דה אופספרינג (The Offspring) הם מה שקורה כשהרכב פאנק פוגש סוכריות קופצות. זה אולי נשמע כמו פרדוקס מוחלט, אבל כל מי שמתרפק בנוסטלגיה על הלהקה - שהייתה בשיאה לקראת סוף הניינטיז, יודע עם מי יש לו עסק: מדובר, ככל הנראה, באנשים הסחים והמתוקים ביותר בעולם. רק במקרה הם מחרישים אוזניים בדיסטורשן אימתני ומתפרעים על התופים. והדימוי הזה, של הגם וגם, שלא הלא-לגמרי-פה ולא-ממש-שם, התפוצץ אמש (ב') בהופעה הראשונה שלהם אי פעם בישראל, באקספו, ביתן 2 בתל אביב.
דה אופספרינג בישראל מבצעים את The Kids Aren’t Alright
"איך זה שלא הגענו לכאן עד עכשיו?", תהה בקול סולן הלהקה דקסטר הולנד, והפטיר בצחוק "כנראה ניהול מחורבן". והנה, בערב שבו עילת הסבירות מאיימת לפרק את המדינה (מעניין אם חברי הלהקה יודעים מה צפוי להם בנתב"ג), ובמקביל לאירועים מוזיקליים גדולים נוספים - מופע איחוד של הבילויים והופעה של הבלאק קיז, הפריחו דה אופספרינג את ה"שלום ישראל!" וה"תודה רבה!" ואפילו איזה "לחיים!" אחד, ולמשך שעה ורבע הרגשנו כולנו בני 15 שוב - במובן הכי טוב של המילה.
המופע נפתח עם Come Out and Play ו-All I Want, אבל רק בשיר השלישי, Want You Bad - האנרגיות התפרצו באמת. כן, זה כנראה סטליסט סופר מגוון והוא הביא משהו כמעט מכל אלבום (ויצאו הרבה מאז 1989), אבל האמת צריכה להיאמר: רובנו כנראה היינו מעדיפים להיצמד ללהיטים לאורך המופע כולו. כך יוצא שבלטו בהיעדרם שירים מעולים דוגמת Original Prankster ו-She's Got Issues, ובלב התפשטה מועקה מסוג "נו, עד שכבר הגעתם לא תנגנו?".
דה אופספרינג הופעה ישראל לייב Pretty Fly
כשהתחילו לנגן את Staring at the Sun הבנתי שהייתי משלמת הרבה מאוד כסף כדי לשמוע את "אמריקנה" - בוודאות האלבום הכי טוב של דה אופספרינג, אבל בעיניי גם אחד מאלבומי הקונספט הטובים בכלל - מתחילתו ועד סופו. התנודות של המשתוללים בקהל סימלו שאני לא לבד עם התחושה הזאת. רובם גברים, אגב, זה לא ממש מפתיע. מה שכן די מדהים הוא מנעד הגילים: "אני רואה שחלקכם הגעתם עם הילדים שלכם", אמר הולנד באחת ההפוגות, "הם בטח ישמחו לקלל קצת עם החלק הבא של ההופעה".
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
כצפוי, Bad Habit היה עוד נקודת שיא קטנה בדרך. ב-Why Don't You Get a Job הכיפי להפליא, הארט עשה עבודה מצוינת וכדורי הים שהתעופפו אל הקהל ייצרו תמונה כל כך מתוקה שקשה להאמין שזו בכלל הופעת פאנק. ב-Pretty Fly - כנראה הלהיט בה' הידיעה - התנוססו שני בלוני ענק בדמותו של הבחור הלבן, והקהל נסחף לשירת א-קפלה, משימה לא פשוטה בכלל בהתחשב בקצב המילים לשנייה.
דה אופספרינג בישראל מבצעים את Why Don't you Get a Job
רגע לפני ההדרן הם ביצעו את The Kids Aren't Alright, השיר הטוב ביותר שלהם לטעמי - זה שבניגוד לאחרים גם הצליח לזקק איזה רגע אמיתי בזמן. זה שבו הם אשכרה בחרו להגיד משהו ממרומי הבורגנות של עצמם על מעמד ועל מוביליות חברתית באמריקה. זה כנראה רגע הזהב של ההופעה, זה שבו לא רוצים לתעד עם הטלפון, רק להיות שם עם כל הלב והרגש. ההדרן כלל שני שירים בלבד: You're Gonna Go Far, Kid ואחריו Self Esteem - שהוא כנראה השיר הכי כיפי בעולם כולו לחתום איתו הופעה.
