2024 כבר פה, אבל למרות שהמרוץ לאוסקר הוזנק כבר באופן רשמי בסתיו האחרון, רבים מהסרטים שרואים את עצמם כמועמדים פוטנציאלים לפסלון המוזהב התחילו את הקמפיין שלהם באיחור. בחלק מהמקרים מדובר בעיכובים שנגרמו בגלל שביתת ארגון השחקנים בהוליווד, ויש כאלה שלקחו החלטה אסטרטגית להמתין בסבלנות עד לרגע האחרון כדי להפיץ את הסרטים בבתי הקולנוע. כך או כך, המפיקים, היוצרים והאולפנים צופים כולם קדימה לטקס האוסקר שיתקיים בעוד שלושה חודשים. בדרך לשם, הם יעשו ככל שביכולתם לדבר אל ליבם של בוחרי האקדמיה בהקרנות אקסקלוסיביות, וגם אל קיבתם בקבלות הפנים שאחריהן. בניגוד אליהם הציבור הרחב בארצות הברית נחשף לסרטים הללו באיחור לא אלגנטי. ובישראל? חלק כבר הופצו בארץ, אחרים יגיעו בעתיד, ובינתיים אפשר רק לקרוא עליהם.
בכל הנוגע לאקדמיה, אנחנו נמצאים בשיאה של עונת הבחירות ובשלב מאוחר זה אפשר לסמן כעשרים סרטים שעשויים להשתלב כך או אחרת בתמונת האוסקר כאחד מעשרת המועמדים לפרס הסרט הטוב. "ברבי" ו"אופנהיימר" הבטיחו כבר בקיץ את מקומם בטקס שיתקיים בלוס אנג'לס ב-10 במרץ כשהם נישאים על גבי ההצלחה הקופתית הבלתי נתפסת שלהם. אפשר לקבוע שגם מרטין סקורסזה יהיה שם עם "רוצחי פרח הירח" השאפתני שלו, והכל-כך נדיר במונחים הפקתיים בהוליווד החסכנית של היום. אבל מעבר למועמדים המובנים מאליהם יש תחרות לא פשוטה בין יצירות בתקציבים גדולים וצנועים, ומגוון סגנונות שאותן מובילים במאים בני דורות שונים, ושמייצגים זהויות, מגדרים ומוצאים אתניים שונים - עניינים שתמים יהיה לחשוב שבוחרי האקדמיה לא לוקחים בחשבון.
על אף המגוון, אפשר לזהות מגמה אחת מובהקת ולא מפתיעה במיוחד, שמצביעה על ההעדפה הברורה של הוליווד לביוגרפיות קולנועיות. "אופנהיימר" של כריסטופר נולאן, "נפוליאון" של רידלי סקוט, "פרארי" של מייקל מאן, ו"מאסטרו" של בראדלי קופר הם כולם ביוגרפיות על גברים לבנים עם מידה כזו או אחרת של השפעה על ההיסטוריה. אפילו חברת A24, המרעננת הרשמית של עונות הפרסים האחרונות, השתלבה בטרנד עם "המתאבקים" של שון דורקין, "אזור העניין" של ג'ונתן גלייזר, ו"פריסילה" של סופיה קופולה - שבניגוד לאחרים עוסק באישה, אשת איש. אפשר לכלול בקבוצה הזאת גם את "רסטין" של ג'ורג' סי. וולף על פעיל זכויות האדם האפרו-אמריקני בייארד רסטין.
