שלשום, בחמישי, יצא בארץ "רוצחי פרח הירח" של מרטין סקורסזה, סרטו החדש וה-25 במספר של המאסטרו. 25, בשעות, זה גם אורכו של הסרט החדש, שנעשה במקור כפרויקט עבור שירות הסטרימינג אפל TV פלוס. סתם, מדובר בשלוש שעות וחצי בלבד, 206 דקות מזמנכם – אבל אתם יכולים להיות בטוחים שהם יהיו שווים את זה, כי מדובר בסרט של מרטין סקורסזה. אפילו החלשים ביותר מסרטיו, והיו כאלה, עדיין טובים יותר מ-95 אחוז מכל הסרטים האחרים שקיימים.
"רוצחי פרח הירח" – טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
בכל מקרה, לרגל האירוע החלטנו לקיים אירוע משלנו – בחירת עשרה מסרטיו לפי קטגוריות מעט פחות מתבקשות. ולא היה קל לבחור רק עשרה מתוך 25 – שימו לב, למשל, להיעדרו של "נהג מונית" (1976), קלאסיקה מצוטטת וסופר-משפיעה של סקורסזה, שלרוע מזלה פשוט לא התאימה לאף אחת מהקטגוריות המונפצות שאיגדנו כאן. וגם "שיגעון של לילה" האקסצנטרי בחוץ, והדוקו המפעים "ג'ורג' הריסון: חי בעולם חומרני", ו"כנופיות ניו יורק" האפי, ועוד ועוד. אבל לא לכעוס – נשבעים שלכבוד הסרט הבא של סקורסזה, ואין ספק שסוס העבודה בן ה-81 כבר עמל עליו, נשלים את החסר. בינתיים, כפתח מילוט זמני מהמציאות שלנו כרגע, זה מה שהכנו עבורכם.
הכי מושלם, מושלם, מושלם: "החבר'ה הטובים" (1990)
איך בדיוק קורה שסרט על אנשים כה שפלים, שעושים מעשים כה מזוויעים, יכול לספק לצופיו כזו מנה מרוכזת, מזוקקת, של אופוריה? ובכן, לא פשוט לענות על זה, כי מדובר בעצם בסוג של נס אלכימי שבו מתמחה מרטין סקורסזה. ובכל זאת, ננסה לענות: "החבר'ה הטובים", אשר מתאר את מסלול חייו של גנגסטר בשם הנרי היל (ריי ליוטה ז"ל), נהנה ממוג'ו קולנועי כה עז, כה סוחף ודינמי, עד שהוא נחווה כשיר הלל לחיים – וזאת למרות המוות הרב הגודש אותו. גיבוריו של סקורסזה (שכתב את התסריט יחד עם ניקולס פילג'י) הם חלאות אדם בחליפות יוקרה מטורזנות, רוצחים, נוכלים וגנבים, פה ושם גם פסיכופתים רצחניים על מלא (כמו טומי דה ויטו, בגילומו האייקוני של ג'ו פשי). ועדיין אתה שמח לבלות עימם זמן, כי סקורסזה, בשיאו המוחלט כבמאי, הופך את הבילוי איתם למענג באמצעות טור דה פורס קולנועי.
12 צפייה בגלריה
שניים מהחבר'ה האלה כבר לא איתנו (פול סורבינו, שני מימין, וריי ליוטה, קיצוני משמאל). מתוך "החבר'ה הטובים"
(באדיבות yes)
זו המצלמה של מיכאל בולהאוס שלא מפסיקה לנוע, והפסקול עתיר קלאסיקות הבלוז-רוק-סול (ומי יכול לשכוח את מה שהוא עושה פה עם "ליילה" של קלפטון?), והעריכה המופתית, החדה כתער ומלאת האדרנלין, של השותפה הקבועה תלמה סקונמייקר. זהו סרט שאין שני לו, ולא לחינם תראו את ה-DNA שלו (וחלק נכבד מהקאסט) ב"הסופרנוס" ובערך כל פרויקט מאפיה שהגיע אחריו – וזה כולל סרטים של סקורסזה עצמו. כמו שמבקר הקולנוע האגדי רוג'ר איברט אמר עם יציאתו, מעולם לא נעשה סרט טוב יותר על הפשע המאורגן – אפילו לא "הסנדק". ובכן, רק נוסיף פה שייתכן מאוד שמעולם לא נעשה סרט טוב יותר, נקודה.
