ב-15 באוקטובר תעלה בשירות הסטרימינג אמזון פריים הסדרה החדשה "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" - שם שבהחלט אמור להיות מוכר לכל מי שהיה בגיל המתאים לצפות בסרט האימה באותו השם מ-1997, שהפך ללהיט קופתי מרשים ונהנה מקאסט שכלל שלל כוכבים צעירים ולוהטים מהתקופה, כמו ג'ניפר לאב יואיט, שרה מישל גלר, ראיין פיליפה ועוד. ההצלחה של הסרט ההוא, שיצא קצת פחות משנה אחרי השלאגר "צעקה" ושכמותו אחראי לקאמבק הגדול של ז'אנר סרטי הסלאשר במחצית השנייה של שנות ה-90, הניבה צמד סרטי המשך - וכעת, כאמור, גם סדרת טלוויזיה חדשה.
אבל שורשיו של הזיכיון הזה לא נעוצים בסרט מ-1997, אלא ברומן מתח לבני הנעורים שפרסמה ב-1973 הסופרת האמריקנית לויס דאנקן - שנחשבת היום לאחת מהדמויות המשמעותיות והמשפיעות ביותר על ענף סיפורת ה-YA, וספציפית בז'אנרי המתח, האימה והעל טבעי. הגרסה הקולנועית היוותה עיבוד חופשי לרומן של דאנקן, שנחרדה מהאופן שבו העצימו יוצרי הסרט את האלמנטים המיניים ואת האלימות המרומזת יותר שבספרה, ואף העידה שמרוב הלם לא הצליחה לאכול את הפופקורן שקנתה בבית הקולנוע כאשר צפתה בו לראשונה. אולם היו סיבות נוספות להתנגדות של דאנקן לעיבוד הקולנועי לספרה - סיבות שנעוצות בשינוי המהותי שעברה אחרי הטרגדיה האישית האמיתית והאיומה שחוותה כמה שנים לפני כן; טרגדיה שמבחינתה, המשיכה לרדוף אותה עד מותה ב-2016, בגיל 82.
הוליווד מחכה לה
לויס דאנקן נולדה בפילדלפיה ב-1934 תחת השם לויס דאנקן שטיינמץ, וכשהייתה ילדה עברה יחד עם הוריה לפלורידה - שם התמחו ההורים, צלמים מקצועיים, בצילום חיי הקרקס. כשהייתה בת 10 כבר החלה לכתוב סיפורים קצרים, ובגיל 13 מכרה למגזין אחד מסיפוריה. בתחילת שנות ה-50 דאנקן נרשמה ללימודים באוניברסיטת דיוק, אולם שנתיים לאחר מכן עזבה את הלימודים כדי להקים משפחה עם גבר שפגשה, ג'וזף קרדוסו. אבל זה לא מנע מהתפוקה המקצועית שלה להמשיך לגדול: במהלך השנים הבאות פרסמה דאנקן יותר מ-300 כתבות שפורסמו במגזינים שונים, וב-1958 הוציאה את הרומן הראשון שלה, "שיר אהבה לג'ויס", תחת שם העט לויס קרי.
ב-1962 דאנקן התגרשה מקרדוסו, עברה לניו מקסיקו ונאבקה כדי להתפרנס, כשבין היתר עסקה בכתיבת אגרות ברכה. ארבע שנים מאוחר יותר פרסמה את רומן המתח "כופר" (Ransom), שמתאר קבוצה של חמישה סטודנטים המוחזקים כבני ערובה בידי כנופייה שהשתלטה על האוטובוס שלהם. הספר זכה להצלחה, דאנקן זכתה למועמדות לפרס אדגר אלן פן היוקרתי שמוענק לסופרי מתח ומסתורין, וההכרה הזו הביאה לשינוי מקצועי. בשנים הבאות הפנתה את מרצה וכישרונה לכתיבת ספרים ז'אנריים מעדות המתח, המסתורין והאימה, רובם ככולם מיועדים לשוק הבוגרים-הצעירים (גילאי 12-18) - גם אם באותה העת, טרם זכה השוק הנ"ל לתיוג הכוללני הנהוג היום, YA (ראשי תיבות של Young Adults).
