לכריסטינה אגילרה יש לא מעט דברים להתגאות בהם: קולה הענק הולך לפניה, והלהיטים שלה שגורים בפיו של כל מעריץ פופ שגדל בשנות ה-2000 - אבל למרות כל אלה היא פותחת את ההופעה שלה בסוג של התנצלות. "מצטערת, אני לא מושלמת. מצטערת, אני לא דיווה. מצטערת, אני לא בתולה. מצטערת, אני לא זונה". זו לא איזו הצהרה חד-פעמית, אלא בסך הכול מילות השיר Stripped pt. 2, שאיתו נפתח המופע שלה אמש (ה') בלייב פארק ראשון לציון.
כריסטינה אגילרה שרה את Ain't no Other Man בהופעה בלייב פארק
(צילום: עומר טסל)
זה לקח קצת זמן, שני עשורים פלוס (ואפילו בריטני ספירס ביקרה כאן לפניה) אבל כריסטינה אגילרה הגיעה לישראל להופעה ראשונה בקריירה שלה. כשמנסים להבין מה היא עושה בימים אלה, התשובה לא לגמרי ברורה. היא כבר לא שופטת ב"דה וויס" ולא יוצאת לסיבובי הופעות. כשהיא עולה מדי פעם על הבמה - זה בעיקר כדי לחגוג את התקופה שבה היא הייתה אחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
מי שהזניקה את הקריירה המוזיקלית שלה אי שם בסוף הניינטיז והגיעה לשיאה בתחילת המילניום, פרצה בתדמית מאוד מסוימת ומהונדסת - נערה בלונדינית, תמימה ועדינה ששרה את Genie in a Bottle. בהופעה אמש היה אפשר לראות שעד היום השיר לא ממש יורד לה חלק בגרון. זה פשוט לא האופן שבו היא רצתה לשיר על סקס, אבל המנהלים שלה דאז האמינו שזו התדמית שצריכה להיות לה, זו שתמכור.
4 צפייה בגלריה
נשענת על אלבום פורץ דרך שיצא לפני 21 שנה. כריסטינה אגילרה בלייב פארק
(צילום: דן גרנות)
כוכבת הפופ הצעירה הונדסה לפי הסטנדרטים שמנהליה הכתיבו עבורה, ואפילו שהיא זיכתה אותה בהצלחה בינלאומית אדירה, נמאס לה להעמיד פנים. אז אגילרה פיטרה את כולם, יצאה לדרך חדשה ושחררה את האלטר אגו שלה לעולם - אקסטינה החריפה והבועטת. רק בשנה שעברה היא חגגה 20 שנה לאלבומה הרביעי - Stripped, מהתפניות המעניינות והבולטות ביותר במורשת המוזיקלית שלה ושל הפופ הנשי כפי שאנחנו מכירים אותו היום - רוסליה, מיילי סיירוס, דוג'ה קאט ועוד רבות, כולן הודו בשלב כזה או אחר שהושפעו מאותו האלבום.
באותה העת סיימון קאוול העז לכנות את ההשראה שלה "זנותית", אבל הנרטיב שאגילרה גיבשה באותם הימים, כשהיא חשפה את הסטנדרט הכפול בתעשיית המוזיקה המיזוגנית, היה ונשאר משפיע ופורץ דרך עד היום כשזו הביאה לקדמת הבמה סוג חדש של פמיניזם.
שירי האלבום ש"הולידו מחדש" את הזמרת לפני 21 שנה כיכבו לאורך כל הסט-ליסט במופע שלה. אלה גם החלקים החזקים ביותר בהופעה שמגיעים בעיקר בתחילתה - כך אגילרה פתחה את רצף השירים הראשון במופע עם Dirrty החצוף ו-Can't Hold Us Down ההמנוני, כשעיבודי הרוק של ההרכב המלווה אותה העניקו נפח מחמיא מאוד לסגנון השירה הגרנדיוזי שלה - קולה העוצמתי והמנעד הייחודי שלו. בתחילת ההופעה עוד היה נדמה שהשירה באה לה בקלות, ושהיא מלהטטת בין צלילים גבוהים לנמוכים כמו אמנית קרקס מיומנת.
הפתיחה של המופע הייתה מהירה יחסית. אגילרה ביצעה קטעים קצרים מכל שיר כשעשרה רקדנים גברים מלווים אותה מצדדיה (והיא עצמה המעיטה בריקודים), ופירוטכניקה שכללה להבות וזיקוקים חיממה את הבמה.
כריסטינה אגילרה מבצעת בהופעה genie in a bottle
(צילום: רן בוקר)
אבל אין ספק שאחד הרגעים המוצלחים ביותר במופע בן השעה ו-20 הדקות היה הרגע שבו הבינלאומית פגשה את אחת הזמרות הכי ישראליות שיש. אגילרה הזמינה את עדן בן זקן לבצע יחד איתה על הבמה את Hurt, אותו השיר שבן זקן ביצעה לראשונה באודישן שלה ל"אקס פקטור" לפני עשור. דווקא הפערים המובנים בין שתי הזמרות יצרו משהו קרוב ואמיתי. סיפור סינדרלה פר אקסלנס. בן זקן עמדה בהצלחה במשימת הדואט לצד אחת הווקאליסטיות הגדולות בכל הזמנים, ואגילרה - שנודעה לא פעם בתדמית הדיווה שלה, ממנה ניסתה להתנער לא פעם - זרחה בחביבות לצד בן זקן. העובדה שהיא חלקה את הבמה עם הזמרת הצעירה העניקה לה (ולקהל, כמובן) סגירת מעגל מרגשת וחד-פעמית. השתיים נפרדו בחיבוק, ואגילרה המשיכה הלאה לרצף הבא.
