אחת לכמה זמן מפציעה פתאום ציפור מוזרה בשמי הפריים טיים הישראלי, שנראית כאילו החתול הביא אותה מהניינטיז. הפעם זה השעשועון Password, שעלה ברשת 13 אמש (ג'), שמשובץ אחרי החדשות ונגוע בכל המיחושים הרגילים של הז'אנר: קצב איטי, התלהבות מהונדסת של המתחרים, ניסיונות קומיים מאומצים וקהל שמתקשה להחזיק את עצמו ופורץ במחיאות כפיים ותשואות על כל פיפס שקורה באולפן. איך פורמט שמגיע עם כריזמה של משחקי קופסה שאתם משחקים עם הילדים שלכם בסלון בשבת בבוקר, מוצא את עצמו בשעה הכי נצפית של הטלוויזיה המסחרית? אניגמה.
על פניו מדובר בשעשועון לא מזיק, גם אם ארכאי להדהים – שני זוגות, כל אחד מהם מורכב מסלבריטאי ומאדם פשוט בתכלית, שמתחרים ביניהם על ניחושי מילים באמצעות רמזים בני מילה אחת. אחד מבני הזוג מספק לשני את הרמז והשותף שלו אמור לנחש את המילה. ככה זה נמשך לאורך שעה ומשהו, פרסומות אינקלודד. המנחה היא מאיה ורטהיימר, המתחרה הסלב הקבוע הוא הקומיקאי קובי מימון, ואת נישת הסלב המתחלף מילא בתוכנית הראשונה הראל סקעת. כל זה נסבל אם אתם ממש בעניין של משחקי חברה בטלוויזיה, אבל אני אישית לא מכירה אף אחד שיפקוד מסעדה שמגישה סלטונים למנה עיקרית.
כתבות נוספות במדור טלוויזיה:
כל היופי הזה הוא לא המצאה ישראלית, וכמו שהבהיר הקריין הרועם בתחילת התוכנית, מדובר בשעשועון שהנחילו לנו הדודים מאמריקה, מה שאומר שהוא נבדק והוכח מחקרית ולכן מחויב להצליח גם פה. Password היא פורמט אמריקני שעלה לראשונה בארה"ב בתחילת שנות ה-60 ומאז זכה מדי עשור בערך לגרסה מחודשת. ג'ימי פאלון נהג לבצע משחקונים קטנים שלו במסגרת התוכניות הליליות בהנחייתו עם סלבריטאים שהגיעו להתארח באולפן, ולפני שנה החליט שהגיע הזמן לחידוש נוסף. הוא הפיק עבור NBC את הגרסה החדשה וגם שיבץ את עצמו בפרונט בתפקיד הסלב הקבוע. אם אתם מסוג האנשים שג'ימי פאלון מתיש אותם כל הדרך אל הפאנץ', זה לא השעשועון בשבילכם. NBC שיבצה את Password אחרי "אמריקה גוט טאלנט" והרוויחה רייטינג לא רע בסך הכול. קיקי פאלמר בתפקיד המנחה אמנם לא מצליחה לחפות על האוברדוז הילדותי של פאלון, אבל היא עושה עבודה טובה, ואת השאר עושה הנוסטלגיה והחיבה שהאומה האמריקנית זוכרת לפורמט.
אני לא יודעת למה (כלומר יש לי השערה), אבל כשזה מגיע לארץ משום מה כל החולשות של הפורמט מזנקות מהמסך ומביכות את הצופה. מאיה ורטהיימר היא מנחה נהדרת בעיניי, היא טבעית ומגיבה במהירות לסיטואציות באולפן, גם למשמימות שבהן, כמיטב יכולתה. הפרסונה הטלוויזיונית שלה היא כזאת שאוהבים או שונאים, אבל אי אפשר להישאר אדישים אליה. אלא שגם המנחה הכי מקסימה לא תציל את הפורמט מהאיטיות הבלתי נסבלת שלו ומהתחושה שנקלענו למסיבת-שכבה בתיכון בה כולם מעמידים פנים שהם נהנים. ורטהיימר מחלקת כרטיסיות ותוהה אם המתחרה ירצה לשחק את התור שלו או להעביר את המילה לזוג השני. המתחרה לוקח את הזמן כדי להסס, בטח, אין שום בעיה, יש לנו את כל הערב. כשהוא בוחר לשחק – אי אפשר שלא להתפעל מהתעוזה! – הקהל שוב פורץ במחיאות כפיים, ואז המתחרה חושב ומהרהר והופך בדבר עד שהוא מגיע למילה הנכונה, בינתיים חולפות 30 שנה וכולנו כבר זקנים, אבל המשחק עדיין נמשך.
Password הוא שעשועון מסוג פילר. הוא אמור לאכלס את המסך בשעות אחר הצהריים, אם מישהו עוד רואה טלוויזיה בשעות האלו, או הלילה המאוחר, כדי לצוד צופים אקראיים שנתקעו מול המסך. השיבוץ שלו במרכז לוח השידורים עושה לו עוול ומעליב את הצופה. אין לי מושג כמה זמן הוא יושב על המדף ברשת ואיזו סיטואציה הביאה את הזכיינית להצניח אותו דווקא בפריים טיים, אבל כפי הנראה מדובר באילוץ או שמישהו לחץ יותר מדי חזק על הדוושה במסע בזמן ועכשיו הוא לא יודע איך לחזור.
