תמר סורוביץ' גדלה בתוך סיפור של אתגר קרת. לאבא שלה, פול, היה חור בחזה, באזור שבו פעם הייתה לו ריאה. זה לא הרגיש לה מוזר. לפעמים החור היה נראה לה כמו מחילה או מערה, אבל זה היה האבא שהיא הכירה. את החור הזה קיבל אבא שלה, פול, במלחמת יום כיפור, ביום האחרון ללחימה בתעלת סואץ. רופא בבית חולים שדה ביצע בו ניתוח חירום והחזיר אותו ממצב של מוות קליני, אבל הוא נאלץ להקריב לשם כך את אחת הריאות שלו.
"טיול עם אבא" - טריילר
35 שנה סחב אבא של תמר את השלכות הפציעה ההיא, שהתבטאו בעיקר בדלקת כרונית בגוף, עד שבגיל 55 התדרדר מצבו והוא נפטר, משאיר אחריו אישה ושתי בנות. איך מרגישה ילדה קטנה שגדלה עם אבא שיש לו חור בחזה? סרטון אנימציה של עשר (וחצי) דקות, שיצרה סורוביץ' עם בת הזוג שלה, במאית האנימציה מור ישראלי, לכד באופן נוגע ללב ומטלטל בדרכו המינימליסטית את מערכת היחסים בין האב לבתו. קחו טישו ופנו לכם עשר (וחצי) דקות, אנחנו מתחילים.
זה התחיל כמו בכל מערכת יחסים שעוברת שלב: מור ישראלי (36) ותמר סורוביץ' (34) צברו פז"מ זוגי של שמונה חודשים, כשישראלי החליטה שהיא עוברת לגור בדרום צרפת כדי ללמוד בבית הספר לאנימציה, לה פודרייר. זו הייתה הזוגיות הראשונה של ישראלי עם אישה, בניגוד לסורוביץ' שכבר ניהלה מערכות יחסים עם נשים בעבר. סורוביץ' הרגישה את מערכת היחסים בורחת לה מבין האצבעות והחליטה לעבור לגור עם ישראלי בצרפת.
אל השלב הטבעי הבא במערכת היחסים, הבייבי, כלומר סרט האנימציה שעבדו עליו יחד – תמר בעיקר על הצד ההפקתי ומור על האספקט האמנותי - הן הגיעו כמעט במקרה. בשיחה עם ישראלית נוספת, שהגיעה ללה פודרייר בעקבות ישראלי, סיפרה תמר את הסיפור של אבא שלה. "ואמרתי לתומי שהיה לו חור בתוך הגוף", היא נזכרת. "אז החברה שלנו עוצרת ושואלת, 'מה זאת אומרת היה לו חור?', ואני חושבת שזאת פעם ראשונה שסיפרתי את הסיפור הזה והבנתי שזה שהיה לו חור פיזי, אולי זה משהו ששווה להתעכב עליו. ואז היא אמרה שזה נשמע לה כמו נושא מעניין לסרט אנימציה".
"ואני ישבתי מולה ואמרתי לה רק עם השפתיים, 'מה את עושה?!'", נזכרת ישראלי בחיוך. "כי אני מכירה את תמר וכשהיא מחליטה משהו, עוד לפני שהבנת מה קורה זה כבר קרה. והבנתי שילבישו את זה עליי".
"למור הייתה עוד פליטת פה, היא אמרה שזה יהיה מאוד מעניין אנימטיבית איך האבא והילדה מסתכלים על העולם דרך החור", מוסיפה סורוביץ'. "ובאותו רגע כבר ידעתי מה קורה. זה היה קצת לפני האזכרה של עשר שנים למוות של אבא שלי והייתי תמימה. בראש שלי חצי שנה ויש סרט. רק לא ידעתי שזה יקרה תוך ארבע שנים ולא שישה חודשים".
