פסטיבל התיאטרון להצגות יחיד, תיאטרונטו, נחתם הערב (ד') ביפו העתיקה, וכמדי שנה בחג הפסח מעניק חבר השופטים של הפסטיבל את פרס תיאטרונטו על שם נסים עזיקרי לאמנים הבולטים של השנה. בפרס הראשון זכתה השחקנית רינת יונה גליקו על משחקה בהצגה "המלון", בבימויה של מיקי מבורך.
הפסטיבל התקיים השנה באולמות יפו העתיקה ובעכו העתיקה, וניהלה אותו השחקנית גילה אלמגור-אגמון, אלמנתו של מייסד הפסטיבל ומנהלו לאורך שנים רבות, יעקב אגמון. במהלך ארבעת ימי הפסטיבל הועלו השנה שבע הצגות יחיד בבכורה במסגרת תחרותית, וכן הועלו שמונה מונודרמות קצרות באורך של כרבע שעה במסגרת החדשה של תיאטרונטו – "אספרסו קצר".
פרס השחקן הטוב ביותר של הפסטיבל הוענק השנה לשחקנית רינת יונה גליקו על משחקה בהצגה "המלון". הפרס הינו בגובה 10,000 שקלים, והשופטים נימקו את בחירתם בכך שהשחקנית "מג'נגלת בין מגוון רחב של דמויות בעזרת משחק וירטואוזי עם מסכות ובלעדיהן ומובילה את הקהל אל נבכי סיפור אישי ומשפחתי מצחיק ומרגש כאחד". ההצגה עוסקת בשחקנית מובטלת שנאלצת במהלך הקורונה לעבוד כשומרת במלון נטוש. עד מהרה מתברר לה כי במלון מתגוררות שלל דמויות שונות ומשונות, והמפגש ביניהן מעלה שאלות על אמנות ועל החיים. ההצגה נכתבה בידי ליאור גליציאנו ובוימה בידי מיקי מבורך. גליקו ושלומי יונה השתתפו גם הם בכתיבה.
ציון לשבח ניתן לשחקן דויד בילנקה על משחקו בהצגה "הגיל הרך" בבימויו של סיני פתר. בילנקה זכה בפרס בגובה 5,000 שקלים. השופטים קבעו כי "השחקן מבצע מגוון דמויות בכישרון רב ובעבודת גוף מדויקת תוך שימוש חכם ומרגש בחלל ובחפצים, במחזה שמעורר מחשבות ברמה האישית והחברתית". המחזה מאת ג'ורג' בראנט (שכתב את "מקורקעת") עוקב אחר מרטין הנואש למצוא ג'וב כדי להקל על פרנסת משפחתו. הוא מוצא עצמו שומר בסופרמרקט ענק בטקסס, שהוסב על פי הוראת הנשיא טראמפ למתקן כליאה עבור ילדי מהגרים בלתי חוקיים. את הלילות הקרים הוא מעביר כשהוא מקריא לילדים הכלואים פרקים מתוך "הקוסם מארץ עוץ". כשפורצת במתקן מגפה מסתורית, למרטין אין ברירה אלא לחרוג מכללי הפרוטוקול.
פרס בחירת הקהל על שם תרין שלפי הוענק לשחקן מיכאל הנגבי על משחקו בהצגה "העד". הנגבי מגלם את גדול משוררי היידיש, אברהם סוצקובר, שנבחר להיות העד היהודי היחיד במשפטי נירנברג ועדותו היא אחת המשפיעות. את ההצגה ביימה מוריה מזרחיה, וכתבו גייל לאו, עודד אהרליך והדס קלדרון, נכדתו של סוצקובר.
במסגרת התחרות החדשה "אספרסו קצר" הוצגו שמונה מחזות קצרים. את הפרס ראשון קטף השחקן נדב בושם על משחקו בהצגה "אתה לא אבא", אשר מגוללת את סיפורו של אב, שנלקחה ממנו הורותו והוא נע כמטוטלת רגשית בין זעם לכאב ולגעגוע. המחזה מבוסס על סיפור אמיתי, והפרס - בסך 2,000 שקלים. ציון לשבח הוענק לשחקן יצחק חזקיה על משחקו בהצגה "צמא", שזכה בפרס בגובה 1,000 שקלים, ובפרס בחירת הקהל זכתה השחקנית דנה אלעזר. פרס בחירת הקהל הוא על שמה של תרין שלפי ז"ל, שזכתה בתיאטרונטו 2019 עם ההצגה "להזיז את השמש", ומתה כעבור ארבעה חודשים מסרטן.
סיפור אנושי קטן שהופך לתענוג תיאטרלי גדול: דבר המבקר
פסטיבל תיאטרונטו ה-31, שנערך בחול המועד פסח, סיפק מגוון רחב של מונודרמות המציגות התלבטויות אנושיות של דמויות מכל מיני מקומות וזמנים, מהשואה ועד לימינו. בין השאר בלטו בתחרות שלוש הצגות במיוחד:
"ג'" היא הצגה על נושא שאנו רגילים לדון בו רק מנקודת מבט אחת, זו של הקורבן. טלי שרון מגלמת אמא של נער שנאשם בהשתתפות באונס קבוצתי. המפגש איתה מתרחש באולם הכניסה לתיאטרון. שם היא מפריעה לקהל המחכה להיכנס להצגה בסיפור הווידוי שלה. במונולוג קורע לב היא מגוללת לנו את סיפורו של בן מיוחד, שנולד לאם חד-הורית וגדל להיות צלם מחונן. אך המונולוג, שכתב עומר תדמור, הולך ומכוון בהדרגה את המבט שלנו מהצילומים היפים אל העיניים העומדות מאחורי המצלמה, ושם נגלה עולם נסתר ואפל. הסיפור הזה מוגש על ידי שרון במשחק נפלא, נקי מכל מניירות, עם כנות מופלאה ויכולת ליצור אינטימיות כובשת. התוצאה הסופית היא הצגה יוצאת דופן, מרגשת ביותר, שהיא בעיני גולת הכותרת של הפסטיבל השנה.