במהלך שנות ה-70 וה-80 התמקדה דאנקן במומחיות החדשה שלה, ופרסמה ספרי מתח, אימה ומסתורין לקהל הקוראים הצעיר, שזכו להצלחה נאה. שלושה מהם, "במעמקי המסדרון האפל" (1974), "קיץ של פחד" (1976) ו"להרוג את מר גריפין" (1978), הפכו גם הם לסרטים, כמו שקרה עם "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון". "להרוג את מר גריפין", אשר עוקב אחר קבוצה של תיכוניסטים שחוטפים מורה שמתעלל בהם, אף זיכה את דאנקן במספר פרסים ספרותיים, וזאת למרות שהפך לשנוי במחלוקת בשל הפרמיס הפרובוקטיבי שלו.
בין 1998-2000 יצאו שלושה סרטים נוספים על פי יצירותיה (I've Been Waiting For You, Don't Look Behind You, Stranger With My Face), וב-2009 הפך גם ספר ילדים שכתבה דאנקן ב-1971, "בית מלון לכלבים", לסרט בכיכובן של אמה רוברטס וליסה קודרו, ששבר קופות עם רווחים של 117 מיליון דולר.
ההצלחה של דאנקן נמשכה עמוק אל תוך שנות ה-80, עם תפוקה של חמישה רומנים בטווח של שמונה שנים. אבל בקיץ 1989 הכל נעצר מבחינתה - ולאחר מכן, שום דבר לא חזר לקדמותו.
רצח ללא חשוד
אלבקרקי ניו מקסיקו, ליל יום ראשון, ה-16 ביולי 1989. קייטלין ארקט בת ה-18, תלמידת קולג' וממש עד לאחרונה מלצרית בדיינר מקומי, שוהה בדירתה של חברה, אוכלת ארוחת ערב - עוף ושעועית ירוקה - וצופה איתה בסרט. עם סיומו הן נפרדות וארקט נכנסת לפורד האדומה שלה ומתחילה לנסוע לכיוון הבית שאותו חלקה עם החבר שלה. דקות ספורות לאחר מכן, תוך כדי נסיעה, שתי יריות מפלחות את הדממה הלילית, עוברות דרך שמשת חלון הנהג ופוגעות בראשה של ארקט. הרכב מאבד שליטה, סוטה בפראות וחוצה שלושה נתיבים, מתנגש בפנס רחוב ונעצר.
יממה לאחר מכן, לויס דאנקן ניצבת מעל מיטת בתה (מנישואיה השניים לדונלד ארקט), ומתבשרת שהיא במצב של מוות מוחי שממנו אין תקומה. "כשהנחתי את ידי על החזה שלה והרגשתי אותו עולה ויורד בקצב הקבוע של מכונת ההנשמה, היה קשה להאמין שהיא כבר איננה בין החיים", כתבה דאנקן שנים אחר כך, "'מנוחה טובה, תינוקת שלי', לחשתי לה, 'לכי עם אלוהים'".
חודש אחר כך, מצאה את עצמה דאנקן מול חוקרי המשטרה שבישרו לה כי בשלב זה אין קצה חוט של ממש בנוגע לזהות הרוצח של בתה. עוד חודש עבר, ואז עוד אחד, ופתאום שנה, ושנתיים ושלוש - ותעלומת מותה של קייטלין ארקט טרם נפתרה, למגינת לבה של האם הדואבת. מדובר בירי אקראי, כך סברו החוקרים, אולם דאנקן, כיאה למי שעשתה קריירה מכתיבה על פשעים, סרבה לקבל את דבריהם ופנתה ל-FBI בבקשה לסייע בחקירה. גם כשלא נעתרה המשיכה לחקור את הפרשה בכוחות עצמה, נחושה בדעתה למצוא את רוצח בתה. הבית שחלקה עם בעלה וארבעת ילדיה האחרים התמלא בתלי-תילים של תיקיות בנוגע לחשודים אפשריים וכיווני חקירה שונים, וחוקר פרטי נשכר. לאחר שגם המהלכים הללו לא הניבו תוצאות, פנתה דאנקן למדיומים שינסו לתקשר עם רוחה של קייטלין כדי להבין מה באמת הוביל למותה. "הייתי כה חסרת אונים", סיפרה בריאיון לעיתון "הראלד טריביון", "לא ידעתי מה לעשות. התחמושת היחידה שיש לי זו היכולת לכתוב, ואתה חייב להשתמש בתחמושת שבארסנל שלך".
