גם בימים שבהם העצב לא סתם עבר לגור כאן אלא הקים אחוזה בסגנון הקרדשיאנס, מותו הפתאומי של השחקן אנדרה בראואר בגיל 61 הוא מסוג האירועים שמצדיקים צער מסוג אחר, זה ששמור לגיבורי וגיבורות תרבות שהצליחו בכוח הכישרון הפנומנלי שלהם להותיר רושם אדיר על כל מי שנתקל בעבודתם. בראואר לא סתם היה אחד כזה, ב-30 השנים האחרונות הוא הצליח גם להקדים את זמנו, גם לראות כיצד השינוי ביחס ליצירות טלוויזיה מתחולל וגם ליהנות מהכרה ביקורתית ואהבת הקהל בשלב מאוחר ובז'אנר שונה לגמרי.
בתחילת שנות ה-90 בראואר למעשה המציא מחדש את אחת הדמויות החשובות בכל תחומי התרבות הפופולרית (ספרות, קולנוע וכמובן טלוויזיה): הבלש במחלק הרצח, האיש שצריך לפענח לא רק את השאלה "מי עשה את זה" אלא גם למה, ובעצם להבין כיצד פאר היצירה האלוהית - האדם - מסוגלת להגיע לשפל המוסרי הנורא ביותר. ואם יש מישהו שהפך פיצוח תיקים לאמנות שיש בה גם תיאטרון ומחול, הרי שזה דיטקטיב פרנק פמבלטון, הבלש המבריק, האקסצנטרי, המתנשא והחד-פעמי של משטרת בולטימור, שגם ובעיקר בזכותו "רצח מאדום לשחור" נחשבת לאחת הסדרות הגדולות בכל הזמנים (שלמרבה הבושה אי-אפשר להשיג בשום שירות סטרימינג).
דייויד סיימון, לימים גדול יוצרי הטלוויזיה המודרנית בזכות "הסמויה" ולא רק, כתב את הספר שעליו מבוססת "רצח מאדום לשחור", העוף הכי מוזר בלוח השידורים של NBC, רשת הטלוויזיה הארצית בתקופה שבה "כבלים" היה בעיקר קומדיה של אריק איינשטיין ז"ל ו"סטרימינג" היה מונח שמשתמשים בו כדי לתאר זרימה של נחל. פמבלטון, הכוכב של סדרה עם קאסט חלומי (ממליסה לאו זוכת האוסקר ועד ריצ'רד בלזר שנפטר השנה), נכתב בהשראת הארי אדגרטון, בלש אמיתי תרתי-משמע, ממנו סיימון התרשם עמוקות כעיתונאי שסיקר את המחלקה שבה המוות באמת אף פעם לא מחוסר עבודה.
3 צפייה בגלריה
לראות אותו בחדר החקירות היה כמו לצפות במייק טייסון בשנות השיא שלו בזירת האגרוף. מתוך "רצח מאדום לשחור"
(צילום מסך)
אולם בכל הכבוד לגאונות העיתונאית-ספרותית של סיימון וגם לתעוזה התסריטאית של הסדרה, שלקחה את המהפכה של "בלוז לכחולי מדים" כמה צעדים קדימה, היה זה בראואר שהכניס בפמבלטון את שאר הרוח שסימן אותו כדמות איקונית. לראות אותו בחדר החקירות היה כמו לצפות במייק טייסון בשנות השיא שלו בזירת האגרוף: השאלה לא הייתה האם היריב ייפול, אלא כמה מהר הוא ייכנע לסערה המושלמת של מניפולציה פסיכולוגית, עליונות אינטלקטואלית ותשוקה אדירה להוציא את האמת כתובה על דף נייר תחת הכותרת "הודאה". הוא המשיל את עצמו לאיש מכירות, רק שבמקום מכונית הוא מוכר מאסר עולם. הבן אדם היה העובד המצטיין פעם אחר פעם.
בצד זאת, בראואר היטיב להציג את הצדדים הלא נעימים באישיותו רודפת הצדק של פמבלטון: הצדקנות, האטימות, הניסיון המטופש וחסר התוחלת להיאחז בעבודה כתחליף לקשרים אנושיים. מערכת היחסים שלו עם השותף הטירון, טים בייליס (קייל סיקור הנהדר) הייתה מופת של פאסיב-אגרסיב. וגם הזוגיות שלו עם אשתו סבלה עליות ומורדות בשל היותו, ובכן, די בלתי נסבל.