למרות שמדובר במופע פופ מהונדס, יש בו לא מעט בעיות. אגילרה מגובה בשלושה זמרי ליווי, מתוכן שתי זמרות שניחנו בגוון קול דומה למדי לשלה - מה שמאפשר לזמרת פשוט לא לשיר חלקים נרחבים משיריה. אם לא די בזה, אגילרה ירדה מהבמה למנוחות ארוכות, ולא לשם חילופי תלבושות. היה נדמה שהיא עייפה וצריכה לנוח בין ביצוע לביצוע. כך הרקדנים נדרשו לא פעם למלא זמן במה כשאגילרה עצמה לא בשטח לצלילי להיטים של באד באני, וגם זמרי הליווי שרו במקומה חצאי שירים כמו בשיר הנושא מתוך הפסקול של "בורלסק".
כריסטינה אגילרה ועדן בן זקן מבצעות יחד את Hurt
(צילום: עומר טסל)
ויש כמובן את עניין הרפרטואר; צאו מנקודת הנחה שכל מה שאגילרה הוציאה אחרי שנת 2006 פחות מעניין את הקהל. יש כמובן פה ושם להיטי רדיו מוכרים כמו Moves Like Jagger, אבל החלק של הזמרת הגיע רק בסופו ולא הצליח לסחוף, או Say Something, שלפניו אגילרה פצחה במונולוג ארוך ומתיש שניסה להעצים את המאזינים ובמקום הרדים אותם לחלוטין. אולי ככה זה כשהתדמית העכשווית שלה לא מפוצחת לחלוטין ואין באמת חיבור לדמותה, מי שהיא לא תהיה. זה קשה להישען על פרסונה שנוצרה לפני כל כך הרבה זמן, ההופעה נשארת במחוזות פלקטיים למדי.
ויש גם רגעים כייפים. ב-What a Girl Wants המתקתק היה נראה שגם הקהל נהנה מפרץ הנוסטלגיה וכך גם אגילרה נהנית לבצע אותו בעצמה, הפתיחה של Ain't No Other Man סיפקה את אחד מהצלילים הארוכים שמזוהים עם הזמרת, וכמו יתר רגעי השיא מאלבומה הרביעי, גם הביצוע ל-Fighter היה מעולה ומחמיא במיוחד.
ביצועים שדווקא לא התרוממו הם של Lady Marmalade, בין השירים שהכי מזוהים איתה ושלאגילרה יש בו את אחד התפקידים הווקאליים המוצלחים שנכתבו. משום מה חלקים נרחבים ממנו נחתכו בגסות, כמו גם הרגע האיקוני בסוף הסולו שלה. כך גם הביצוע הקולי של Beautiful הפך מבולבל למדי, כשהזמרת חרגה מתפקידי השירה המקוריים ואפילו זייפה קלות. נדמה שבאופן מפתיע, אחד הדברים שלא באים לה בקלות זה שירה עדינה, מינימליסטית ונטולת מניירות.
לאורך הערב שולבו גם שירי דאנס שהזמרת ביצעה במקור עם אחרים - בהם Feel This Moment שמבוצע במקור עם פיטבול ו-Tell Me עם פאף דאדי, כמו גם שירים מאוחרים יותר שהקהל בארץ לא מכיר. אפילו שחלק מאותם השירים הם להיטי ענק שלה, הניסיון להפוך את הערב למסיבה לא מחמיא למי שנמנעת כקונספט מריקודים, ואפילו שהיא הודתה שהיא נפצעה באחת מברכיה לפני טיסתה, נדמה שזה פשוט לא הקטע שלה.
אגילרה הייתה ונותרה זמרת עם קול ענק. בטוחה שאחרי שנים שבהם שפטה בתחרות הכישרונות האמריקנית, היא יודעת שקולות כמו שלה קשה למצוא, גם היא תמשיך לחפש ברחבי היבשת. זה לגמרי צריך להיות הפוקוס במופע שלה. השימוש באלמנטים מסביב מסיט את תשומת הלב ממה שחשוב, הניסיון לפלרטט עם המגמות העכשוויות גורר את ההופעה להשוואה עם כוכבות הענק שפועלות היום בתעשייה. כן, אלה שהושפעו מאגילרה ולקחו את ההשראה למחוזות מתקדמים ואחרים. היא לא צריכה לנסות ולהגיע אליהן, המורשת שלה עוד פועמת. כל מה שהיא צריכה זה לשיר. וכשאת כריסטינה אגילרה, בחייאת, מה יותר פשוט מזה?
ובכל זאת, קשה לסכם את המופע מבלי להתייחס לפקקי הענק ביציאה מאזור המופע בראשון לציון. זו כמובן לא הפעם הראשונה שבתום הופעה בלייב פארק משתרכים פקקים שכאלה, אבל למופע בינלאומי שכזה - צריכים להיות סטנדרטים אחרים ויפה שעה אחת (או שלוש) קודם.
