"חיים שלמים" (2023) סרט הביכורים של הבמאית האמריקאית-קוריאנית סלין סונג, היה בשנה שעברה אחד האהובים על הביקורת העולמית. האלמנט הדרמטי-רומנטי של אהבת ילדות השבה ומהדהדת בחיים הבוגרים, נטען בסרט ברובד הנוסף של הגירה מקוריאה הדרומית לארצות הברית. האהבה שלא יכולה לשוב ולהתממש בהווה, היא גם מה שאבד במעבר בין התרבויות. התמה והרגש סובבים סביב המושג הקוריאני "אִין-יָאן" (Inyeon) המעלה את הרעיון של נאהבים מאוחדים, ששבו ונפגשו בגלגולים קודמים של חייהם, ושהקשר ביניהם מתמשך גם מעבר למגבלות ההווה. הצופה המערבי, הנתקל לראשונה במושג זה, יכול להבין באמצעותו את המשמעות העצובה והמנחמת של סוף הסרט.
ילד אורז - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב )
שימוש דומה ברעיון הנובע מתוך התרבות הקוריאנית ומקנה ממד נוסף של משמעות ניתן למצוא גם ב"ילד אורז" (Riceboy Sleeps), סרטו השני של הבמאי הקנדי-קוריאני אנתוני שים. הפעם הז'אנר אינו דרמה רומנטית, אלא מלודרמה על יחסים מורכבים בין אם לבנה, שזוכה לרובד נוסף כדרמה על הגירה ואיבוד שורשים. אגדת עם המסופרת בנקודת האמצע של הסרט, מאירה את מה שקרה עד כה, וצופה את מה שעוד יקרה מבחינה דרמטית וסמלית.
העלילה עוסקת בקשיים ובאתגרים של סו-יאנג (צ'וי סונג-יון), אם חד-הורית ומהגרת מקוריאה הדרומית שמגדלת את בנה בן השש, דונג-יום (דויון נואל הוואנג), בקנדה של שנות ה-90. בכל הנוגע לקשיי ההגירה יש בסרט אלמנטים משומשים למדי, ואילו הם היו כל מה שיש לסרט להציע הרי שערכו לא היה רב. אבל ל"ילד אורז" יש מבנה תכליתי שמתלכד במערכה השלישית לחוויה מרגשת ובעלת משמעות.
הפתיחה של הסרט מתרחשת על רקע מראות של התחלת הזריחה בנופי טבע קוריאני, ומספרת את סיפור הרקע של סו-יאנג כאילו היה זה פרק ראשון באגדה. סגנונו של הסרט ריאליסטי, אבל יש לו מבנה מעגלי שבסופו תתבצע חזרה "מיתית" למרחבים של טבע זה. זהו סיפורה של יתומה שבינקותה ננטשה ליד מקדש. את שנות הילדות העבירה בין בתי יתומים, אך ברגע שבו הייתה בוגרת מספיק היא החלה חיים עצמאיים. היא פגשה חייל בחופשה מצבא קוריאה והתאהבה בו. הם היו יחד למשך פרק זמן קצר לפני שהוא חלה בסכיזופרניה, אושפז במוסד פסיכיאטרי ולבסוף נטל את חייו. הם לא התחתנו, אך היא הייתה בהיריון. בקוריאה השמרנית של סוף שנות ה-80 חייו של ילד ממזר ואם חד-הורית היו מובילים בהכרח לנידוי חברתי. לכן סו-יאנג החליטה להגר לקנדה יחד עם בנה.
העלילה נחלקת לשלוש מערכות. בראשונה אנו עדים לקשיי ההגירה של האם והילד. סו-יאנג עובדת במפעל, היא בודדה בסביבה הכוללת גם גברים עם ידיים ארוכות מדי. עד שלא תמצא עובדת נוספת שגם היא היגרה מקוריאה, הבדידות שלה לא תופג. מהותיים יותר עבור האם הם הקשיים שחווה בנה - קטן וממושקף, בעל שליטה מוגבלת באנגלית, מראה שונה, ואוכל מוזר בתיק שהוא מביא מהבית. שונותו של דונג-יום משאר הילדים מובילה, כצפוי, להתנכלות מצידם. האם המנסה לגונן על הבן מגלה מעט מאוד התחשבות מצד מנהל בית הספר. סו-יאנג רוצה לעצב את בנה כדי שיהיה מסוגל להתמודד עם קשיים שבהם עשוי להיתקל ילד מהגר, ואולי מצליחה בכך קצת יותר מדי.
המערכה השנייה מתרחשת תשע שנים מאוחר יותר, כשדונג-יום (אית'ן הוואנג) בן ה-15 הוא נער סר וזועף, המתייחס באופן עוין וחסר סבלנות לאימו. הוא החליף את המשקפיים בעדשות מגע, השיער שלו חצי מחומצן, ויש לו חבר קרוב שאיתו הוא עושה שטויות של גיל נעורים. בחייה של סו-יאנג יש מנהל במפעל בשם סיימון (הבמאי שים), אדם הגון ותומך, שמנסה להתחבב על דונג-יום. בחלק זה חל שינוי מטלטל בחיי הדמויות.
את אגדת העם המשמשת כציר שסביבו סובב הסרט מספרת סו-יאנג לסיימון. לאגדת העם, כך אומרת סו-יאנג, קוראים "גוריוג'אנג" (Goryeojang). למעשה היא מתייחסת למרכיב בעלילתו של סרט דרום קוריאני מ-1963 הנושא שם זה. החלק של הסרט אליו היא מתייחסת מבוסס על אגדה בודהיסטית, שהייתה הבסיס ליצירה ספרותית יפנית חשובה "הבלדה על נראיימה" (1956) של שיצ'ירו פוקאזאווה. ביצירה זו עולה רעיון ה-Oyasute, הפעולה המיתית של "נטישת הורה" - נשיאת הורה זקן למקום מרוחק ונטישתו למותו. הספר היה הבסיס לשני עיבודים בקולנוע היפני על ידי קיסוקה קינושיטה ב-1963, וביצירת המופת של שואי איממורה ב-1983. מבלי להיכנס לפרטי האגדה, מוצב בה רעיון מאוד יפה של תפקיד האם מול הבן, גם כאשר הוא נושא אותה אל מותה.
3 צפייה בגלריה
שני החלקים הראשונים נופלים לצפוי, אך שווים לטובת החלק השלישי והיפה. מתוך "ילד אורז"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
המערכה השלישית בסרט מתרחשת זמן לא רב לאחר השנייה. סו-יאנג ו-דונג-יום נוסעים לקוריאה, למקום שבו נמצאת המשפחה של האב שהתאבד, משפחה של איכרים קשיי יום שעוסקים בגידול אורז. למסע הזה יש שלבים של חיבור מחדש לשורשי הזהות וסגירת מעגלים ביוגרפיים וסמליים בחיי האם והבן. גם אם שני החלקים הראשונים של הסרט נופלים פה ושם לצפוי מבחינת הצגת הקשיים של מהגרת ואם חד הורית ויחסיה עם בנה, הרי שאלו בהחלט נסלחים בהיותם השלבים הנדרשים כדי לטעון במשמעות את חלק השלישי והיפה של הסרט.