אבל האלמנט החדשני באמת באישיות הטלוויזיונית הזאת הייתה ההכרה החשובה בקיומו של צד אפל גם בקרבם של אנשים טובים. "יש בך אפלה", אמר פמבלטון לבייליס בעונה השנייה, "אתה, טים בייליס, יש אפלה בתוכך. אתה חייב להכיר את הצדדים האפלים, המכוערים של עצמך. אתה צריך לזהות אותם, כדי שלא יתגנבו בקביעות. כי הם חלק ממך, בגלל שיחד עם המעלות שלך, הם הופכים אותך למי שאתה".
ואז הגיעה "ברוקלין 99"
בראואר נטש את "רצח מאדום לשחור" בתום העונה השישית (מתוך שבע) וחזר לסרט שחתם את הסדרה. אולם למרבה התדהמה, למרות ההערכה האדירה וגם פרס האמי שבו זכה על תפקיד פמבלטון ב-1998, הקריירה שלו נראתה תקועה דווקא בשל הייחודיות של הדמות.
כנראה שגם הטיימינג לא היה משהו: סוף המילניום היה רק תחילת הדרך של "תור הזהב של הטלוויזיה" והפריחה של HBO עם סדרות כגון "אוז" ו"הסופרנוס". בראואר, במעמדו, היה אמור לסחוב סדרה על כתפיו החסונות, אבל גם באזורים האיכותיים של המסך לא ממש הזדרזו להמר על שחקן שחור בגילו שיוביל סדרה בעלויות של מיליוני דולרים לפרק. בתעשיית הקולנוע זאת בכלל הייתה בדיחה שלא מספרים בקול, אלא אם קוראים לך וויל סמית' או דנזל וושינגטון.
קשה לתאר את גודל ההחמצה: במשך יותר מעשור, בזמן שסדרות משטרה קשוחות ונועזות כמו "הסמויה" ו"המגן" רוכבות על מהפכת "רצח מאדום לשחור", בראואר הסתפק בתפקידי אורח פה ושם ובסדרות שלא זוכרים כמו Hack ו-Thief, למרות שהצטיין כרגיל גם שם. הדבר הכי קרוב להצלחה בקנה מידה הולם באותן שנים היה תפקיד משנה ב"גברים בגיל הזה" של ריי רומנו ("כולם אוהבים את ריימונד"), סדרת משבר גיל ה-50 בדמדומי הזמנים שבהם עוד עשו סדרות כאלה. בראואר היה מועמד לאמי על תפקידו – אלא מה - אבל בסופו של דבר זאת לא בדיוק יצירה שנכנסה לפנתאון. ואז הגיעה "ברוקלין 99".
האירוניה היא שרק ארבעה חודשים מפרידים בין פרקי הבכורה של "ברוקלין 99" ו"בלש אמיתי". האחת היא סיטקום קלאסי בלבוש של המאה ה-21 והשנייה היא יציקת כובד פילוסופית שלא הייתה עולה על דעתו של אף מנהל טלוויזיה שגם רוצה לעבוד בתחום לפני שנות ה-2000. אם היו צריכים לשאול את דיטקטיב פמבלטון באיזו סדרה הוא מזהה את עצמו, אין ספק מה הייתה תשובתו.
אבל בראואר לקח את התפקיד של קפטן ריימונד הולט, מפקד תחנת ברוקלין 99 וגיי מוצהר, באותה מסירות ותשוקה שבה פמבלטון ניגש לתיק רצח טרי. הדינמיקה המושלמת בינו ובין ג'ייק פרלטה האינפנטיל (אנדי סמברג), בתפקיד הראשי, היא אחת הסיבות ש"ברוקלין 99" היא מהקומדיות הכי אהובות של המילניום, כזאת ששרדה את משבר הרשתות הגדולות תחת האיום של נטפליקס והכבלים, ואף חזרה למרות שבוטלה, בלחץ הקהל. אם פמבלטון ובייליס ב"רצח מאדום לשחור" היו האח הגדול והאח הקטן, הולט ופרלטה היו אבא ובן במשפחה מתפקדת למחצה. לא פלא שבראואר זכה על תפקידו בפרס האמי השני שלו, הפעם בקטגוריית שחקן המשנה בסדרה קומית: הוא היה מצחיק אפילו את פמבלטון.
הבוקר נודע כי בראואר מת בגיל 61 אחרי "מחלה קצרה". שמו לא ייכתב באדום על אף לוח, והוא גם לא הראשון שהולך לעולמו מבלי שאיש מלבד הקרובים והקרובות אליו - ובראואר התגאה בהיותו איש משפחה לפני הכול - ראה את זה מגיע. ובכל זאת, הצער הוא לא רק על מי שהיה אלא גם על מה שעוד היה יכול להספיק: אנדרה בראואר היה אחד, יחיד ומיוחד ועכשיו הוא איננו.
