בדצמבר הקרוב יחגוג סטיב בושמי, אחד שחקני האופי הטובים של הוליווד, יום הולדת 65. אבל דבר אחד יעיב על השמחה ועל החגיגות: היעדרה של רעייתו ואם בנו היחיד, הקולנוענית והכוריאוגרפית ג'ו אנדרס, שמתה ב־2019 ממחלת הסרטן. "ג'ו הייתה אדם מדהים ומאוד יצירתי. בזכות חיי המשפחה העשירים שלנו הצלחתי לשרוד כל כך הרבה שנים בתעשייה", סיפר בושמי כשנפגשנו החודש בלידו של ונציה. "הכאב שהתלווה לסרטן של אשתי היה החלק הקשה ביותר. ג'ו הייתה מוקפת בחברים ומשפחה, ובאמת התמודדה עם המציאות. אני לא חושב שהיא פחדה מהמוות. זו הייתה סדרת רגעים של: 'אוי, אני לא אזכה לעשות את זה ואת זה יותר'״.
עוד כתבות למנויים:
זמן קצר אחרי מות רעייתו התרגשה הקורונה, שלא הקלה על האלמן הטרי. "חוויתי את מלוא נחת זרועה של המגפה", הוא אומר. "זו הייתה תקופה מלחיצה. למזלי הייתי עם משפחה וחברים, ואפילו שהונהג ריחוק חברתי, היינו כל הזמן בזום, בדיוק כמו שאר העולם, בניסיון לשמר את הקשר. הבדידות תמיד קיימת, אבל הקורונה רק העלתה את זה למודעות ויישרה קו בין כולנו".
מלבד משפחה וחברים, איך אתה מתמודד עם אירועים קשים?
"אני לא יודע אם הטיפול הפסיכולוגי הוא הטיפול האולטימטיבי, אבל אני כן מאמין שהוא יכול לעזור. בכלל, יש הרבה דברים שתורמים לבריאות הפיזית והנפשית שלנו: מדיטציה, יוגה, דיאטה וספורט. ניסיתי את כולם ואני עדיין מנסה. אגב, יש לי חלומות מלאי חרדה כל הזמן, במיוחד בתקופות בהן אני מביים. זה מחריד אבל אין ספק שזו הקלה אדירה להתעורר".
5 צפייה בגלריה
''בזכות חיי המשפחה העשירים שלנו הצלחתי לשרוד''. סטיב בושמי עם אשתו המנוחה ג'ו אנדרס
(צילום: GettyImages)
ואם אנחנו מדברים על סיוע וטיפול, הרי בפסטיבל ונציה האחרון בושמי הציג באחת ממסגרות הצד את "The Listener", סרט שביים בושמי והפיק אורן מוברמן, ישראלי שפועל בהוליווד, ועוסק במוקדנית (טסה תומפסון) המתנדבת בלילות בקו לסיוע נפשי. "הרגשתי שהתסריט הזה הגיע אליי בדיוק בזמן", אומר בושמי. "תמיד יש לנו בעיות, אין אדם שלא מושפע מאיזו מחלה במשפחה, פיזית או נפשית, או איזו התמכרות, אבל הקורונה הביאה הרבה מהבעיות הללו לקדמת הבמה. לא מפתיע שהיום יותר אנשים מושיטים יד בבקשה לעזרה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
במהלך התחקיר לסרט, בושמי התקשר לאחד הקווים: "עשיתי זאת אפילו שהרגשתי שזה קצת מוזר. תוך כדי השיחה הבנתי שיש דברים שבאמת לא היה מזיק לי לדבר עליהם, כך שבסופו של דבר יצא מזה שיחה לא רעה וסשן טיפולי, שהועיל לי גם ברמה האישית וגם ברמת ההתבוננות במוקדנית – איך היא הגיבה או לא הגיבה אליי. זה היה הרבה יותר עמוק ממה שציפיתי".
חוץ מהקורונה, יש לך עוד הסבר לבדידות של תקופתנו?
