במבט לאחור, הזוי לדמיין כיצד חברי זהו זה עמדו במשימה המאתגרת שניתנה להם - ימים ספורים אחרי פרוץ המלחמה. כבר ב-12 באוקטובר - שישה ימים אחרי הטבח הנורא - התחילה העונה השישית של "זהו זה!", ועל מסך הטלוויזיה הופיעה החבורה (אז, בהרכב כמעט מלא), וניסו לתת אוויר לנשימה עבור הצופים. גם למעלה מ-300 יום לתוך המלחמה המדממת הזו, וחודשים אחרי שהסתיימה העונה הנוכחית, החמישה - דב'לה גליקמן, גידי גוב, אבי קושניר, מוני מושונוב ושלמה בראבא - שוב לוקחים על עצמם את תפקיד האתנחתא המוזיקלית.
זהו זה מבצעים את "ואם תבואי אליי" באולפן המוזיקה
"אנחנו משמחים, זה תפקידנו בכוח", מעיד גוב בריאיון משותף של חברי ההרכב ל-ynet. "יש משהו מנחם במוזיקה, ובשירים כמובן", מוסיף קושניר, "זה מה שלרוב אנשים אומרים גם, כשעוצר אותך מישהו ברחוב ואומר 'וואי, אתם עושים לי טוב בנשמה'. אם אתה יכול לעשות את זה בשביל הסביבה אז זאת סוג של זכות. כמו שגידי אומר - זה תפקידנו בכוח, וכל אחד עם התפקיד שלו".
את חברי זהו זה באמת שאין צורך להציג, כשהם מתגאים בקילומטראז' משותף בטלוויזיה עוד מאז סוף שנות ה-70, כשחלקם הזניקו את הקריירות שלהם בנפרד כבר קודם, ומאז כיכבו בקולנוע, בתיאטרון, במצעדי הפזמונים ועל הבמות ברחבי הארץ. רגע לפני שהם חוזרים לקיסריה לצמד הופעות שיתקיימו ב-14 וב-15 באוגוסט וינעלו את הסיבוב שהחל בקיץ הקודם, החבורה הגיעה לאולפן המוזיקה של ynet כדי לבצע שלושה מהשירים ברפרטואר המוזיקלי המשותף שלהם - גרסאות כיסוי ל"צל עץ תמר" של זהר ארגוב, "ברוש" של אריאל זילבר ו"ואם תבואי אליי" של עידן רייכל.
למרות האווירה המשמחת והאופטימית בתוך האולפן עמוס הנגנים, ברחובות האווירה מתוחה וסוערת. השיחה שלנו מתקיימת ימים ספורים אחרי האסון הנורא במג'דל שמס וברקע איומים אינספור ממדינות האויב שסביבנו, בשיאה של מלחמה מתמשכת מצפון ומדרום. "חלק מהניסיון שלנו זה לטעת פה ערכי חיים", מוסיף גליקמן. "בשביל זה חיים, לא חיים למען הישרדות. ביטחון וכל זה נועד לצורך החיים, אבל מה שאנחנו עושים זה חלק מלחיות".
במונולוג הפתיחה של העונה השישית במהדורה הנוכחית של "זהו זה!", העידו משתתפי התוכנית שההחלטה לעלות לשידור התקבלה ברגשות מעורבים. "עלינו חמישה ימים אחרי היום הנורא הזה, אז ברור שהתחלנו בזהירות ובעדינות, התוכנית שונתה", מספר גוב, וקושניר מוסיף: "גם קראנו לזה – 'זהו זה, וכן אחרת'".
"הייתה שאלה אם אכן נעלה או לא נעלה. ואז הבנו שוב שיש לנו תפקיד באירוע. תפקיד קטן, אבל תפקיד", מוסיף מצידו מושונוב, ומתייחס בהרחבה לאחריות שהוטלה עליהם בפעם המי יודע כמה בקריירה - מימי מלחמת המפרץ, דרך הקורונה ועד לימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר. "במקום שהמילים מתחילות לאבד ממשמעותן לגמרי - הצלילים מקשרים הרבה יותר טוב מהמילים. אני גם לא יודע מה יהיה בעונה [הבאה], אם נעלה עוד מעט, איזה מן עונה זו תהיה? איזה מן מערכונים נעשה? למי נתחפש ומה נגיד?".