ב-1992, שלוש שנים לאחר מותה של קייטלין, פרסמה דאנקן ספר בשם "מי רצח את הבת שלי?", ובו פירוט הפרשה, ניתוח זועם של תהליך החקירה העצל של המשטרה שהסתיים במבוי סתום, תיאור מאמציה השונים של דאנקן לחקור אותה בכוחות עצמה, ושיחות עם אלוהים ועם רוחה של בתה המתה. במהלך הספר, מעלה דאנקן סברה שלפיה מותה של קייטלין נבע מהקשרים של החבר שלה, צעיר ממוצא דרום-מזרח אסייתי, עם כנופיית מבריחי סמים וייטנאמית שפעלה בניו מקסיקו ובקליפורניה. לפי דאנקן החבר, דאנג נגוין שמו, היה מעורב בהונאת פברוק תאונות דרכים כדי לתבוע את חברות הביטוח, וקייטלין ידעה על כך. אולי ידעה יותר מדי. כמעט 30 שנה יחלפו בטרם יתגלה כי דאנקן טעתה. זה לא היה קשור לחבר, שניסה להתאבד חמישה ימים אחרי מותה של קייטלין. למעשה, ייתכן מאוד שהאקראיות אכן שיחקה פה תפקיד.
"כולנו ידענו שזה הורג אותה"
בראשית שנות ה-90, אחרי מותה של קייטלין, דאנקן לא מצאה את הכוחות לשוב לכתיבת ספרי מתח, אימה ומסתורין. "אחרי שקייטלין מתה, נחלשתי", סיפרה בריאיון ל"באזפיד", "איך אפילו הייתי יכולה לחשוב על ליצור רומן שבו אישה צעירה מוצאת את עצמה בסיטואציה שמאיימת על חייה?". באופן אירוני, זו גם הייתה העת שבה הממסד הספרותי הרעיף עליה כבוד משמעותי בשל התרומה שלה לספרות ה-YA - פרס מרגרט א. אדוארדס היוקרתי למפעל חיים, המוענק מדי שנה על ידי ארגון הספריות האמריקני הלאומי. וכך נימקו השופטים את החלטתם: "בין אם מדובר בקבלת אחריות על מותו של מורה לאנגלית או הודאה באחריות על תאונת פגע וברח, הדמויות של דאנקן ניצבות בפני אמת אוניברסלית: הפעולות שלך חשובות ואתה אחראי להן". אלא שהאחראים לרצח בתה טרם נתפסו, ודאנקן לא ידעה מנוח.
מהופעות בתוכניות טלוויזיה ועד לראיונות לעיתונות, דאנקן מעולם לא חדלה להציף את פרשת הרצח של קייטלין, דואגת שהנושא יישאר בתודעה התקשורתית ותרה אחר כל בדל של רמז אפשרי. "היא הייתה סופרת חולמנית קטנה שישבה תחת עץ וחלמה עלילות של סיפורים", העידה בתה קרי ארקט בריאיון לעיתון "אלבקרקי ג'ורנל", "אבל אחרי שהילדה שלה נהרגה היא נאלצה להשתנות. זה היה קשה מאוד בשבילה, והיא עשתה את זה. אבל כולנו ידענו שזה הורג אותה".
ב-1997, כש"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" עלה על האקרנים, דאנקן הזדעזעה מהעיבוד שנעשה לספרה, כאמור. "הסרט הצהיר הצהרות שציערו אותי", אמרה בריאיון ל"בולטימור סאן", "בכך שהוא הפך את האלימות לטריוויאלית וגרם לרצח להיראות כמו משחק, מה שלא תאם את רוח הספר שלי". בריאיון אחר, חלקה את חוויותיה מהצפייה עצמה: "כשדמות מטורפת עם אנקול הופיעה על המסך, תהיתי: 'מי זה ומה הוא הולך לעשות לדמויות שלי?'".
ובכל זאת, דאנקן ניצלה את המומנטום הציבורי שנלווה להצלחה הגדולה של הסרט כדי להמשיך ולהציף את פרשת הרצח של קייטלין, בניסיון למצוא רמזים. באותו ריאיון ל"בולטימור סאן", ביקשה שיפורסם האתר שהקימה, כך שאולי, במקרה, מישהו שיודע משהו בנוגע לרצח בתה יראה את זה ויוכל לעזור.