הכי אנדרייטד: "קזינו" (1995)
מסכן "קזינו". מסכן, כי איתרע מזלו לצאת חמש שנים אחרי "החבר'ה הטובים", ובאמת שכמעט ואין סרטים שיכולים לעמוד לצד המאסטרפיס הזה בגו זקוף. וכן, "קזינו" מזכיר מאוד את אפוס המאפיה הקודם של סקורסזה, בעיקר ברמת השפה הקולנועית הגועשת, חסרת המנוחה, אשר לופתת את הצופה בגרון וגוררת אותו - ירצה או לא ירצה - דרך הרהב הססגוני של הלייפסטייל הגנגסטרי, עד לנקודת השפל הבלתי נמנעת שבסופו. כן, אי אפשר להתחמק מזה: כל מי שצפה ב"החבר'ה הטובים" חש דה ז'ה וו עז תוך כדי הצפייה ב"קזינו", ולא ממש עזר שסקורסזה שוב ליהק את ג'ו פשי כמאפיונר סאדיסט עם פתיל קצר.
אבל למרות הדמיון הסגנוני הבוטה, ופשי, "קזינו" עדיין עומד בזכות עצמו, ולא סתם, אלא בכבוד. זו לא רק חבילת הבידור המושלמת שהוא מציע לצופה, הנפרשת על פני לא פחות מ-180 דקות, אלא גם, ובעיקר, הסיפור שלו. בניגוד ל"החבר'ה הטובים" הקליידוסקופי, שתיאר תקופה וסצנה, "קזינו" עושה גם את זה, ומצוין, אבל מתמקד דווקא בסיפור של אהבה נכזבת – זו של הגנגסטר היהודי הנוקשה אייס רוטשטיין (רוברט דה נירו) לנערת השעשועים היצאנית לשעבר והנוכלת בהווה ג'ינג'ר (שרון סטון בתצוגת משחק פשוט אדירה), שפשוט מנצלת אותו. היסוד המלודרמטי שמעניק הבסיס הזה הוא איתן – והוא נותן ל"קזינו" אופי ברור משלו, גם אל מול הדמיון הניכר לזה שקדם לו. כל מי שפסל אותו על סמך "החבר'ה הטובים" מוזמן לתת בו הצצה חוזרת, ולהודות לנו לאחר מכן. מקבלים צ'קים ואפשר גם בביט.
הכי אוברייטד: "הטייס" (2004)
על פניו, הכול הלך למרטי ב"הטייס". הסיפור האמיתי של המיליארדר האקסצנטרי האוורד יוז הוא מתנה שלא נגמרת, הסטאר פאוור של לאונרדו דיקפריו וקייט בלאנשט (שקטפה אוסקר על תפקידה כקתרין הפבורן) נתן עבודה, ועם תקציב של 110 מיליון דולר, כמו גם מיטב המקצוענים ההוליוודיים שסייעו להגשים את חזונו (בהם הצלם הנהדר רוברט ריצ'רדסון, אשר לקח גם הוא אוסקר על עבודתו פה), סקורסזה יצר ביוגרפיה קולנועית מרשימה ומהודרת, שגרפה ימבה פרסים (חמישה אוסקרים בסך הכול) ונרשמה כחזרה לכושר אחרי קבלת הפנים הלא מאוד נלהבת של האפוס הקודם שלו, "כנופיות ניו יורק".
ועדיין, בואו, הסרט הזה הוא חתיכת כלום גדול. הוא יפהפה לעין, כן, ודיקפריו את בלאנשט עתירי כריזמה (ומאניירות, אבל עזבו), ויוז היה חתיכת אדם פגום ומרתק. אבל מעבר לכל אלו, וליצירתיות הסקורסזאית המוכרת, ולוייבים המשכרים של הוליווד הקלאסית, עם מה באמת יצאתם מ"הטייס"? הרי מדובר בפורטרט פשטני של "טיפוס", במלעיל, ללא ערך מוסף משמעותי. באף שלב סקורסזה לא מצליח לייצר הזדהות עם יוז, או אפילו שמץ של חמלה, וגם הספקטקל המרהיב, גם הקולנוע הכובש של סקורסזה, לא מצליח לחפות על זה. זהו סרט מרשים כמעט בכל קנה מידה, עם ריק גדול ומהדהד במרכזו.
