"הדברים הכי טובים בעולם הם בחינם", עולץ שיר הסיום שסגר את עונתה השנייה של "הלוטוס הלבן", שהסתיימה אמש (בין ראשון לשני) בארצות הברית (והערב בישראל). על רקע השיר צפינו בלוצ'יה ומיה, שתי המנצחות הגדולות של העונה הזאת, צועדות בעליזות ברחוב סיציליאני ומתחבקות. כל אחת מהן השיגה את מבוקשה, בניגוד לעונה הראשונה שבה העניים והמקומיים היו המפסידים הגדולים של הסדרה. מיה הרוויחה את עבודת החלומות שלה, פסנתרנית וזמרת במלון יוקרה, אחרי שהזיזה מהדרך את ג'וזפה ושיחדה מינית את ולנטינה. לוצ'יה מצאה סוף סוף את הקורבן המדויק למזימה שלה, בילתה לילה אחרון עם אלבי והסתלקה אחרי שהמריצה אותו להעביר אליה הון קטן מהחשבון של אבא שלו.
הן אומנם לא קיבלו את זה בחינם, כלומר הן היו צריכות לעבוד בשביל זה, אבל לפחות הן הצליחו, מה שקשה להגיד על שאר האורחים של המלון, בראשם טניה. בת הטיפוחים של ווייט והדמות האהובה ביותר בסדרה סיימה את חייה ולא כי מישהו רצח אותה, אגב. היא העניקה את הונה במו ידיה לגרג, בעלה המנוכר, שעכשיו גם לא צריך לחלק אותו עם קוונטין, שותפו למזימה. וככה נפתרה התעלומה – זהות הדמויות שמסרו את חייהן על מזבח העונה השנייה של הסדרה, וסיפקו את הקלוז'ר האחרון לצופים.
תגידו מה שתגידו על העונה הזאת של "הלוטוס הלבן", דבר אחד ברור, בדומה לראשונה היא הייתה חגיגה טלוויזיונית. בשונה מסדרות אחרות בסגנון, היא הייתה גם מהנה להפליא. העובדה שהיא שודרה בקצב של פרק בשבוע ולא הושלכה עלינו בבינג' אפשרה לה להצית דיוני רשת מסועפים שנעו בין תיאוריות לגבי זהות הנרצחים ותלונות מנומקות על המלתחה המזעזעת של פורשיה. הפרחים למייק ווייט, שלא אכזב. כל מה שעבד בעונה הראשונה הגיע, בווריאציה כזאת או אחרת, גם לעונה הזאת. הדיאלוגים המצוינים, הדמויות הפגומות, הפסקול האמוציונאלי והמושקע, ההומור וההבנה הנהדרת והפשוטה איך להמיר מצבים רגשיים לסיטואציות אנושיות.
טענות על היעדרה של עלילה או דמויות פחות מוצלחות הוא כבר עניין של טעם. העונה הזאת הלכה והשתפרה, הלכה והאיצה עד שהגיעה הפינאלה המצוינת, שעשתה את הלא יאמן. למרות שלל רמיזות על מותה של מלכת סיציליה ("הייתי רוצה לקחת אתכם איתי בתא המטען", היא אומרת לחבורת ההומואים האיכותיים שהקיפה אותה רגע לפני הנסיעה חזרה למלון, ואחד מהם אומר לה ש"זה כל כך יפה למצוא חברים בשלב כל כך מאוחר בחיים"), נדמה לי שאיש לא רצה להאמין שטניה תשלם את המחיר.
ואכן טניה נופלת מהיאכטה של קוונטין ונפגעת בראשה, לא לפני שהיא מככבת בסצנת רצח המוני כמעט פארודית של כל יושבי היאכטה, כשטניה יורה באקדח ופוגעת בכולם כשכל מה ששומעים ברקע הוא היבבות שלה ומאחוריה הר הגעש אתנה מתפרץ בעוצמה. השיוט שלה במים הזכיר במשהו את הדימוי החביב על ווייט, זה שהופיע ב"מוארת" וגם בעונה הראשונה של "הלוטוס הלבן" – אדם זוכה להארה כשהוא צולל במים, רק בלי הצב. כנראה שווייט ניסה לרמוז לנו שבמותה זכתה טניה למנוחה הנכונה שכל כך התאוותה לה, וגם צירף אותה לאפר של אמא שלה מהעונה הקודמת. בגרוטסקה הזאת היא גם חילצה את ג'ק ואת החוב שהוא חב לקוונטין. ג'ק מצידו משחרר את פורשיה ושולח אותה לעולם שכולו בגדים מכוערים ותלונות קיומיות.
הדמויות האחרות קיבלו קלוז'ר קצת פחות טראגי. היחסים של הארפר ואית'ן דווקא זוכים לישועה בעקבות קתרזיס של אית'ן האנמי עם בני הזוג קמרון ודפני. על הראשון הוא פרק בקרב טסטוסרוני את כל התסכול שלו מהקולג', עם השנייה הוא כנראה השתרלל על האי הסמוך. מייגן פאהי, שהבריקה בעונה הזאת, נתנה את השירות המושלם לטקסטים של ווייט, כשהסבירה לאית'ן שהוא לא צריך לדעת הכול על מישהו כדי לאהוב אותו. אולי להפך. מספקת לו קונטרה מעניינת לגאוות היחידה שלו ושל הארפר על העובדה שהם תמיד כנים לחלוטין ומספרים אחד לשני את הכול. "אתה צריך לעשות מה שאתה צריך לעשות כדי לא להרגיש קורבן כל החיים", היא התפייטה באוזניו ואז השתמשה בו כדי לנקום בקמרון, ברוטינה הרגילה שלהם.
בשדה התעופה, המקום שבו הסתיימה העונה הקודמת, שלושת הגברים לבית די גראסי הוכיחו לנו ששום דבר לא השתנה. בחורה יפה שעברה על פניהם גרמה לכל אחד מהם להביט אחריה בדרכו. "עקב אכילס שלנו הוא בעצם הפין אכילס שלנו", הודה ברט, נציג הדור הקדום. אצל אלבי ופורשיה לעומת זאת, נציגי הדור הצעיר, עסקים כרגיל. הלך הכסף של אבא ועוד בחורה שיחקה ברגשותיי? ניחא. הלכה הבוסית? לא משנה. נחליף טלפונים ונמשיך משם. בשעה וחצי מייק ווייט סגר את הקצוות, נפרד יפה מהכוכבת שלו, הביא את העלילות שלו לקלוז'ר לא שמח ולא עצוב, ממש כמו בחיים, כשברקע הוא עובד על העונה השלישית, שתעסוק, אגב, במוות ובדתות המזרח. אני כבר מתגעגעת.
