פרס דקל הזהב, הפרס הגדול של התחרות בפסטיבל קאן, הוענק עד השנה האחרונה 60 פעמים. הבימאית הראשונה שזכתה בפרס הייתה ג'יין קמפיון ב-1993 על סרטה "הפסנתר" ומאז חלפו כמעט 3 עשורים שבהם, חרף השינוי המשמעותי במעמדן של בימאיות בקולנוע העולמי, לא הייתה זוכה נוספת. השנה זה קרה כשהבימאית הצרפתיה ז'וליה דוקורנו זכתה על סרטה "טיטאן" (Titane).
טיטאן – טריילר
(יחסי ציבור)
הבחירה בסרטה של דוקורנו מפתיעה למדי, לא בגלל שאין לו (לפחות לטעמי) איכויות המצדיקות זכיה, אלא בגלל אופיו הקיצוני. "טיטאן" הוא סייברפאנק-Body horror קווירי סוריאליסטי המכיל ייצוגים קיצוניים של אלימות ומין. דוגמא מצוינת לסרטי האנטי-קונצנזוס המפלגים צוותי שיפוט, ולכן זוכים רק לעיתים רחוקות בפרסים הגדולים.
Body horror הוא אספקט מוכר מסרטי אימה, אבל במיטבו הוא עיסוק מטלטל בגוף כאובייקט מטאפורי המגלם את החרדות מפני הפגיעות שלו, הטרנספורמציות המתחוללות בו, הפחד מפני אובדן איברים, מוות וריקבון. דוקורנו מושפעת ב"טיטאן" מעבודותיהם של בימאים גברים שעסקו בחיבור בין body horror וטכנולוגיה (האספקט ה"סייברפאנקי" שהוזכר), ובחנו באופן פרובוקטיבי את המיניות בעידן הפוסט-אנושי והפוסט-אורגני.
ב"ראש מחק" (1977) דיוויד לינץ' יצר פנטזיה סוריאליסטית קודרת שבה עולם מתועש ומנוכר משתלב בהזיותיו של גבר צעיר שהפך, בעל כורחו, לאב. בסרט ההיפר-דינאמי "טטסו: איש הברזל" (שינייה טצאקאמוטו, 1989) מתרחשת סצנת אונס שיוזם מוטנט אנושי-מתכתי שבגופו מקדחה המתפקדת כאיבר מין. ב"קראש" (1996) של דיוויד קרוננברג יש בחינה של מיניות בנקודת המפגש/התנגשות של מכוניות, תאונות דרכים והגוף האנושי בצורתו הפגועה והמצולקת. דוקורנו ממשיכה דימויים קיצוניים אלו בעודה מנסה לעבד אותם במסגרת תפיסה שהיא, באופן מובהק, "נשית". יתכן שזהו גורלה הבלתי נמנע של מי שגדלה עם אב רופא עור ואמא גניקולוגית.
הפילמוגרפיה הקצרה של דוקורנו בת ה-39 מתמקדת במה שחודר לגוף הנשי של נערה/אישה צעירה, השינוי שמתחולל בגוף, ומה שיוצא ממנו. העלילה היא מסע בהתפתחותו של שינוי פיזי קיצוני, והיא מתודלקת בזעם אלים המכוון כלפי גוף הגיבורה אך בעיקר כלפי גופם של אחרים. בעודה מציגה את מעשי הגיבורות שלה באופן מאוד מפורש ומדמם היא שואפת להשתמש בחוויה האינטנסיבית של הגוף שלהן כדי למקם את הצופים בעמדת הזדהות עם "המפלצת" הנשית.
סרטה הקצר "ג'וניור" (2011) עוסק בבת 12 שחוטפת "וירוס בטן" ומתחילה להשיל את העור שלה; סרט הטלוויזיה באורך מלא Mange מ-2012 עוקב אחר עורכת דין, בולמית לשעבר, שנוקמת במרצה המתעלל שהיה לה באוניברסיטה; גיבורת "נא" (2016) היא סטודנטית צמחונית לווטרינריה שמפתחת נטיות קניבליסטיות. את ההקרנות של "נא" בפסטיבל טורונטו ליוו דיווחים על צופים שהתעלפו, ובהמשך היו בתי קולנוע שצירפו לכרטיסים שקיות הקאה. "טיטאן" הוא סרט שיאתגר אף יותר את הצופים הרגישים.
בסצנה הפותחת את "טיטאן" ילדה בשם אלקסיה (אדל גויגו) יושבת חסרת מנוחה במושב האחורי של מכונית בה נוהג אביה (ברטרן בונלו). הסתובבותו של האב המעוצבן לכיוון הבת מובילה לתאונה. ראשה של הילדה הלא חגורה נחבט בעוצמה בצד הפנימי הרכב וגולגולתה מתנפצת. לוח טיטניום מושתל בראשה, וצלקת גדולה ובשרנית תעטר מעתה ואילך את הצד החשוף של הגולגולת מעל אוזנה הימנית. הרופא שטיפל בה מבקש את תשומת ליבם של ההורים לכל שינוי נוירולוגי שעלול להיגרם בעקבות השתל בראש. בנקודת המפגש המכוננת בין הגוף הפגיע לטכנולוגיה המותירה בו את חותמה ומעצבת אותו (מבחוץ ומבפנים) מחדש, קיים גם אלמנט העימות בין בת ואב. הפרולוג ייקשר מבחינה תמטית למהלך העלילתי שיתפוס את חציו השני של הסרט, ולאופן בו הסרט, עם כל פראותו, חותר לעבר נחמה.