הכי אוברייטד #2: "השתולים" (2005)
מלכתחילה היה קצת מוזר שיוצר כביר ועתיר הישגים כמו סקורסזה יעשה רימייק לסרט אחר – במקרה הזה מותחן האקשן ההונג-קונגי המצליח Infernal Affairs – ובכל זאת הוא הלך על זה, מסיבות עלומות, ומה אתם יודעים? זה לא נגמר מדהים. זאת אומרת, מבחינת סקורסזה זה נגמר ממש מדהים, כולל כמעט 300 מיליון דולר בקופות הקולנוע, ופרס האוסקר המיוחל. אבל הסוד הגלוי של האוסקר הזה היה העובדה שהוא הגיע לסקורסזה לפחות שלוש פעמים בעבר, ומכיוון שהדבר לא הסתייע, והאקדמיה חשה חרטה על כך ורצתה לפצות, סקורסזה זכה בו על סרט שבמקרה הטוב ביותר היה בינוני.
כן, "השתולים" הוא לא סרט מדהים, וזאת למרות כמה סצנות משובחות ואותה אנרגיה סקורסזאית סוחפת. הסיבה לכך נעוצה באופי המבולגן והאגרסיבי של הסרט, עם שינויי טון תכופים ודגש מעט מגושם דווקא על הצד הקומי - ובעיקר בעובדה שפה ושם הוא נחטף בידי השחקנים שלו והתצוגות המופרזות שלהם. ג'ק ניקולסון, שמגלם גנגסטר בוסטוני מטורלל, הוא המופרז שבהם, והאשמה נעוצה בסקורסזה שהתיר לו את הרסן והפך את הסצנות בהשתתפותו למשהו שאולי נראה סביר על במת אלתורים בתיאטרון פרינג', אבל בהחלט לא בסרט רציני שבו הוא אמור לגלם את האנטגוניסט האימתני. יו קאן דו בטר, מרטי. ריל בטר.
הכי קריפי: "פסגת הפחד" (1991)
אחד משני הרימייקים הבודדים בקאנון של סקורסזה (לצד "השתולים"), "פסגת הפחד" הוא גם אחד מהסרטים המטרידים ביותר של הבמאי, שעסק לא אחת בסוציופתים מסוגים שונים. הסוציופת שבמרכז הסרט הזה הוא מקס קיידי (רוברט דה נירו, שמעולם לא היה מבעית יותר) – אנס אלים ומרתיע המטרגט את עורך הדין שלו סם באודן (ניק נולטי) שלשיטתו, היה אשם בכליאתו למשך 14 שנות מאסר. לא רק לשיטתו, למעשה, שכן הסרט מבהיר שבאודן מעל בתפקידו על מנת להרשיע את קיידי. אבל קיידי לא מתביית רק על הפרקליט, אלא גם על משפחתו – וספציפית על בתו הטינאייג'רית דניאל (ג'ולייט לואיס המהפנטת).
מכאן ואילך סקורסזה מייצר מתח כמעט בלתי נסבל, בייחוד במהלך סצנה אינטנסיבית, שבה הבת המתבגרת והאנס הרצחני נמצאים לבדם, בסוג של פלירטוט, כשבכל העת הצופה חמוש במידע על אודות אופיו האמיתי של הטורף המסוכן אל מול הילדה הנאיבית. האופן שבו קיידי מסמן את הצעירה מתוך הבנה שהיא המפתח לערעור מוחלט של אביה, מערער גם את הצופה ומספק לו חוויית צפייה אינטנסיבית מאין כמותה – וזו בדיוק הייתה כוונת המשורר. איזה סרט מצוין ודוחה זה.
הכי "ניסיתי לעשות היצ'קוק אבל לא ממש יצא": "שאטר איילנד" (2010)
"שאטר איילנד", שבו ניסה סקורסזה את כוחו בסוגת המותחן הפסיכולוגי, נושא הדים ברורים למאסטרו שהשפיע עמוקות על רוב יוצרי הקולנוע בני דורו, ובכלל – אלפרד היצ'קוק. ההדים הללו ניכרים סגנונית, כמו גם ברמת התוכן, אבל נעדרת מהם החלוציות שהפגין היצ'קוק ביצירות, שאליהן נושא סקורסזה את פניו פה, כמו "ורטיגו" ו"חלון אחורי", על גיבוריהם האובססיביים והעושר התמטי שמציעות השתקפויותיהם השונות.
אבל הבעיה האמיתית במעשייה הנפוחה הזו, שבה צמד מרשלים (ליאונרדו דיקפריו ומארק רפאלו) מגיעים לבית חולים פסיכיאטרי הממוקם באי קודר מול חופי בוסטון על מנת לחקור את היעלמותה המסתורית של אישה אשר חסתה במקום, היא המערכה השלישית המגוחכת וההו-כה-צפויה, שהופכת את כל העניין לפסיכודרמה חלולה וגימיקית. לא נספיילר פה מחמת התחשבות, אבל גם מי שטרם צפה עתיד למצוא את עצמו יוצא מכל העניין עם התחושה המאוסה הזו של "למה בזבזתי את הזמן שלי על זה?". הקולנוע של סקורסזה אדיר גם פה, כמעט מיותר לציין, אבל הסיפור החלש הורס לו. אפילו היצ'קוק היה מסכים.
