"הדרך לאילת", סרטו של יונה רוזנקיאר, נפתח בסצנה נהדרת שמזכירה מערבון ספגטי בקיבוץ. אנו רואים את שתי רגליו המשתלשלות של גבר תלוי על עץ, ומולן את חברי הקיבוץ המתבוננים באדישות-מה. אל הסצנה נכנס בן (יואל רוזנקיאר, אחיו של הבמאי), שמתבקש לטפס על העץ הגבוה ולחתוך את החבל. הוא מהסס ומתקשה לעשות זאת, עד שאחד מחברי הקיבוץ, צעיר יהיר וחסון, עושה זאת במקומו. גופתו של חבר הקיבוץ שהתאבד נשמטת אל הקרקע.
"הדרך לאילת" – טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בן, שעזב את הקיבוץ זה מכבר, שב אליו כדי לשכנע את אביו אלברט (שמואל וילוז'ני) לחתום על מסמכי התביעה של רכוש שהותירה המשפחה בפולין. אלברט הוא אלכוהוליסט, אגדה חיה בעיני עצמו ומושא ללעג עבור שאר חברי הקיבוץ, שרואה בבנו הפסיבי כישלון. בן עצמו נמצא במערכת זוגית מעורערת, והמפגש עם אביו מערער אותו עוד יותר. כאשר האב השתוי מתערב עם צעיר מהקיבוץ שהוא יגיע לפגוש אותו בכניסה לאילת, תוך שבוע, כשהוא רכוב על טרקטור – אין לבן הרבה ברירה. הוא מוצא עצמו מתלווה לאלברט במסע המשונה הזה, שכדרכם של מסעות מסוגו יחולל שינוי משמעותי ביחסיהם. המוות שפותח את הסרט וזהותו של הגבר שהתאבד משמשים מוטיבציה למסע הזה, שהופך בדרכו למסע של פרידה.
המסע לאילת על גבי טרקטור מזכיר כמובן את סרטו הנפלא של דיוויד לינץ', "סיפור פשוט" (1999), שבו יוצא קשיש להיפרד מאחיו כשהוא רכוב על גבי מכסחת דשא. ההבדל טמון במרחב השונה, הפיזי והקולנועי. אמריקה היא ארץ רחבת-ידיים, כזו שמאפשרת מסעות ממושכים בין נקודת המוצא והיעד. המסע בקולנוע האמריקאי הוא בעל תשתית מיתית שראשיתה במערבונים והמשכה בסרטים מכוננים כ"אדם בעקבות גורלו" (1969). הקולנוע הישראלי אינו מאפשר מסעות מעין אלה, אבל הבחירה בטרקטור מקרטע לפחות מצדיקה את משך הזמן, שבוע. על הדרך פוגשים האב ובנו בדמויות שונות – בהן מסעדן גרוזיני מפוקפק (דובר קוסאשווילי) ורס"רית ממוצא אתיופי (איילה נגוסה) – אבל אף אחת מהן לא באמת מאירה את הגיבורים באופן שמגלה לנו משהו חדש.
אחד מיעדיו של המסע הוא ישיבה שבה לומדת דמות הקשורה למתיחות שקיימת בין אלברט ובן. העובדה ששתיים מהדמויות בישיבה מגולמות בידי יונה רוזנקיאר עצמו והאח מיכה, הופכת את הסרט ליצירה משפחתית שמדגישה את כוונתו לגעת בכמה ממוקדי הכאב המשותפים לאחים. אביהם המנוח של האחים למשפחת רוזנקיאר, כך מדווח הבמאי יונה, היה ניצול שואה והלום קרב ממלחמת יום כיפור. הוא היה פעיל נלהב בהפגנות הפנתרים השחורים בשנות ה-70, איש מפ"ם שתמך בשיחות עם אש"ף, וגם יצא בשליחות סודית מטעם המדינה לברית המועצות כדי להבריח משם (בנעליו) את יומניו של אסיר ציון נתן שרנסקי. זוהי, במילים אחרות, דמות מיתית שהמסע הפיקטיבי בסרט מבקש לעמת בין המיתוס ושברו בהווה ואולי גם לכונן אותו מחדש.