לריאיונות נוספים:
ניסיונות של סורוביץ' למצוא תמיכה בפרויקטים שונים על נופלים לא עלו יפה, מאחר והגופים שפנו אליהם העדיפו לעסוק בנופלים בקרבות עצמם. "הם אמרו שזה רק על הגיבור הקלאסי שנפל בשדה הקרב, ולא מישהו שנפטר מהפציעה שלו 35 שנה אחרי זה. זה פחות זרם להם", היא מבהירה. התקווה נפתחה דווקא מכיוון אחר, מענקי סיוע שמגיש מפעל הפיס ליוצרים, אלא שאז התברר שנשאר להם שבוע אחד בלבד לעבוד על הצעת ההגשה. "מור אמרה שאין לה בכלל חומרים אז אני התקשרתי תוך 48 שעות לאיזה 40 איש, משפחה וחברים של ההורים שהכירו את אבא שלי כנכה, והם סיפרו לי עליו. מתקשרת, מקשיבה לסיפורים, מקליטה ושמה בדרייב, כדי שמור תוכל להקשיב. ובדיעבד זה היה כמו תרפיה בשבילי, לשמוע פתאום כל כך הרבה סיפורים עליו".
"אז עוד לא ידענו איך מתגבש הסיפור", משתפת ישראלי. "אני קיבלתי רק את מה שתמר סיפרה. לא פגשתי את אבא שלה בחיים, לא חוויתי אובדן כל כך קרוב ולא חייתי כילדה לצד נכות, כלומר כל מה שצריך כדי להתחבר לזה רגשית, אין לי. בגלל זה לא רציתי לקחת את הפרויקט, הרגשתי שאין לי מה לתת. שום נקודת השקה". את משוכת ההתנגדות הזאת יצטרכו מור ותמר לצלוח שוב בהמשך, אבל בינתיים עמד בפניהם אתגר ההגשה. תוך 48 שעות גיבשה ישראלי את המהות של הסרט – החור בחזה כחלון הצצה, מנקודת מבטה של ילדה קטנה.
את לוקיישן ההתרחשות החליטו לבסס על בית הלוחם, "כמו קאנטרי קלאב לנכי צה"ל", שסורוביץ' נהגה להגיע אליו עם אבא שלה בתור ילדה, והיה גם המקום בו הפכה נכותו של אביה ושל אנשים אחרים לנוף ילדותה הרגיל. את החומר להגשה הן גיבשו עד הרגע האחרון, כלומר שתי הדקות האחרונות בתאריך ההגשה הסופי, וצנחו על על המיטה לעשר דקות של מנוחת הלוחם. חצי שנה מאוחר יותר הגיעה התשובה החיובית, "ואני נכנסתי לפאניקה כי יש כסף ודדליין, אז אין איך לצאת מהסיטואציה הזאת", צוחקת ישראלי.
5 צפייה בגלריה
"נכנסתי לפאניקה כי לא היה איך לצאת מהסיטואציה הזאת". מתוך "טיול עם אבא"
(איור: מור ישראלי)
"אמא שלי ידעה שהיא לא תזדקן יחד איתו"
פול סורוביץ' נולד בלונדון ועלה עם משפחתו לישראל בגיל שש וחצי. הוא שירת בחיל התותחנים וב-1973 החל קורס קצינים, כשהוא מיועד לתפקיד קשר. שבועיים לפני סיום הקורס פרצה מלחמת יום הכיפורים וצוערי הקורס נשלחו ללחימה בגזרה הדרומית. במהלך הלחימה הוא נפצע קשה מירי צלפים וליבו הפסיק לפעום. "זה היה היום האחרון של הלחימה", מספרת תמר. "שלחו אותם לכבוש איזה מקום, זה לא היה אמור להיות עניין אבל הפתיעו אותם. הפציעה המרכזית שלו הייתה בריאה. פינו אותו לבית חולים שדה 'רפידים', והרופא שם לא ידע במי לטפל קודם. הוא סיפר בהמשך שהיו שם מלא פצועים ואבא שלי היה חייל צעיר, וכשהוא לחץ לו על הגוף - הגוף הגיב, אז הוא החליט לטפל בו". את ניתוח החירום ביצע הרופא בתנאים לא תנאים ובמהלכו הוא חילץ את הריאה הפצועה וסורוביץ' נותר ללא ריאה, אבל בחיים.
