בהאזנות ל-Solar Power, האלבום החדש והמגה-מצופה של לורד, חשבתי לא מעט על השניים שקדמו לו: Pure Heroine הכובש ו-Melodrama שהיה אפילו טוב יותר. הסיבה היא לא רק השוואה טבעית בין העבר להווה: פשוט הרבה יותר מעניין (או שמא פחות מרדים) לשהות שם, היכן שאחת היוצרות הכי מוכשרות וחכמות של המאה ה-21 כתבה שירים, ולא מניפסט שהכותרת שלו היא "תעזבו אותי בשקט".
לורד, מן הסתם, היא לא כוכבת הפופ הראשונה להפוך לאייקון בגיל צעיר מאוד, עם ציפייה שכל פזמון יהיה סלוגן שאנשים ירצו לקעקע. היא אפילו לא הראשונה בקיץ הזה שנאבקת באותו אתגר, ע"ע האלבום השני של בילי אייליש. ואכן, זה מפתיע כמו הנחיית קורונה מבלבלת שהנושא המרכזי באלבום של לורד הוא התבוננות מפוכחת בתהילה הלוחצת, בואכה בריחה למקום בטוח ומבודד (בכל זאת, ניו זילנד הייתה רחוקה גם לפני המגפה). את המעטפת המוזיקלית, בניצוחו של מפיק העל ג'ק אנטונוף, אפשר לסכם במילה אחת: צ'ילקס. ובשלוש: תם עידן המלודרמה.
הכיוון לגיטימי, הגיוני וברמת ביצוע נאותה – גם מעניין. אלא שלורד, למרות שכבר מהשורה הראשונה באלבום ברור שהיא הייתה ונותרה כישרון כתיבה נדיר ("נולדתי בשנה של האוקסיקונטין/גדלתי על דשא גבוה/טינאייג'רית מיליונרית שמתעוררת מסיוטים על פלאשים של מצלמה"), נשמעת מרוקנת: מהסקרנות האדירה שהייתה ב-Tennis Court, מהחיוניות הגאונית של Green Lights, מהבגרות-הגדולה-בהרבה-מכפי-שנותיה של Perfect Places.
מה החליף אותן? שיר קיץ חמוד (Solar Power, שגם חירשים יזהו בו את Loaded של פריימל סקרים), מלודיות פולק מיושנות (Dominoes), ולחנים שנשמעים כמו הד חיוור של טיילור סוויפט (Secrets From A Girl) או מדונה בתקופת 'אמריקן לייף' (Mood Ring). ובעיקר: מעט תנופה וברק, הרגעים האלה שלורד גורמת למאזיניה לפעור עיניים ולהרגיש שהמגדל הכי גבוה בעולם הוא בסך הכל ג'וק. וזה מאכזב כי באלבום מתארחות, בין השאר, שלוש יוצרות נהדרות, שכל אחת מהן מצטיינת בזה מזווית שונה: פיבי ברידג'רס, Clairo ורובין. כמה חבל שהן כוח עזר ולא מקור השראה.
עוד ביקורות מוזיקה:
אפילו טקסטים מצוינים, כמו The Path ו-The Man With The Axe, לא מבטלים את הבעיה הגדולה של האלבום: ניתוק תמוה בין העומק, הרפלקסיביות והרגש של המילים לרפיון והדלות של ההפקה וההגשה. בהערות על Fallen Fruit, לדוגמה, לורד אמרה כי הוא "מגלם את הזעם שלי על הדורות הקודמים, שבעיקרון דפקו את זה". נניח לוויכוח המתיש, האם זה כל מה ש"הדורות הקודמים" עשו; אם ככה נשמע ה"זעם" של לורד – כולל מהלך קלידים שמזכיר את "לראות אותה היום" של תיסלם - מה הפלא שהעתיד לא מרגיש מהפכני במיוחד?
מכיוון שהייתה סיבה לגמרי מוצדקת שבגללה שלורד הוכתרה כקולו של הדור, יש לא מעט סמליות באג'נדה שהאלבום משקף בנקודת הזמן הנוכחית: פחות לחץ, יותר נעימות. פחות תובענות, יותר שלווה. פחות ללכת על הקצה, יותר העצמה בנוסח גלי עטרי. אכן, מעטים מאוד היו מסוגלים להתמודד עם כל מה שעבר על נערה שהפכה בגיל 16 לאמנית שדיוויד בואי מסמן בתור העתיד. אולי Solar Power הוא באמת ניצחון השפיות. אבל מבחינה אמנותית? עוד ניצחון כזה ואבדנו.
