת', ובאחד מהרגעים האינטימיים על הסט חדר אליה ללא הסכמתה: "הבנתי שאני נאנסת מול המצלמה".
היה זה רק מקרה אחד שאירע בפומבי מול במאי, צלמים, צוות הפקה וניצבים, מתוך אינספור מקרי ניצול ואלימות אחרים שהתרחשו בחדרי חדרים, ומאחורי הקלעים. ווד נזכרת כיצד התלוותה למסע הופעות, ובלילה אחד לא מוצלח ומלא תסכולים, היא הופקרה לבדה בחדר מלון עם בן זוגה שחווה התקף זעם ופרק את חמתו עליה. כשהיא מדברת עליו, היא מתייחסת אליו כבריאן וורנר כפי שהוא התגלה במלא זוועתו בסביבתה, ולא כמרילין מנסון הפרפורמר המוכר על הבמה, בקליפים ובתקשורת. מול המצלמות הוא ביקש לחשוף את הצביעות של הדת ומה שנחשב לנורמלי בחברה ודיבר בכנות על ילדותו עם הורים מתעללים באוהיו. אך בחיים הפרטיים הוא התגלה כאדם אלים, נצלני ושונא נשים. "יש אנשים שהם קורבנות ומנסים להתעלות מעל זה, ויש קורבנות שמחפשים אנשים אחרים להתעלל בהם", היא אומרת.
לצד ההתנכלויות, ההתעללות והאימה, ווד חושפת את משיכתו של וורנר לנאציזם ובאופן אישי לאדולף היטלר, אותו חיקה לא פעם בהופעותיו כאילו כדי ללעוג לו, אבל לטענתה הוא מעריץ גדול של הפיהרר ורעיונותיו. "הוא תמיד אמר שהיטלר היה כוכב הרוק הראשון כי היה לו סטייל והוא דיבר לעניין, והוא ידע איך לתמרן את ההמונים כדי להשיג את מבוקשו, ולכן הייתה לו אובססיה אליו", משחזרת ווד, שגדלה כיהודייה. "חשבתי שהקטע שלו היה לקחת את הדימויים של נאצים ושל היטלר ולהציג אותם בהפוך על הפוך, שזו פרשנות עליהם. האמנות הפרטית שיצר כללה צלבי קרס ודימויים נאציים. נולדתי יהודייה ואמי יהודייה והוא היה צוחק עליי לא מעט. לאורך הזוגיות שלנו הוא התחיל לקעקע צלבי קרס על עצמו. פעם אחת הוא כתב 'להרוג את כל היהודים' בחדר השינה שלנו מעל הצד שלי במיטה. זה כבר לא היה אירוני. מתי אתה מפרשן, ומתי אתה הופך לנאצי?".
לצד העדות המפורטת והמזעזעת של ווד מול המצלמה של איימי ברג, Phoenix Rising מפנה זרקור למאבק שלה כאקטיביסטית למען זכויות לקורבנות עבירות מין. היא נרתמה למאמץ לביטול תקופת ההתיישנות במדינת קליפורניה, ואף התייצבה לדיון גורלי בסנאט המקומי שהוביל בסופו של דבר לשינוי החוק במהלך שמכונה The Phoenix Act. הפן הזה של ווד כפעילה חברתית מעודד וממלא בהשראה והיא עומדת שם כדי לתמוך במתלוננות אחרות שסבלו כמוה - אבל אם נהיה כנים, כוחו של הסרט כמכלול נובע מהמציצנות הרכילותית שבו. ווד אומנם ניצבת עכשיו כאישה בוגרת ובטוחה בעצמה מול המצלמה של איימי ברג, אבל אלו הזיכרונות מן העבר וההאשמות הקשות נגד כוכב הרוק הנודע (שאותן נציגיו מכחישים מכול וכול) - על הסקאלה שבין ניצול מיני להתעללות על רקע אנטישמי - שמושכות את תשומת הלב.