הוא המשיך בחייו, ושבע שנים לאחר הפציעה פגש את אמה של תמר, הם נישאו והביאו שתי בנות. "הוא היה נראה בן אדם לגמרי רגיל", מספרת סורוביץ'. "אבל נשארה לו דלקת כרונית שהצריכה טיפול. בהתחלה החור היה סגור ובהמשך היה צריך להשאיר אותו פתוח. זה הצריך ממנו החלפת תחבושות פעמיים ביום במשך 35 שנה, ואסור היה לו להיכנס למים. כשהיינו בבריכה הוא לא היה נכנס ואני זוכרת שזה תמיד עצבן אותי. כי הוא ואמא שלי נתנו לנו תחושה של בית נורמלי לחלוטין אז לא ראיתי את אבא שלי כנכה ואולי לא הבנתי את חומרת המצב שלו. עד כדי כך שתמיד צחקתי שיש לנו תו נכה באוטו. הייתי צוחקת שאנחנו עובדים על כולם כי הוא לא נכה אבל אנחנו הולכים לבית הלוחם".
הוא היה הלום קרב?
"רק כשהתחלנו לעבוד על הסרט התחלתי לתהות, כי מבחינתי ממש לא. בטוח שהייתה לו איזו שהיא טראומה מהמלחמה, אבל זה לא היה מדובר כל כך, אולי גם בגלל האופי שלו, הוויסות הרגשי המאוד עוצמתי שלו, הוא הצליח לא להתרגש משום דבר ונשמע שהוא היה ככה גם לפני הפציעה. גם את החלפת התחבושות הוא היה עושה עם עצמו, זה לא היה מוסתר ולא גלוי, זה פשוט היה משהו פרטי שלו.
"היה משפט אחד שאבא שלי היה אומר והייתי בטוחה שכל ההורים אומרים את זה. אם תכננו משהו הוא היה אומר, 'אם אני אחיה עד אז', והייתי בטוחה שכל המבוגרים מדברים ככה. אבל יש מצב שהוא אמר את זה כי הוא הבין או ידע שזמנו קצוב. אמא שלי אמרה לי שהיא ידעה שיום אחד זה יקרה, היא אפילו חשבה שזה יקרה הרבה קודם כי היא רופאה, והתפלאה שזה לקח 35 שנה. היא ידעה שהיא לא תזדקן יחד איתו, שזה הכה בי מאוד בדיעבד".
הסרט "טיול עם אבא", שיוקרן בפסטיבל האנימציה הבינלאומי בשטוטגרט, גרמניה, ביום הזיכרון הנוכחי, הוא חלון הצצה למערכת יחסים שהתפרשה על פני 21 שנות חייה של תמר במחיצת אביה. "תהליך של יצירת קרבה ויחסי אמון בין אב ובתו", כפי שמתארת את זה ישראלי. "הוא עבד בחצי משרה והיה בבית יותר מאמא שלי", משחזרת תמר. "היינו רואים ביחד כדורגל וסרטים של ג'יימס בונד. מצד אחד הוא היה אבא חזק ויודע וחכם, ולצד זה תמיד היה לו את הקטע של קצת חולה פתאום וחלש. אני זוכרת שטסנו ללונדון ביחד לראות משחק כדורגל וביומיים האחרונים הוא לא הרגיש טוב, ואמרתי לו, 'תמיד ברגע האחרון אתה לא מרגיש טוב וכל הכיף נהרס'. בצורה די ילדותית חשבתי שהוא אשם, לא חשבתי על הפציעה".