"אפשר לומר שזו הטכנולוגיה שגורמת לנו להתכנס בעצמנו יותר מדי. מצד שני, יש גם צדדים טובים לטכנולוגיה, היא ללא ספק מועילה. יש מספיק דברים שאנחנו צריכים להתמודד איתם היום ולכן חשוב יותר מתמיד שאנשים יתחברו זה לזה".
חגיגות יום הולדת 65 הן הזדמנות טובה לבושמי לערוך חשבון נפש ולהתבונן אחורה. הוא נולד בברוקלין, ניו-יורק, למשפחה קתולית. מצד אביו יש לו שורשים איטלקיים-סיציליאניים, ומצד אמו השורשים הם אירים, אנגלים והולנדים. בתיכון הוא התחרה במסגרת נבחרת ההיאבקות וגם נטל חלק בכיתת הדרמה. ב-1980 הוא פצח בקריירה מפתיעה – עבד ככבאי בשכונת "איטליה הקטנה" הניו־יורקית. "מגיל צעיר חלמתי להיות שחקן או קומיקאי", הוא אומר. "תמיד אהבתי להופיע או לספר בדיחות והייתי ליצן הכיתה. אבל זו הייתה יותר פנטזיה. לא האמנתי שזה יהיה המקצוע שלי בסוף".
אז איך מצאת את עצמך בכיבוי אש?
"אבא שלי גרם לי לגשת למבחן של פקידי השירות הציבורי. הוא היה עובד תברואה, הכיר את המבחן, ורצה שאני והאחים שלי נהיה חלק מהמערך הציבורי. בשביל הביטחון הכלכלי, המשכורת וביטוח הבריאות. אהבתי את הרעות ששררה בין הכבאים. זוהי רעות שמזכירה לי עבודה בסרטים קטנים או במחזות, בה כולם תלויים אחד בשני. במקביל לכיבוי שרפות, עשיתי אודישנים".
כעבור ארבע שנים פרש בושמי מכבאות, אחרי שהחל לקבל תפקידים. "בהתחלה הייתי נוראי באודישנים והפידבק שקיבלתי היה: 'אתה נראה קצת כבוי ועצוב או ביישן'", הוא נזכר. "אז הבנתי שעליי לחייך באודישנים ואז קיבלתי תפקיד בסדרה 'מיאמי מחלק מוסר'. באיזשהו שלב הייתי צריך לקחת הפסקה מכבאות כי השתתפתי במקביל גם בהצגה וגם בסרט. תיכננתי לחזור לכיבוי אש, אבל איכשהו הארכתי את החל"ת עוד ועוד. ואז הבנתי שאם לא אקח את ההזדמנויות שמציעים לי זאת תהיה החמצה, ובחרתי להתמקד במשחק. אגב, חזרתי כעבור שנים לכיבוי אש. ב-2001, אחרי הפיגועים במגדלי התאומים התנדבתי והייתה לי זכות גדולה להצטרף לצוות הישן שלי. הלכתי לשם במחשבה שאני רוצה לעזור, ובסופו של דבר אני זה שקיבל עזרה. שרדתי את האסון בזכות זה שחזיתי באנושיות ניצבת איתן מול הרוע הכי נורא שיש".
בושמי התפרסם הודות לשיתוף הפעולה שלו עם האחים איתן וג'ואל כהן. "הם נהדרים", הוא אומר. "תמיד מציבים חזית אחידה, משלימים זה את זה, תמיד יש איזו הסכמה ביניהם וקשב אחד לשני. יש להם סגנון משלהם ומעניין אותם לראות מה השחקנים יכולים להכניס לתוך התסריט".