"אופנהיימר", "נפוליאון" ו"פרארי" סומנו מבעוד מועד כמועמדים בטוחים לאוסקר. כמה חודשים לאחר מכן, רק סרטו של נולאן, שזכה בחמישה פרסי גלובוס הזהב (כולל סרט הדרמה והבימוי), עומד בתחזיות. הדיוקן המעמיק של דמות מדען האטום רוברט אופנהיימר (בגילומו של קיליאן מרפי), לא רק הרשים מבחינה חזותית ובמבנה הנרטיבי הפתלתל, אלא גם סחף את ההמונים לבתי הקולנוע ונסך קצת אופטימיות בהוליווד. "נפוליאון" לעומת זאת היווה אכזבה עבור רבים, השילוב בין סקוט וחואקין פיניקס שהניב אוסקר על "גלדיאטור" בשנת 2000, הוא דרמת מלחמה תקופתית מושקעת. יש טענות לגבי הדיוק ההיסטורי, אולם הבעיה העיקרית היא פיתוח דמותו של נפוליאון בונפרטה שלא מציעה הרבה יותר ביחס לאינספור הסרטים שנוצרו בהשראתה.
"פרארי" מציע מכוניות מהירות ונשים יפות (פנלופה קרוז ושיילין וודלי), אבל המשבר הקיומי של הגבר במרכזו, אנצו פרארי, סוטה מהמסלול הדרמטי לכיוון המלודרמטי. אין פלא שאדם דרייבר מגלם את מייסד חברת רכבי הספורט היוקרתית אחרי שהתמסר לטייפקאסט של אנשי עסקים איטלקים בעקבות תפקידו כמאוריציו גוצ'י ב"בית גוצ'י" של סקוט. בניגוד לשלושת הסרטים הנ"ל, "מאסטרו" לא קרוי על שמה של הדמות הראשית, ליאונרד ברנשטיין. בראדלי קופר שביים ומככב, צולל בעיקר למערכת היחסים של המלחין היהודי עם אשתו (קרי מליגן) שלא עמדה בתחרות עם חדוות היצירה שלו וחיבתו לגברים. כל כך הרבה דובר על האף התותב שקופר התקין כדי להידמות לברנשטיין. התלונות על אנטישמיות מופרכות, אבל כמה משעשעת הסצנה בה לני לובש חולצה ועליה הכיתוב "הרוורד" בעברית.
כמו אופנהיימר שהוביל את המרוץ לגרעין, נפוליאון שנלחם על שליטה צבאית באירופה ופרארי שהתחרה במסלול מרוצי המכוניות, גם "המתאבקים" עוסק בכוח המפרה של תחרות לצד הרסניותה. הסרט של שון דורקין מלווה את ארבעת האחים לבית ואן אריק (שניים מהם בגילומם של זאק אפרון וג'רמי אלן ווייט), שהקדישו עצמם לענף ההיאבקות בשם אביהם הנוקשה. עלייתה של המשפחה לגדולה מבדרת, ונפילתה הטרגית מעניקה לסרט את המשקל הכבד שלו. ביוגרפיה נוספת כאמור היא זו מאת סופיה קופולה, וכמו כל סרט שלה, גם "פריסילה" עוסק ביחסים המורכבים בין נשים צעירות ותמימות וגברים מצליחים, במקרה זה אלביס פרסלי ובת זוגו פריסילה (קיילי ספאני). מלבד ההקשר הביוגרפי הרכילותי, הדרמה האווירתית לא בולטת ביחס לסרטי העבר של הבמאית, אולי למעט דבריה ליסה מארי פרסלי, שלפני מותה בינואר אשתקד התלוננה על הגישה הנקמנית והמבזה כלפי אביה.
"אזור העניין" יכול להיחשב גם הוא כביוגרפיה בגלל העמקתו בשגרת חייו של מפקד אושוויץ רודולף הוס, אולם בניגוד לקודמיו הוא לא עשוי לפי הספר, והוא המתאגר מבין כל המועמדים הפוטנציאלים. הבמאי גלייזר כופה על הצופים חוויה מורכבת מתוך נקודת ההזדהות עם הקצין הנאצי ואשתו (בגילומה של סנדרה הולר), בחיי השיגרה שלהם בפיסת גן העדן שלהם ממש מחוץ לגדר של הגיהנום עלי אדמות. לזכות הדרמה דוברת הגרמנית, עוכרת השלווה הזאת עומד ההישג מפסטיבל קאן שבו זכה בפרס הגדול, אבל הביצועים הלא טובים בקופות עלולים לעמוד לו לרועץ.