בשנתיים בהם שירתה סורוביץ' בצה"ל ביחידת קרקל, החל מצבו של אביה להתדרדר. "בהתדרדרות שלו הייתי בהכחשה גמורה. לא הבנתי שהוא הולך למות למרות שקיבלתי את כל הסימנים מהסביבה, ונכחתי בסיטואציות מאוד קשות. בשנה האחרונה היו לו קטעים שהוא התחיל לבכות בלי קול, הסתכלתי עליו והוא בכה ופתאום חזר, אבל מוות לא היה נראה לי אופציה. בלילה האחרון של חייו, קצת אחרי שהשתחררתי, נסעתי לקומונה שלי בחיפה ואחותי התקשרה ואמרה שהמצב לא טוב. לקחתי רכבת מחיפה כי הוא היה בבית ובלילה האחרון הוא שכב על הכורסה וראינו סדרת בלש אנגלית ואני ממש מודה שהיה לי את הזמן הזה, כי היה לי מאוד קשה להיות בבית בתקופה הזאת. אבל לפחות את הימים האלה שפשוט הייתי רגע שם איתו גם אם הוא לא דיבר הרבה, אבל עשינו את מה שהכי אהבנו לעשות".
"זה היה אחד הרגעים הכי עוצמתיים שחוויתי"
אם "טיול עם אבא" עוסק במערכת יחסים בין תמר לאביה, אין ספק שהוא העמיד באתגרים לא קלים את מערכת היחסים של תמר ומור. הבשורה המשמחת על מענק ההפקה לסרט הגיעה בדיוק בתקופה בה ישראלי סיימה את לימודיה, זכתה בפרס האנימטורית המבטיחה מאיגוד היוצרים הצרפתי והתכוונה להסתער על שלל הצעות העבודה שקיבלה. פינוי השולחן לטובת הפרויקט שהציעה זוגתה עורר אצלה התנגדות. "מתוך שלוש שנים וחצי של תהליך אני שנה וחצי סירבתי לקבל עליי את הפרויקט", היא מודה. "כל שבוע אמרתי לה שתמצא במאי אחר כי אין לי מה לתת פה. אני יודעת עד כמה כל סרט אנימציה לוקח ממך חתיכה, אז היה לי חשוב שכשאני בוחרת פרויקט אני אקח כזה שיש לי מה לתרום לו. מה גם שאני בצרפת כדי להיות שם ולהתערבב במה שקורה, והיה את הסרט שרציתי לעשות על סבתא שלי, והרגשתי שהסרט הזה דחף הכול הצידה. זה יצר אצלי כעס על תמר".
"ואני כעסתי עליה", ממשיכה תמר. "כי למה את לא רוצה לעשות איתי את הדבר הכי מדהים? וזאת גם ההזדמנות שלי להתחבר לצרפת כמו שצריך כי במקום מסוים הייתי די תלושה שם. נסעתי אחרי מור, אחרי פרידה שחווינו, באתי בשארית כוחותיי כדי לגרום לקשר הזה לקרות וזאת הייתה הזדמנות להיות בזה ביחד. לקחתי את זה מאוד אישית כי זה קצת חזרה על תחילת הקשר בינינו, שלקח לה המון זמן לקבל את זה שזה קורה, יותר משנה וחצי אפילו. ואני מרגישה ששוב היא עושה לי את אותו הדבר, אני מבינה שקורה משהו מדהים והיא לא מוכנה לקבל את זה".
בעצם רוב הזוגיות שלכם התנהלה תוך כדי עבודה על הסרט. ממש כמו להביא ילד בשלב מוקדם של היחסים.
"לגמרי", מסכימה מור. "זאת הייתה לידה עם הרבה צירים קשים. אני חושבת שגם פחדתי ממה שזה יעשה ליחסים שלנו, כי אנחנו בבית יחד, אין הפרדה והקשיים מהתהליך זלגו לזוגיות. אבל אחרי שיחה עם הפסיכולוגית שלי החלטתי שזה מה שזה, אני אשים שכפ"ץ וקסדה ואני נכנסת פנימה".