ראויה לציון גם "המלון", הצגה מקסימה שבה השחקנית רינת יונה גליקו מגוללת את הרפתקאות משפחתה בשנת הקורונה על במה ריקה ועם שלל מסכות. הסיפור עצמו ממריא ממחוזות המציאות העגומה לעבר הפנטזיה והדמיון, אך העיקר כאן הוא בעבודה המושלמת של השחקנית עם המסכות, שבהדרכתה של הבמאית, מיקי מבורך, מייצרת שלל דמויות משעשעות והופכת את הסיפור האנושי הקטן לתענוג תיאטרלי גדול.
"הגיל הרך" מציגה דמות של אמריקני טיפוסי ממוצא היספני, המוצא עבודה במתקן כליאה לילדי מהגרים בלתי חוקיים שהופרדו מהוריהם בטקסס - על פי המדיניות הקשוחה שהנהיג הנשיא טראמפ בזמנו. זהו סיפור על אדם הנקלע למציאות הזויה ומנסה לעשות את המיטב בתוכה, אך בסופו של דבר מבין שהדרך היחידה להתמודד עם הרשע היא לשבור את הכלים. השחקן דויד בילנקה מגיש ביצוע חי ומגוון, ונע בטבעיות דרך מצבי הרגש השונים של הדמות שהוא מגלם. גם אם הדרמה עצמה, שכתב ג'ורג' בראנט, מציגה את סיפור המאבק נגד ההגירה הבלתי חוקית בצורה מאוד קיצונית וחד-צדדית, הרי שהביצוע העוצמתי של בילנקה מייצר חוויה אנושית מטלטלת ומעוררת אהדה.
שתי הצגות אחרות בתחרות עסקו בזיכרון השואה, אך הציגו גישות מאוד שונות לנושא. "העד" מציג בפנינו את דמותו של אברהם סוצקובר, המשורר היידי הנודע ששרד את השואה בגטו וילנה. ההצגה, שנכתבה על ידי הדס קלדרון, נכדתו של סוצקובר, ביחד עם גייל לאו ועודד אהרליך, מציגה את סיפורו ברגע קריטי בחייו - כשהוזמן להעיד בפני השופטים של משפטי נירנברג כעד היהודי היחיד. המונולוג מתמקד בעיקר בדרך שלו כמשורר בשואה, הרואה דווקא בשירה שלו את המעשה ההרואי של ההתנגדות העזה לזוועות הנאצים. השחקן מיכאל הנגבי מגיש ביצוע אנושי, משכנע ועוצמתי, וההצגה באופן כללי מעבירה סיפור חזק על השואה ועל הגבורה, אך נמנעת במתכוון מלעורר שאלות יותר מורכבות על תעשיית הזיכרון שלה.
"מיינדפאק" של אורית זפרן מציגה לנו את השואה מזווית אחרת, מזיכרונותיה של בת לדור השני. זהו מופע סטנד-אפ אישי מטורף וחסר גבולות, שיצרה זפרן עם מתן דרעי בדש, המלהטט בין נושאים רבים הסובבים את סיפורי השורדים וילדיהם, עם הרבה הומור שחור בדרך. זפרן מגישה את המונולוג הפרוע שלה באנרגטיות ובחן רב, אך מאחורי החזות הקשוחה שהיא מקרינה ניתן לחוש גם בממד הרגשי העמוק של הקשר שלה לאמה, שאולי היה נכון לתת לו טיפה יותר הבלטה, במקום לכסות עליו בשכבות של הומור מתגונן.
עוד ייחוד של הפסטיבל השנה היה התוספת של מסגרת חדשה של הצגות יחיד קצרות, שהוצגו בשני מקצרונים תחת הכותרת "אספרסו קצר". מבין שמונה ההצגות הקצרות שהועלו במסגרת הזו בלטו שתיים. "אתה לא אבא", שכתב וביצע השחקן נדב בושם, הצליחה להביא לבמה בזמן קצר שלל מצבים קיצוניים והתייחסויות אירוניות לתחושת חוסר האונים של אב שבנו פשוט נלקח ממנו בלי סיבה ובלי תהליך בירור על ידי נציגי המדינה.
"צמא", מאת מיקי גורביץ', הוא מחזה קצר ועצוב על איש זקן ובודד המנסה למצוא קצת מגע אנושי וחום בחייו. הדרמה הקטנה הזו, שנעה בין מערכות יחסים שונות ומשונות של הזקן עם כמה דמויות, כולל ילד שהוא פוגש במגרש המשחקים, בוצעה בצורה נהדרת על ידי השחקן הוותיק יצחק חזקיה, שהפך אותה לפנינה קטנה של יופי עצוב וחוויה אנושית מעוררת חמלה עמוקה.