אלקסיה הבוגרת (הופעת הבכורה של אגת' רוסל) היא רקדנית אקזוטית פראית ומקועקעת שמתמחה בריקודים בתערוכת רכב. התקשורת שלה עם אחרים היא בנהמות מילים, ובהתפרצויות של זעם אלים. ג'סטין (גארנס מרלייה), קולגה המנסה להתקרב אליה פיזית ורגשית, תגלה עד כמה הדבר בלתי אפשרי. ב"נא", סרטה הקודם של דוקורנו, הגיבורה נקראה ג'סטין, ואחותה המקדימה אותה בלימודי הווטרינריה והפרועה ממנה נקראה אלקסיה. אלו לא נקודות ההשקה היחידות בין סרטה הקודם של דוקורנו ו"טיטאן". נראה כי במסגרת הנושאים המעסיקים אותה, והאופי הלא לגמרי ריאלי של העולמות שהיא בונה, שמות מסוימים נקשרים לארכיטיפים ספציפיים (כפי שעשה, למשל, גם אינגמר ברגמן).
הזעם של אלקסיה יוצא משליטה. לא אפרט מה היא עושה ולמי, אבל כן אומר שניתן להגדיר אותה כ"רוצחת סדרתית", ושהזעם שלה מתרחש בקונטקסטים מיניים מגוונים – כולל אדיפליים. יחד עם זאת לא ניתן לחשוד בסרט שגיבורתו זוכה לסצנת מין עם מכונית קאדילק (מכונית המוצגת כישות חיה בדרכה המכאנית), שהוא פועל במחוזות ריאליסטיים. זו לא דרמה פסיכולוגית על טראומת ילדות, אלא אלגוריה ברוטלית. הגיבורה רוצחת, אבל בהיגיון של הסרט היא "רוצחת", כלומר, מבצעת פעולה סמלית-אקספרסיבית בעולם בעל היגיון משל עצמו. לכן גם הפעולות שלה (כמו גם של אחרים בהמשך הסרט) אינן צריכה להישפט בכלים מוסריים קונבנציונליים, או מתוך צפייה לסבירות עלילתית.
לסקס של אלקסיה עם המכונית יש תוצאות פיזיות לא צפויות. יחד עם מעשי הרצח היא צריכה להימלט ולשנות את זהותה. נתיב ההימלטות יוביל אותה לאימוץ זהות חדשה – של גבר צעיר בשם אדריאן, כביכול הגרסה בת ה-17 של ילד זכר שנעלם 10 שנים קודם לכן. הטרנספורמציה הגופנית למראה החדש כרוכה באחת הסצנות היותר קשות של הסרט. מי שמאמץ חזרה לחיקו את "אדריאן" הוא אביו וינסנט (וינסנט לינדון) מפקד תחנת כיבוי בעל גוף שרירי ולב עדין.
מערכת היחסים בין אלקסיה/אדריאן ו-וינסנט מהווה את חלקו השני של הסרט. זו מערכת יחסים לא סבירה או הגיונית. אלקסיה לא יכולה לדבר כדי לא להסגיר את המין המקורי שלה, ובעוד הגוף שלה ממשיך לשנות את צורתו, היא נזקקת לפעולות אגרסיביות יותר כדי לשמר את ההתחזות לגוף גבר צעיר. וינסנט עצמו, גבר בגיל 60, הוא מתאמן כפייתי המזריק סטרואידים לגופו כדי לשמר את מראה גופו השרירי. הוא הצד השני של המטבע של גוף המנסה, באופן קיצוני לא פחות, לקבע אידיאל של מראה וחוסן נעורים.
הסימנים התופחים לתוצאות המפגש המיני עם המכונית הופכים את חוסר ההבנה של וינסנט שלפניו אישה צעירה ולא בנו האבוד לפחות ופחות מתקבלת על הדעת. יחד עם זאת כפי שאין היגיון עלילתי ב"הגלגול" של קפקא, ומחוסר הגיון זה נובע לא מעט הומור שחור, כך גם ב"טיטאן". הקריטריון להערכת הסרט הוא כאלגוריה סוריאליסטית על טרנספורמציה גופנית וכמיהה ליציבות רגשית, ואלו מנוסחים באמצעות "חוסר ההיגיון" העלילתי. מתוך קבלת עמדה זו ניתן לחוות את המקום אליו נעה העלילה כבעל עומק רגשי ואמונה בדבר האפשרות למציאת אהבה.