הערב הזה אומנם קצר יחסית, אבל שזור בתותחי קונפטי ובהפעלות שלא יביישו צוות הווי ובידור במלון טיפוסי באילת. כך לדוגמה כשהולנד הפעיל את הקהל בקריאות "Hell Yeah" ו"Fuck Yeah", כשהוא התעקש להכריז על הערב כמופע הרוק הטוב ביותר בהיסטוריה. כך גם היה כשנודלס (הגיטריסט קווין ווסרמן) השתפך על הבמה וסיפר ש"רוב השירים נכתבו על ידי דקסטר", שהוא גם בעלים של חברה לרטבים חריפים (מה?), גם השלים קורס טיס וגם - כמו שכולם בקהל כבר יודעים - הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית. כן, לעין בלתי מזוינת זה יכול להיראות קצת קרינג', אבל מי שמכירים את דה אופספרינג - פשוט מחייכים בהבנה. באמת שאין חמודים כאלה.
אה כן, ומה אורי הטוקבקיסט חשב?
וואו, איך אפשר לסכם חלום רוק'נרול שהתגשם?
קודם כל אולי כמה מילים על איך הכול התחיל - דה אופספרינג ולימפ ביזקיט היו חלק מהפסקול שליווה אותי בגיל ההתבגרות, בלימודים לבגרויות ושלל אתגרים כאלה ואחרים שהולמים את הגיל הזה. השנים חלפו ומגיל מסוים, הופעות חיות, בעיקר של אמני רוק שונים ובעיקר של שנות ה-90 והאלפיים נהיו הבילוי המועדף עלי. שעה וחצי-שעתיים של ניקוי ראש מוחלט, להיות חלק מקהל בזמן שכל מה שמשנה זה הפזמון הבא או סולו הגיטרה או תופים שמגיע. במקביל, יצא לי לשמוע שירים "מפעם" ולרגע עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין הופעה של דה אופספרינג או לימפ ביזקיט והרעיון שבה אותי.
התחלתי להגיב מדי פעם, בכתבות על אמנים בינלאומיים שמגיעים לארץ. התגובות הראשוניות האלו עוררו יחסית הרבה אמוציות (לטוב ולרע) שדבר אחד הוביל לשני, ומפה לשם כל העסק קיבל חיים משל עצמו, לרבות מגיבים קבועים, חקיינים, מגיבים שהיו בטוחים שאני עובד ynet והשאר - היסטוריה.
עם ההכרזה על הבאת דה אופספרינג לארץ, החלה התרגשות כנה ועמוקה שהגיעה לשיאה אמש, עם המופע הראשון אי פעם של הלהקה בישראל. המופע היה מהוקצע, מחשמל וסוחף, של להקה שיודעת מה היא עושה, נשמעת מצוין ויש לה בסיס מעריצים נאמן ומסור. לרגעים באמת תפסתי את הראש כי הרגע הזה באמת הגיע, וכשהסתכלתי מסביב היה נראה שכל הקהל שהגיע חיכה לרגע הזה לא מעט שנים. מבחינתי, זו לחלוטין הייתה פסגת ההופעות החיות אליה הגעתי עד לשלב זה. זו ממש תחושה של הגשמת חלום רוק'נרול (עם טעם מוסיקלי שאולי נתון לוויכוח) וסגירת מעגל שקשה להסביר.
בעדינות רבה, אני רק אגיד שחבל שהלהקה החליטה לתת לנו את הגרסה המקוצרת יותר של ההופעה (קצת פחות משעה וחצי), ושהקשר עם הקהל יכול היה להיות טיפונת פחות ציני. אבל זה כבר ממש צרות של עשירים.
אבל סיכום הערב הוא - היינו כחולמים, ונראה שהדבר היחיד שנותר להגיד זה - אז מתי מביאים את לימפ ביזקיט לארץ?...