"'ביג לבובסקי' לא הפך לקאלט בבת אחת. בהתחלה אף אחד לא ממש ידע מה לעשות עם הסרט המוזר הזה, אבל עם השנים אנשים התחילו לגשת אליי וסיפרו שהם ראו אותו עשר פעמים. הלכתי פעם עם חבר לצוות לכנס־פסטיבל של מעריצי 'ביג לבובסקי' ובזמן ההקרנה בקושי יכולנו לשמוע את עצמנו מדברים, כי הקהל לא הפסיק לצרוח שורות מהסרט. אף פעם לא חוויתי דבר כזה"
בשנות ה-90 בושמי עשה עם היוצרים היהודים המבריקים חמישה סרטים: "צומת מילר" (1990), "ברטון פינק" (1991), "הקפיצה הגדולה" (1994), "פארגו" (1996) ו"ביג לבובסקי" (1998), שהפך לסרט פולחן נצחי ובו הוא גילם את דוני, הצלע השלישית של צוות הבאולינג של "הדוד" (ג'ף ברידג'ס). הוא ייזכר בגלל היחס הפוגעני, המזלזל והמעליב שהוא מקבל ומסתכם בשורה: "סתום כבר את הפה, דוני!" וסצנת הסיום בה האפר של דוני מתעופף באוויר, היישר לפרצופו של הדוד.
"'ביג לבובסקי' לא הפך לקאלט בבת אחת", בושמי אומר. "בהתחלה אף אחד לא ממש ידע מה לעשות עם הסרט המוזר הזה, אבל עם השנים אנשים התחילו לגשת אליי וסיפרו שהם ראו אותו עשר פעמים. הלכתי פעם עם חבר לצוות לכנס-פסטיבל של מעריצי 'ביג לבובסקי' ובזמן ההקרנה בקושי יכולנו לשמוע את עצמנו מדברים, כי הקהל לא הפסיק לצרוח שורות מהסרט. אף פעם לא חוויתי דבר כזה. אחרי ההקרנה, כשמנחה הפאנל שאל שאלות ואנחנו ניסינו לענות, הקהל פשוט צעק עלינו. זה היה הזוי. זה הכי קרוב שהגעתי להרגשה של רוקסטאר אמיתי".
הפתיע אותך שהאחים כהן החליטו לאחרונה להתפצל ולעשות פרויקטים בנפרד?
"זה לא הפתיע אותי. פשוט ג'ואל רצה לביים את 'מקבת׳', פרויקט שעניין אותו לעשות עם רעייתו פרנסס מקדורמנד, וזה היה משהו שאולי לאיתן לא היה בו עניין. איתן עובד עכשיו על סרט משלו. זה נהדר בעיניי. תמיד אתעניין בפרויקטים שלהם, ביחד או לחוד".
תפקיד בלתי נשכח אחר של בושמי הוא מיסטר פינק מחבורת שודדי היהלומים של "כלבי אשמורת" (1992) החוגג כעת 30 ליציאתו. "מ'כלבי אשמורת' לא אשכח את החזרות", משחזר בושמי. "ניצב מולי במאי שזה הפרויקט הראשון שלו, אבל הוא בכל זאת מתעקש על שבועיים חזרות, שהיו גם חלק מהתקציב של הסרט. בחזרות מיפינו את הסרט ואילתרנו. זה נתן לשחקנים הזדמנות להתחבר האחד לשני, ולקוונטין. ההתלהבות שלו מהסרט הייתה מידבקת עבור כולנו". כעבור שנתיים בושמי שוב עבד עם טרנטינו, כשהתארח בתפקיד מלצר ב"ספרות זולה".
דמיינת שטרנטינו יתמסד, יהפוך לאבא ויגור בתל־אביב?
"זה באמת די מפתיע, אבל אני שמח מאוד בשבילו. זו התפתחות נפלאה בעיניי. הוא אדם שמשקיע את כל-כולו, בפרט כשהוא מביים. עכשיו, כשיש לו משפחה, ייתכן שהוא באמת רוצה להתמסר לה ויכול לומר: 'עכשיו אני רוצה לעשות דווקא את זה'".