במשך שמונה שנים תמימות, מ-1989 ועד 1997, דאנקן מיאנה לעסוק בתחום שבו זכתה להצלחה - עדות להתמודדות הנמשכת שלה עם מותה של קייטלין. ב-1997 יצא ספר מתח חדש פרי עטה, Gallows Hill, אבל רק מאחר והיה זה הספר השלישי בחוזה של שלושה ספרי מתח שנקטע כאשר קייטלין נרצחה. במקום מתח ומסתורין, הקדישה דאנקן את זמנה לכתיבת ספרי ילדים מאוירים, ספר אודות עולם התקשור והעל טבעי, וספרי שירה פרי עטה. ב-2013 פרסמה את One To The Wolves, ספר המשך ל"מי רצח את הבת שלי?", שבו היא מוסיפה לתאר את אוזלת ידה של המשטרה המקומית, מעלה האשמות בנוגע לשחיתות וטיוח, חושפת רמזים חדשים ועדויות חדשות שאספה במהלך השנים, ומחזקת את התיאוריה מהספר הקודם: קייטלין נרצחה על ידי מתנקש מקצועי שנשכר, כך סברה דאנקן, בידי הכנופייה שעסקה בהונאת ביטוח.
מותשת ולמודת סבל, ב-2012 ייסדה דאנקן באלבקרקי מרכז עזרה למשפחות שיקיריהם נרצחו, האוסף עבורם משאבים שיסייעו להם בחקירה. הדגש, כמובן, היה ועודנו על תיקים לא פתורים - פרשות רצח שמסיבות כאלו ואחרות לא הסתיימו בהעמדה לדין של אשמים. "המשימה שלנו היא לעזור לניצולים ולקורבנות עקיפים של רצח להתמודד עם התוצאות של מוות אלים" - כך בהצהרת הכוונות של המרכז. במהלך שני העשורים שקדמו לפתיחתו, לדאנקן לא היה מי שיעזור לה ולמשפחתה להתמודד, אז היא עזרה לעצמה. עכשיו הגיע התור שלה לסייע לאחרים.
ב-2016, הגיעה ההתמודדות שלה לקיצה. דאנקן נפטרה בביתה שבפלורידה מסיבות שהמשפחה לא חלקה עם התקשורת, אם כי בעלה סיפר ל"וושינגטון פוסט" כי בשנים האחרונות חוותה מספר אירועים מוחיים. היא הייתה בת 82 במותה, וב-27 השנים שחלפו מאז רצח בתה, לא חדלה לרגע לנסות ולגלות מי עומד מאחוריו.
הודאה מאוחרת
באוגוסט האחרון נעצר באלבקרקי אסיר משוחרר בשם פול אפודקה, לאחר שלא התייצב אצל קצין המבחן שלו. כשהובא לתחנת המשטרה, החל אפודקה בן ה-60, בעל תיק הרשעות ארוך שנפתח לאחר שאנס בת 14, להתוודות על רציחות ומקרי אונס שביצע בעבר. בין היתר, הודה אפודקה שרצח שלוש נשים בין 1988-1989. הראשונה מהן הייתה אלתיאה אוקלי, סטודנטית מאוניברסיטת ניו מקסיקו שהייתה בדרכה הביתה כשהותקפה ונרצחה בדקירות סכין. את השנייה לא הצליחה המשטרה לזהות מתיאורו של אפודקה, והשלישית הייתה קייטלין ארקט.
"מה שגרם לי לעשות את זה היה השנאה שלי לנשים", סיפר אפודקה לחוקרי המשטרה, "כשגדלתי ראיתי גברים שמתייחסים רע לנשים, והן הלכו עם אלה שהתייחסו אליהן כך. אני ניסיתי להיות טוב ונחמד והן פשוט לא רצו את זה". לפי החוקרים, אפודקה הביע צער על כך שלקח לו כל כך הרבה זמן להתוודות, וכי הוא יודע שהדברים שעשה הם אפלים ומרושעים. עבור המשפחות הדואבות של קורבנותיו, אין בחרטה המאוחרת הזו נחמה - גם אם הודאתו של אפודקה סיפקה סוף לסאגה העגומה שחוו. עבור לויס דאנקן, שהקדישה יותר משני עשורים מחייה בניסיון לגלות מי רצח את בתה, זה כבר מאוחר מדי.