הכי עוצמתי: "השור הזועם" (1980)
"השור הזועם" הוא פרויקט יוצא דופן בפילמוגרפיה של סקורסזה, העתירה בסרטים מקסימליסטיים. והסיבה לכך טמונה בקאמריות של הסרט, שיותר מכל סרטיו האחרים של סקורסזה, לפני ואחרי, מהווה סרט-דמות – תרגום עברי לא מושלם ל-Character Study, יצירה שמבקשת לצלול לתוך נבכי נפשו של גיבורה המרכזי, לפענח אותו. וג'ייק למוטה, המתאגרף (האמיתי), שהיה אלוף העולם במשקל בינוני בשלהי שנות ה-40, מהווה חתיכת דמות לצלול לתוכה.
למוטה (רוברט דה נירו), בריון אלים ופרנואיד, אומנם זכה להצלחה רבה בזירה, אולם הפך את חיי משפחתו – בכללם אחיו ג'ואי (שמגולם בסרט על ידי ג'ו פשי) ואשתו ויקי (קאת'י מוריארטי), לגיהינום. האלימות הטבועה בו מהווה עבור סקורסזה – ופול שרדר ומרדיק מרטין, אשר כתבו את התסריט – הזדמנות לדון בטבען המאכל של גבריות רעילה, של אובססיה ושל קנאה. התוצאה הייתה עזה בצורה יוצאת דופן, מכיוון שסקורסזה – שעבורו "השור הזועם" היה בבחינת להיות או לחדול, אחרי שנים של התמכרות לקוקאין ואחרי כישלון סרטו האחרון והראוותני, "ניו יורק, ניו יורק" – הלך עד הסוף פה ויצר דיוקן תובעני של גיבור מעורר רתיעה, בשחור-לבן, עם מכמני אלימות פיזית ורגשית מאתגרים. על תצוגות המשחק המופלאות שחילץ משחקניו, ובראשם דה נירו, שעבר טרנספורמציה גופנית פסיכית עבור כל העניין, לא צריך להכביר מילים, אלא רק לצפות בהן. אין דברים כאלה.
הכי "ניסיתי לעשות ספילברג אבל לא ממש יצא": "הוגו" (2011)
למרות שעל פניו שניהם חלק מאותו דור של במאים, מרטין סקורסזה וסטיבן ספילברג פשוט לא יכולים להיות שונים יותר כיוצרים קולנועיים. פחות בשל הסגנון הקולנועי שלהם, שלעיתים קרובות דווקא יכול להיות דומה למדי ("תפוס אותי אם תוכל" של ספילברג, למשל, מזכיר מאוד את הסגנון הסקורסזאי), ויותר בגלל בחירת הנושאים שלהם – והסנטימנטליות הטבועה ביצירה הספילברגית, אל מול יצירותיו היותר ציניות של סקורסזה. אבל לפעמים בא לבן אדם להתחפש, וב"הוגו" סקורסזה התחפש לספילברג וניפק יצירה סנטימנטלית, נוטפת אהבה לקולנוע ועשויה לעילא, שפשוט לא עובדת.
מדובר בעצם בסרט הילדים הראשון של סקורסזה, אולם "הוגו" נעדר את האלמנט שהפך את סרטי הילדים של ספילברג – וכל כך הרבה מסרטיו האחרים – לקלאסיקות. קוראים לזה Sense of Wonder, "חוש של פליאה", והכוונה היא לתחושה המעט אמורפית הזו של התפעמות פנטסטית, שספילברג במיטבו ייצר אצל צופיו ב"מפגשים מהסוג השלישי", למשל, וב"אי.טי" וב"פארק היורה". סקורסזה, שלאורך הקריירה שלו עסק בתמות של אשמה נוצרית, אובססיה וריקבון מוסרי, ממש איננו הכתובת לאמוציות מהסוג הזה – ו"הוגו", על המכניות המחושבת שלו, על מאמציו הברורים והמלאכותיים ליצור בצופיו את אותה התפעמות נדירה, מדגים בדיוק עד כמה.