בושמי מרבה להופיע בתפקידי משנה ("כך אני מתפרנס וזה מה שמאפשר לי לעבוד על הרבה סרטים מגוונים") ולגלם דמויות פרנואידיות ונוירוטיות. ברזומה שלו אפשר למצוא להיטי קופה כמו "ארמגדון" ו"קון אייר", קומדיות של אדם סנדלר כמו "ביג דדי", "מגודלים" ו"זמר חתונות", סרטים מצוירים (למשל סדרת "מפלצת של מלון" לה תרם את קולו), וגם הופעה בסרט ישראלי, בו כיכבו ריצ'רד גיר וליאור אשכנזי – "נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער אמריקאי" (2017), שביים יוסף סידר והפיק מוברמן, ובו הוא גילם את הרב בלומנטל. "זו הייתה חוויה נהדרת", הוא אומר. "אני מאוד אוהב את יוסף והוא נהדר בעבודה משותפת. הוא מאוד רגיש למה שעובר על השחקנים".
מדי פעם בושמי גם עובד בסדרות טלוויזיה, כבמאי וכשחקן. בין היתר הוא זכור מהופעתו ב"הסופרנוס". תחילה ביים כמה פרקים, כולל הפרק הבלתי נשכח "פיין בארנס" בעונה השלישית, שבעיני רבים נחשב הטוב בסדרה, על ניסיון חיסול כושל של מאפיונר רוסי. היכולת שלו כבמאי להגיע לניואנסים הכי עמוקים ודקים של הדמויות ושל האינטראקציות ביניהן הייתה מרשימה. ואז בושמי הצטרף כשחקן לעונה החמישית בתפקיד טוני בלנדטו. האגדה בתעשייה מספרת שבושמי הוא השחקן היחיד בקאסט המפואר שלא התבקש לעשות קריאה של התפקיד. הוא כנראה נולד לתפקיד בן הדוד טוני שחוזר מהכלא עם כל הכוונות הטובות להיות מסז׳יסט שומר חוק, אבל נשאב בחזרה לחיי המאפיה ומסיים את חייו בירייה אחת של חסד, מידי טוני סופרנו, כדי להצילו ממוות בייסורים, שנגזר עליו על ידי הענף הניו-יורקי של הסינדיקט. "הסופרנוס עשתה שינוי עצום בעולם הטלוויזיה", הוא אומר. "בסרט יש לך זמן מוגבל לספר סיפור, ואילו בסדרה אתה יכול לחקור דמויות בכל מיני מצבים".
5 צפייה בגלריה
היום אנשים כבר אוהבים דמויות פגומות. מתוך 'אימפריית הפשע''
(צילום: Macall B. Polay, באדיבות yes )
ב"אימפריית הפשע" של מרטין סקורסזה, שהתרחשה באטלנטיק סיטי של שנות ה-20 הסוערות של המאה שעברה, בושמי גילם את ראש העיר נוקי תומפסון. הוא לקח את תפקיד האיש שאינו יכול לעמוד בפיתויי השחיתות עוד כמה צעדים קדימה. הרים את הדמות ואת הסדרה לליגה של טרגדיות שייקספיריות ולא מפתיע שזכה בשלל פרסים ומועמדויות. "בלי 'הסופרנוס' לא היו יכולות להיות הרבה סדרות כמו 'שובר שורות' ו'אימפריית הפשע', ששברו את הנורמה של מה שהקהל מוכן לקבל בדמות הראשית", הוא אומר. "פעם היו יכולות להיות דמויות מיוחדות, אבל לא כאלו פגומות מהיסוד, עד ש'הסופרנוס' שינתה את כללי המשחק".
בשנים האחרונות מופיע בושמי בסדרה "עובדי אלוהים", בה הוא משחק יחד עם דניאל רדקליף, ששוב מוכיח שיש חיים אחרי הארי פוטר. "אני מת עליו", הוא מספר. "יש לו ראש על הכתפיים. הוא באמת מקסים. וכשחקן הוא הרפתקן, הוא לא הולך על בטוח".
בסדרה אתה מגלם שלל תפקידים, כולל אלוהים. נהנית להיות אלוהים?
"כן", אומר בושמי ופורץ בצחוק. "הייתי אלוהים מבולבל ודי חסר תועלת, אבל ככה אני עצמי מרגיש לפעמים".