הכוח הנשי שואף לעשות קפיצה למרכז הבמה
עם כל הכבוד לבציר השנתי המובחר של חברת A24, הנוסחה המנצחת של המעצמה החדשה היא פיתוח סיפורים אמריקאיים מנקודת מבטם של אסייתים. הנוסחה הזו הניבה להם אשתקד אוסקר עם "הכול בכל מקום בבת אחת", ועכשיו הישג דומה של "חיים שלמים" של סלין סונג, ילידת קוריאה, לא יהיה הפתעה בלתי נתפסת. הדרמה הרומנטית העדינה, שהיא פיתוח בדיוני לאוטוביוגרפיה של הבמאית, זכתה לשבחים בסאנדנס ובברלין ולהצלחה קופתית ראויה.
סונג מצטרפת לקבוצה של במאיות צעירות ותוססות ששואפות לעשות קפיצה משמעותית למרכז הבמה. גרטה גרוויג מובילה את ההסתערות הנשית עם "ברבי" שלמרות היותו מצועצע, פלסטיקי ופשטני בתיאורו את יחסי הכוח המגדריים, מביא עימו למרוץ את הטיעונים החשובים ביותר לכתר בזמנים אלה של דעיכת הוליווד: הצלחה מסחרית יוצאת דופן, הוא אף זכה בפרס גלובוס הזהב על הישגו זה בקטגוריה חדשה שהוצגה השנה בטקס. יהיה מעניין לראות האם גרוויג תצליח להביא לעצמה בובה מוזהבת, כלומר פסלון אוסקר, בתמיכת מרגו רובי וריאן גוסלינג, ובעלה נואה באומבך שותפה לכתיבת התסריט (שבהחלטה תמוהה של האקדמיה עבר להתחרות בקטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר). לז'סטין טרייה הצרפתייה כבר יש כמה פסלונים מוזהבים משלה - דקל הזהב מפסטיבל קאן, ושני פרסי גלובוס הזהב (האחד לתסריט הטוב ביותר והשני לסרט הבינלאומי), ו"אנטומיה של נפילה" נחשב למועמד ראוי גם באוסקר, בעיקר בגלל הופעתה המעולה של אותה סנדרה הולר, הפעם באנגלית (וצרפתית, וגרמנית) - כאישה שנחשדת ברצח בעלה.
אמרלד פנל, שסומנה כצעירה מבטיחה אחרי בכורת הבימוי השנויה במחלוקת שלה מ-2020, "צעירה מבטיחה" (שעליו זכתה באוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר), ממשיכה בקו השערורייתי שלה עם סרטה השני "סולטברן". דרמת המתח עוכרת השלווה מלווה מזימה של צעיר מתבודד להתחבב על סטודנט אדיב ויפה תואר (ג'ייקוב אלורדי), להתנחל בלבבות של בני משפחתו האריסטוקרטית ולבסוף באחוזתם המפוארת. הסרט שנראה כמו שילוב של "הכישרון של מר ריפלי" ו"פרזיטים" הולך ומסתבך ולא באופן מבריק במיוחד, כל הדרך לסצנת סיום שהפכה לאחת המדוברות השנה ובה השחקן הראשי, בארי קיהוגן, לוקח את התעוזה שלו עד הקצה עם מחול בעירום מלא לאורך מסדרונות האחוזה שאותה כבש עם עורמתו ועורלתו.