הכי משמים: "האירי" (2019)
מעבר למבחן הסיבולת שזימן הסרט לשלפוחית של הצופים שבחרו לצרוך אותו בבתי הקולנוע (להבדיל מביתו הייעודי בנטפליקס), ולמרות שלל השבחים שגרף, "האירי" הוא סתם סרט. הוא כמובן לא חף מקולנוע עילאי, שכן מדובר בסרט של מרטין סקורסזה, ובהחלט מסייע לחוות אותו כסוג של רקוויאם לחגיגת החיים הפרדוקסלית של סרטי הגנגסטרים הקודמים של סקורסזה, אשר חגגו את הלייפסטייל הגנגסטרי בעודם ממחישים את החידלון הטמון בו. ועדיין, זה לא סקורסזה במיטבו, זה לא מרטי שאנו מכירים.
"האירי" - טריילר
גם אם "האירי", אשר עוסק בחייו של רוצח בשירות המאפיה בפילדלפיה של שנות ה-50 וה-60, עוצב מלכתחילה כסוג של ואריאציה גריאטרית מתאבלת על אותם סרטי גנגסטרים אחרים של סקורסזה, וגם אם האורך המופרז שלו משרת את התפיסה הזאת (כשהדגש המכוון על תהליכים ופעילויות יומיומיות נועד להמחיש את הבנאליות המשחיתה של החיים שבחר גיבור הסרט), התוצאה הסופית קודרת ומתישה מדי.
בנוסף ישנה גם ההצערה הממוחשבת של השחקנים, בראשם רוברט דה נירו וג'ו פשי, אשר ניפחה לממדי ענק את תקציב הסרט, ומתגלה כעקב אכילס של כל העניין. הבנו שאתה מרפרר ל"החבר'ה הטובים" ו"קזינו", מרטי, ומבקש לחשוף את השקר הגלוי שבלב חיי הזוהר של גיבורייך דאז, אותם עבריינים שפלים ורקובים מוסרית שנהנו כהוגן לפני סופם המר. הבנו שעכשיו אתה מציג בפנינו גיבורים שלא נהנים בכלל לפני סופם המר. אבל האם גם אנו מצופים שלא ליהנות בכלל במהלך הדרך? כי אם כן, הצלחת בגדול.
הכי דפוק בראש, אבל בקטע נפלא: "הזאב מוול סטריט" (2013)
ומחגיגת מוות וחידלון עגמומית, לחגיגת חיים מופרעת ועתירת ליבידו שבאופן פשוט מטורף, יצאה תחת ידיו של במאי שהיה בן 71 כאשר קפץ לג'קוזי המלוכלך הזה. כן, "הזאב מוול סטריט", אשר ממפה את חייו המנוונים של הכריש הפיננסי והעבריין המורשע ג'ורדן בלפורט, זז ומתנהג ונראה כמו סרט של במאי בן חצי מגילו של סקורסזה, לכל היותר. ולא סתם במאי ינוקא, אלא אחד שהלעיט עצמו בספידים טרם יצא לאולפן הצילומים, שכן "הזאב" הוא סרט פראי ולא ממושמע שטס קדימה במהירות עוצרת נשימה במשך 180 דקותיו, החולפות ביעף, ולא עוצר אפילו לרגע בשביל לנשום או להעניק לגיבורו שנייה של התבוננות פנימית או תובנה.
רבים ממבקריו של הסרט התלוננו בדיוק על זה, על היעדר נקודת המבט המוסרית של היוצר, אשר מתענג בהומור ממזרי, פה ושם ברשעות לשמה, על סגנון חייהם הדקדנטי של בלפורט וחבר מרעיו – וזאת מבלי להציג את מידת האחריות הנלווית להצגת טיפוסים כה בלתי מוסריים, והנאה כה ברורה מחוסר מוסריותם. אבל לסקורסזה, שכנראה הבין את מידת חוסר ההתאמה שלו לפרויקטים מסוגם של "הוגו", שיצא שנתיים קודם לכן, פשוט לא היה אכפת מכל זה. עבורו, "הזאב" היווה סוג של תיקון, שיבה מבורכת למחוזות ה"אלו אנשים נוראיים, אבל לעזאזל... איך שהם יודעים לחיות!". ולעזאזל, כמה שהוא צדק – "הזאב מוול סטריט" הוא סרט כייפי, מגעיל ומשמח בצורה לא רגילה, שבדרכו המעוותת גם מציע סוג של ביקורת על הדושבאגים שממלאים אותו. אומנם צריך מיקרוסקופ כדי למצוא אותה, אבל היא שם. נשבעים.