המימד האישי והמשפחתי הזה, כמו גם התשוקה להשיב לאב את הדימוי המיתי שלו, מעניקים לסרט את כוחו ואת כנותו הרגשית, ומחפים על העובדה שהציר הדרמטי שלו מעט רעוע. כך זה עם הסצנה החותמת אותו שבה נוספת במפתיע עוד פרשיה מיתולוגית מעברו של האב. מצד שני, זוהי סצנה שמתרחשת ומבוימת באופן מרשים מתחת למים, ומייצרת דיאלוג מעניין עם סרט הביכורים הראוי מאוד של רוזנקיאר, "הצלילה" (2018). גם שם חיבר בין המיתי והמשפחתי דרך סיפורם של שלושה בנים, כולם מגולמים בידי האחים רוזנקיאר, שנפגשים בקיבוץ בו נולדו וגדלו לרגל קבורת שרידיו של אביהם שתרם את גופתו למדע, והורה לקבור אותם בנקיק תת-ימי. כמו "הצלילה", גם "הדרך לאילת" עוסק בהיבטיה המיתיים והמיוסרים של הגבריות הישראלית, והוא עושה זאת בשילוב של הומור שחור ואותנטיות שמקורה בכתיבה מדויקת של מרבית הסצנות.
לעיתים נדמה, שהסרט מבקש להכיל בתוכו, כבקליפת אגוז, את מתחיה של החברה הישראלית בהווה. הרס"רית האתיופית, לדוגמא, מצטרפת למסע כדי להגיע אל ביתה בבית שאן ולעזוב את בן זוגה. התוצאה היא סצנת עימות פומבי שנראה כאילו הסרט היה מסתדר בלעדיה. כך זה גם עם סיפור התביעה שמותיר את עניין השואה ברקע, אך לגמרי לא מפותח. אחד משיאיו הדרמטיים של הסרט מתרחש בישיבה שהוזכרה לעיל ובאמצעותו מנסה הסרט לדון בגבריות הישראלית באמצעות סיפור של חזרה בתשובה. האפיזודה הזו כאמור מאפשרת מפגש על הבד, במסגרת האינטימית של מקווה, בין שלושת האחים לבית רוזנקיאר, מה שמעניק לה צביון אישי מאוד המשלב כעס כלפי האב ופרידה ממנו – אך העיסוק בה בדת, התעללות הורית, ניכור, כמו גם העלאה מחודשת של פצעים ישנים, נותר מעט בלתי מספק. כאילו מסומן על מנת שאפשר יהיה לעבור הלאה.
הדיון בקולנוע הישראלי במיתוס ושברו נוכח כבר כמעט חמישה עשורים, מסרטו היפה והחריף של אברהם הפנר "לאן נעלם דניאל וקס" (1972), דרך סרטי הצבא של שנות ה-80 (בהם "אות קין" ו"דרך הנשר" של אורי ברבש), ועד "מר באום" (1997) של אסי דיין ו"בקרוב יקרה לך משהו טוב" (2006) של איל שיראי, שבו גילם דיין מהפכן קומוניסט מתבודד המתקשה להבין שזמנו עבר. סרטו של רוזנקיאר מצטרף אל אלה דרך דמותו של אלברט, שמספקת לוילוז'ני הזדמנות לבצע את תפקידו הקולנועי הטוב ביותר עד היום (הוא אף זכה על הופעתו בפרס אופיר לשחקן המשנה המצטיין). ישנו הרבה עצב בסרט הזה, וגם אם נדמה שאלברט מתפכח מאשליותיו הרבה אחרי שדמותו צריכה לקלוט זאת – משחקו של וילוז'ני מאפיל על אפיונה המעט גנרי של הדמות הזאת, ששובה את לבנו באותה מידה שהיא מרחיקה מעליה את בנה. קשה להיזכר בסצנה מהקולנוע הישראלי של השנים האחרונות שמתעלה בעוצמתה על זו שבה היא נפרדת מאיתנו בסוף הסרט.
נפלאות ההפצה ופוסט קורונה הובילו לכך ששלושה סרטים זוכי התחרות הישראלית בפסטיבל הסרטים בירושלים מוקרנים עתה במקביל על המסכים כאן. "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של דני רוזנברג, זוכה התחרות בשנת 2020 עלה לפני שבועות אחדים; "הסירו דאגה מלבכם" של תום שובל שקטף את הפרס בשנה העוקבת עלה בשבוע שעבר; ועתה מצטרף אליהם "הדרך לאילת" שזכה בתחרות אשתקד. זהו סרט מסע יפה וכואב, שכמו "דניאל וקס" המכונן לפניו הוא פרידה מדימוי מסוים של ישראליות.