הדוקו Phoenix Rising, שישודר בשני חלקים ב-HBO מקס (ובאפריל גם ב-HOT8), עושה חסד עם הגיבורה שלו, אך יש מי שיזהה בו מהלך צבוע מצד היוצרת איימי ברג. הבמאית התיעודית המהוללת הייתה מועמדת לאוסקר ב-2006 על סרטה Deliver Us From Evil, שעסק בתופעת הפדופיליה בכנסייה הקתולית. עם זאת, אחרי שיצרה את הדוקו "סוד פתוח" מ-2014 שחשף את הבמאי בריאן סינגר ("אקס-מן") כמי שניצל מינית גברים צעירים במסיבות חשק בהוליווד, היא הרחיקה את עצמה מהסרט והפקתו ונמנעה ממאמצי קידומו. המפיקים אף תבעו אותה על רקע זה, וטענו כי התרשלה בעבודת התחקיר והניירת הנלווית לצילומים. לכל הפחות, היצירה הנוכחית של ברג לא רק תעזור למחוק את מנסון אלא גם תסייע לתקן את שמה.
אהבה או פרובוקציה
גם הסרטים "מקל חד" של לינה דנהאם ו"עצי דקל וקווי מתח" של ג'יימי דאק עוסקים כאמור בתרחישים דומים לזה שחוותה ווד בסביבת מרילין מנסון, אבל בפיתוח עלילתי. "עצי דקל וקווי מתח" הוא פיתוח לסרטה הקצר של דאק שהתקבל לתחרות הסטודנטים של פסטיבל קאן ב-2018. הגרסה הארוכה מרחיבה ומעמיקה את נקודת מבטה של הגיבורה ליאה (לילי מקינרני), נערה בת 17 שסובלת משעמום ובדידות, ומוצאת נחמה בקרבתו של גברתן כריזמטי מפוקפק בן 34 (ג'ונתן טאקר). מה שמתחיל בסתר כמערכת יחסים מגוננת מתפתח למקומות אפלים. הדרמה העגמומית והמצוינת הזו נוגעת ללב, ואז שוברת אותו. לכאורה היא מתקדמת לאיטה, צעד אחר צעד, בכיוון המצופה של לוליטה חסרת ישע וזאב טורפני בעור של כבש. אבל הבמאית המבטיחה והדי נועזת לא עושה לנו חיים קלים. ליאה אומנם קטינה ותמימה, אבל היא נסחפת מרצונה אחר הברנש המפוקפק, בלי אלימות או איומים. רק מכוח האהבה.
לעומת זאת, במרכז "מקל חד" אישה בשנות העשרים לחייה בשם שרה ג'ו (קריסטין פרוסת'), שעברה ניתוח הסרת רחם בצעירותה, ומעולם לא התנסתה ביחסי מין בעבר. בתמימותה הילדותית היא מפתה את אביו של הילד שעליו היא שומרת כשמרטפית, וניצתת בה חדוות המין שהייתה זרה לה. כשרומן פורץ בין השניים, ואז נחשף על ידי האם (דנהאם), שרה ג'ו מפוטרת, מחפשת לעצמה מושא תשוקה חדש - ומוצאת אותו בסרטוני פורנו באינטרנט. כדי להיות ראויה לכוכב הנערץ עליה, היא יוצאת למסע אלונקות של התנסויות מיניות פרועות - ממין אוראלי ועד אורגיות, רק כדי לגלות שמה שחשוב בסוף זה אינטימיות וחיבה.
דנהאם, שזכתה להערכה עצומה בזכות הסדרה "בנות", נמצאת תחת מתקפה בעקבות סרטה השני, ודי בצדק. ההתלבטויות התיאורטיות שאמורות לזמן חשיבה מקורית לגבי מין ואהבה לא מנוסחות באופן בהיר, ואם הכוונה הייתה לחולל שערורייה ולחשוף אותנו לסערה רגשית וחושנית - עדיף היה לוותר על הבגדים.