עלייתו של הכוח הנשי החדש בהוליווד משמעותו בין השאר איתגורם של המאסטרים הגברים הלבנים בני הדור הישן, שנאחזים עדיין באדוות הסיום של הקריירה שלהם. רידלי סקוט בן ה-86, מרטין סקורסזה בן ה-81, מייקל מאן בן ה-80, ויש גם את טוד היינס בן ה-63 שממשיך בחקר נפש האישה ב"הצצה ליחסים", בעזרת הדיווה שלו ג'וליאן מור בתור אישה שעברה השנוי במחלוקת רודף אחריה. נטלי פורטמן חוברת אליה כדי לגלם את דמותה בסרט, וביניהן גבר תמים שנסחף למערבולת של תשוקות, קנאה והסוואה. גם אלכסנדר פיין בן ה-62 לא טורח לשנות את דרכיו מאז "דרכים צדדיות". פול ג'יאמטי חוזר לרשותו כשחקן ראשי ב"נשארים לחג" כמורה ערירי ושנוא שסונג'ר לשמור על תלמיד תיכון שננטש על ידי משפחתו במהלך חופשת החגים, בתפקיד שזיכה אותו בגלובוס הזהב. מערכת היחסים קרירה ומנוכרת, אבל אחרי שנשבר הקרח, והסודות מתגלים, נסגרים פערי הדורות והקשר הופך להיות חמים ונעים. לפעמים זה מה שצריך כדי להגיע לקו הסיום.
סוד ההצלחה של פיין הוא זיקוק היחסים הבין-אישיים בדרמות צנועות מרובות ניואנסים קומיים, מה שאי-אפשר לומר על סרטו האחרון של סקורסזה, "רוצחי פרח הירח" - הפרויקט היקר ביותר שאי-פעם הוביל עם תקציב הפקה של 200 מיליון דולר. ביחד עם שחקני הבית שלו, רוברט דה נירו וליאונרדו דיקפריו, הוא מביא למסך דרמת מתח תקופתית על פרשה עגומה של הרעלת חברי קהילה אינדיאנית על ידי אנשי עסקים לבנים שחמדו את קרקעותיהם עתירות הנפט. מלאכת הבימוי המיומנת של סקורסזה, השחזור התקופתי המרשים וההופעה המרשימה של שני הכוכבים, וגם של השחקנית לילי גלדסטון, שהפכה השבוע לשחקנית הילידית הראשונה לזכות בפרס גלובוס הזהב, שמצליחה לצאת מצלם, הופכים את הסרט לאחד המועמדים המובילים לאוסקר, גם אם הסיפור בכללותו הולך לפי הספר ובלי ניסיון לאתגר את חוויית הצפייה, מלבד המאמץ שהיא דורשת בשל אורך היצירה: שלוש וחצי שעות.
הרומן "הצבע ארגמן" מפנה זרקור לצאצאי העבדים האפריקנים במדינת ג'ורג'יה, פחות או יותר באותה התקופה. ב-1985 סטיבן ספילברג עיבד את הספר למסך וזכה ל-11 מועמדויות לאוסקר (ללא ניצחון באף קטגוריה). על הגרסה החדשה הופקד בליץ באזאוולה, יליד גאנה, שמשתף פעולה עם טראג'י פי. הנסון, אונג'אנו אליס-טיילור, דניאל ברוקס, קולמן דומינגו, ויש גם הופעות אורח של המוזיקאי ז'אן בטיסט ו-וופי גולדברג (הזכורה לטובה מהגרסה הראשונה). כל אלה תורמים לדרמה מוזיקלית מרגשת על סף השמאלץ, אבל בלי להימלט לביקורת פנימית בנוגע ליחסי גברים-נשים בקהילה השחורה הדרומית והשמרנית - שיח שבניגוד לסקורסזה והעיסוק שלו בסיפורם של בני שבט האוסייג' האינדיאנים, ספילברג (שהפיק ביחד עם אופרה ווינפרי) לא יכול היה להוביל כבמאי. לא בימים אלה של תקינות פוליטית בארצות הברית.