לשתיכן זאת זוגיות ראשונה עם אישה?
"רק למור", אומרת תמר. "אני עברתי את מה שמור עברה איתי עשר שנים קודם, ואז הייתי צריכה לעבור איתה את הכול מההתחלה. אבל זה חלק מהחיבור בינינו. כי זה ששתינו היינו בעבר במערכות יחסים עם גברים ונמשכות לגברים וגם לנשים, עם מור הרגשתי שאני סוף סוף נמצאת עם מישהו ששווה לי, לא רק עם גבר או אישה שנמשכים רק למין אחד, אפילו אם היא עשר שנים לפניי בתהליך".
5 צפייה בגלריה
"הרגשתי שאני סוף סוף נמצאת עם מישהו ששווה לי". תמר סורוביץ' (מימין) ומור ישראלי
(צילום: תומר פריימן)
"אני עברתי לצרפת כדי לפרוץ מבחינה יצירתית", מוסיפה מור. "אבל גם כדי להתמודד עם מקום חדש של זהות מינית ועם מערכת היחסים שפתאום נכנסה לחיי שהפכה למערכת יחסים ולא לאיזו הרפתקה. זאת הייתה חתיכת התמודדות עם הכול ביחד. בסופו של דבר אני מרגישה שעם כמה שהתנגדתי לתהליך אני ממש בת מזל שתמר הייתה איתי שם. היא נתנה לי ממש מתנה".
אחד המוטיבים המקסימים ב"טיול עם אבא" הוא הדגש שהונח על נקודת מבטה של הילדה בת השש, שוויון הנפש הסקרן בו היא מקבלת את נכותם של האנשים סביבה, כמו גם את זה של אביה. החיות המשובבת הזאת היא תוצאה של החלטה מודעת להתרכז במערכת היחסים של האב ובתו ולא לשים דגש דווקא על עניין הנכות. "זה היה מאוד מורכב מבחינתי להבין איך ילדה בת שש חווה אנשים קטועים", אומרת מור. "מה היא רואה לעומתי, שאני אדם מבוגר ומלא פילטרים. שאלתי את תמר הרבה פעמים, 'מה חשבת?', והיא אמרה זה היה נראה כאילו מישהו לקח לו ביס מהרגל. לקח לי המון זמן להתרחק מהשאלה איך להעביר את הנכים מסביב. בסוף בחרתי לקחת צעד אחורה ולא להראות אותם יותר מדי. גם כי זה יהפוך את הסרט למאוד ריאליסטי ומקובע, והסרט הוא לא על זה".
זה סרט מורכב מבחינה טכנית?
"האנימציה תמיד מורכבת, אבל המורכבות פה הייתה מבחינת הסיפור. אנשים חושבים שאם זה מינימליסטי אין פה הרבה עבודה, אבל החלק הכי קשה זה להפשיט את האנימציה ולתמצת את התסריט לכמה קווים. זה תהליך מאוד ארוך של הפשטה מדרך גדולה לדבר קטן. ההפקה בסופו של דבר מתכנסת. והתסריט שנכתב בתחילת הדרך השתנה לחלוטין. מה שגרם לי להתחבר זה למצוא את נקודת המבט שלי על אבא שלי כילדה ואיך היא השתנתה היום. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו שברירי, הוא בא לבקר אותי בצרפת והלכנו לגלוש ופתאום הוא גלש הרבה יותר לאט, קפאו לו האצבעות בידיים ועצרנו באמצע המסלול. הוא היה כמו ילד ואני זוכרת שזה קורע את הקרקע. זה הרגע שהשאיר אותי שם וככה מצאתי את הקול שלי בסרט".
"חברים של ההורים שלי שראו את הסרט התפעלו מאיך שמור קלטה את התנועות שלו", מוסיפה תמר. "את שפת הגוף שלו. היא לא ראתה וידאו שלו, רק תמונות סטילס. היא הביאה אותו לחיים באנימציה, וזה מרגיש ממש אבא שלי שם".
"וזה הסיפור הכי גדול שלי", מודה מור. "זה שתמר אמרה לי שהיא מרגישה שהיא זכתה בעוד כמה רגעים עם אבא שלה".
אחרי שהחלה תנופת העבודה על הסרט בצרפת, תוך שיתוף פעולה עם סטודיו צרפתי לאנימציה ומענקים צרפתיים, הגיעו סורוביץ' וישראלי לארץ לביקור, רק כדי לגלות שהקורונה פורצת ומשנה סדרי עולם. הם נשארו בארץ, חיו על תיקי גב ועברו בין סאבלטים לחברים, ובסופו של דבר הבינו שאין ברירה אלא להמשיך את העבודה על הסרט עם צוות ישראלי. "ואני כל כך שמחה שנתקענו פה", צוחקת מור. "כי כשאתה מדבר בשפה שהיא שלך, הניואנסים פשוט יושבים. מצד אחד העבודה עם הצרפתים יצרה ממד בינלאומי על מערכת יחסים בין אבא ובת, לא רק מלחמה וטראומה, והיה משהו בעבודה עם היוצרים הישראלים שחולקים איתנו מנטליות ולא צריך יותר ממילה או שתיים כדי להבין משהו בלי להאכיל בכפית, שנתן את השכבה הנוספת שמחבקת את הסרט".
בסופו של דבר הגיע קו הסיום. ללא מילים, אבל עם המוזיקה שכתבה תמר - שלאחרונה הוציאה אלבום (Tamar Su) ומופיעה עם שירים שכתבה בעצמה, חלקם עוסקים גם במסע עם אביה - הוא נחתם והושלם. לאחר סיום העבודה קיבלו השתיים הצעה להקרין את הסרט המוגמר לאנשי שב"כ שהם נכים פיזית או נפגעי טראומה, במסגרת טקס שמכיר בהם לראשונה כנכי צה"ל. "אני לא אשכח איך ישבנו ולידנו יושבים מלא אנשים סגורים ונוקשים בפנים חתומות, ואני אומרת לתמר, 'זה הולך להיות קשה'".
"לפנינו עלתה העובדת הסוציאלית של השב"כ", משחזרת תמר. "שדיברה בהתרגשות, ואחרי שהיא סיימה לדבר מישהו בקהל אמר, 'אבל מי את? לא אמרת אפילו איך קוראים לך'. וזה היה אוקוורד מאוד". האווירה הכללית באולם שינתה כיוון ב-180 מעלות לאחר הקרנת הסרט, "וזה היה אחד הרגעים הכי עוצמתיים שחוויתי", משלימה מור. "כי אם לאורך ארבע השנים האלה חיפשתי מה המשמעות של הדבר הזה, זה היה הרגע שניגשים אלייך אנשים שלפני שניה היו הכי סגורים ומתחילים לבכות לך מול הפרצוף, עומדת שם מישהי שמתחת למסכה ממררת בבכי ואנחנו מתחבקות".
"מישהו אמר לי, 'זה גרם לי לתהות איך הילדה שלי מסתכלת עליי", אומרת תמר. "היא נוגעת לי בצלקת ומה היא חושבת?"
"הסרט פגש אותם בדיוק במקום שכמעט לא מדברים עליו", מסכמת מור. "אמרתי שלא צריך פסטיבלים ולא צריך חו"ל, רק בשביל הרגעים האלה היה שווה לעשות את זה. אתה קבור בתהליך עם עצמך אבל בסופו של דבר הקהל יקרא את מה שרצית להגיד והוא יעלה את זה כמה רמות למעלה".