אותה תקינות פוליטית היא זו שמעניקה לקורד ג'פרסון מרחב לא בטוח להבריק בו עם בכורת הבימוי המפתיעה שלו "אמריקן פיקשן". הדרמה הסאטירית המושחזת, שהפיק רם ברגמן הישראלי, חושפת את הצביעות והזיוף מאחורי פוליטיקת הזהויות האמריקנית כפי שהיא באה לידי בתרבות ובאקדמיה בעיני לבנים, ואף יותר מכך - בעיני השחורים. דרך מעלליו של סופר אפרו-אמריקני "משתכנז" (ג'פרי רייט) שמזלזל בכותבים פחות מוכשרים שזוכים להצלחה מסחרית וביקורתית אדירה בגלל סגנונם "הצבעוני". כהתרסה הוא מתחזה לאסיר נמלט שגדל בגטו ונדהם לגלות ששפת הרחוב שלו מושכת קהל קוראים גדול מהרחוב, וגם מו"לים אליטסטים שמנסים להישאר רלוונטים. הכול בזכות "האותנטיות" של הכתיבה הייחודית של הגיבור שמאבד את האינדיבידואל הסובייקטיבי שלו בתבניות נוקשות של החפצה על בסיס גזעי. יש בוודאי מי שישפוט את ג'פרסון על פי אותם סטנדרטים, אבל דווקא החוצפה שלו הביאה לסרט זכייה בפרס הגדול בפסטיבל טורונטו, ויש הרואים בו "סוס שחור" במרוץ לאוסקר.
כמו ג'פרסון האלמוני בסך הכול, יורגוס לנתימוס עשוי גם הוא לאגף את המועמדים הבולטים, בזכות החוצפה והשערורייתיות. הממזר היווני נמנה על הקולנוענים הנערצים בעולם, ובאופן אישי על ידי אמה סטון. אחרי שכיכבה ב"המועדפת" שלו, הכוכבת ההוליוודית מתמסרת עד כלות לגחמות שלו ב"מסכנים שכאלה" שכבש בסערה את פסטיבל ונציה, זכה בקטגוריית סרט הקומדיה בגלובוס הזהב ועשוי להפתיע גם באוסקר. בעיבוד חופשי לפרנקנשטיין, סטון מגלמת יישות שסועה ומבולבלת כאישה בוגרת שבגופה המת הושתל מוח של תינוקת. השחקנית לוקחת את ההופעה החושנית פורקת העול שלה עד הקצה, כולל בסצנות מין פרועות בעירום מלא, רובן בהשתתפות מארק רופאלו כנוכל שמנצל את תמימותה ולבסוף נשבה בקסמה. היצירה המסוגננת הזו עשויה להיות ארטיסטית וקיצונית מדי עבור חלק מחברי האקדמיה, אבל ספק אם מישהו יכול להישאר אדיש לתושייה ההרפתקנית של הבמאי ולהופעה של סטון המהוללת שראויה לפסלון נוסף על נועזותה, פרט לגלובוס הזהב שקטפה בתחילת השבוע.
אל מול כל ההפקות הגדולות והנוצצות הללו, יש עוד סרט אחד קטן שעשוי להפתיע - הדרמה הבריטית האינטימית "כולנו זרים" של אנדרו הייג. במרכזה הומו מתבודד (אנדרו סקוט) שמנסה להיפתח לשכן במצוקה קיומית (פול מסקל) ובאמצעות הקשר הרומנטי שמתגבש ביניהם להתמודד אולי עם טראומת היתמות שחווה כילד. הסרט זכה לשבחים רבים על עדינותו וגם על הפסקול הנוסטלגי מהאייטיז. אם הוא יצליח להשתחל לעשירייה זו תהיה הפתעה גמורה, לא פחות מאשר התפרצות פנימה של "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" של חואקים דוס סנטוס, ג'סטין קיי. תומפסון וקמפ פאוורס. מה להפקת אנימציה מבית אולפני סוני בתקציב של כמאה מיליון דולר לקבוצת האיכות של האקדמיה? מעבר לשגשוג בקופות, החדשנות הטכנולוגית והלהטוטנות הסגנונית הצליחו להרשים גם את האליטיסטים של הוליווד שהגיעו בהתלהבות לא אופיינית. אבל האם זה יספיק כדי לתת את קולם לסרט? יותר הגיוני שבממד אחר.