8 צפייה בגלריה
"הייתה שאלה אם אכן נעלה או לא נעלה". זהו זה באולפן המוזיקה
(צילום: ירון ברנר, ליאור שרון ומיקי שמידט)
אבל דווקא הסיטואציה הנוכחית, שבה החמישה מתארחים באולפן המוזיקה לקראת הופעותיהם המתקרבות, מעניינת במיוחד את גוב. "אנחנו יושבים פה כמו איזו להקת רוקנ'רול שביחד מגיל 30, שרגילים לבוא ל'ידיעות אחרונות' או לכל מיני מקומות, ושרים לייב", הוא מספר בחיוך. "אנחנו כבר זקנים. הלהקה הכי בוגרת במזרח התיכון, שעושה הופעות וקיסריות. לא היה לנו את הזמן שיש לילדים הקטנים להתחיל בצוותא - אנחנו התחלנו בקיסריה, וזה סדר היום שלנו. אני נפעם מהדבר הזה. פגה לנו כבר ההיסטריה, את לא מראיינת אותנו כאנשי זהו זה שעושים את התוכנית 'זהו זה!', את מראיינת להקה".
שלא נאמר בוי-בנד.
גוב: "כן, כן. רק עכשיו פרצנו, פרצנו יפה".
גליקמן: "אנחנו כן להקת רוק של 30 שנה, שרק עכשיו מימשנו על במה. התאפקנו הרבה שנים".
קושניר: "זה לא נורמלי. האמת שזה שוק".
8 צפייה בגלריה
"יש חשמל שנוצר בינינו ובין הקהל". דב'לה גליקמן. זהו זה
(צילום: ירון ברנר, ליאור שרון ומיקי שמידט)
לכם זה שוק?
קושניר: "ברור! זה שוק אפילו שאנחנו עושים 'זהו זה!'. הגיל של כולם פה ביחד זה בסביבות 370. זה לא נורמלי, זו להקה שעבדה עד שנת 1998, לא עבדה 22 שנים, ואז כשהיה קורונה, קראו לנו לבוא לעשות שש תוכניות - ובום! עברו ארבע שנים וקיסריה. זה לא מובן, זה וואו".
איך אתם מסבירים את זה?
קושניר: "אין הסבר. אם מישהו יגיד לך שהוא יודע להסביר את זה - תדעי שהוא משקר. עובדים הכי קשה והכי טוב שיודעים. זה כמו להכין עוגה - לא תמיד יוצא בדיוק".
גוב: "זה לא כמו להכין עוגה. עוגה אפשר לקנות", הוא חושב רגע ומוסיף בצחוק, "אין לי מושג למה נכנסתי".
גליקמן: "קורה איזה דבר, איזה חשמל שנוצר בינינו ובין הקהל, זרם הדדי שהוא מיוחד במינו. זאת איזה מן חוויה".
זהו זה מבצעים את "צל עץ תמר" באולפן המוזיקה
קושניר: "הקהל לא קם מהכיסאות. לא ראיתי דבר כזה, אני משחק בתיאטרון המון-המון שנים, כולם פה מופיעים, לא ראיתי תופעה שנגמרת הופעה נגיד בקיסריה, ואחרי הכול יש כבר מוזיקת רקע, אורות דולקים, אנחנו בחדרי הלבשה, ואנחנו מסתכלים [החוצה] והם לא קמים. הביחד הזה בהופעה - קורה שם משהו, איזה קסם".
בראבא: "במסע הנוכחי - כי היו הרבה מסעות לזהו זה - כשהספינה הזו יצאה אז הייתה קורונה בארץ, וגם אז אמרו 'השתגעתם? איך אתם תופיעו עכשיו? אנשים חושבים שסוף העולם הגיע'. הופענו בחדרים שונים, החזרות נעשו בחדרים שונים כדי שלא נדביק אחד את השני".
"הופענו בערים שונות", גליקמן מוסיף בהומור, וגוב מצטרף: "מוני לבש שתי מסכות, אחת על השנייה וכפפות".
בראבא: "הספקנו באותו מסע להתגעגע נואשות לתקופת הקורונה, לחמימות, בהתרפקות ובהשתוקקות נואשת. אבל יש גם תמונה רחבה יותר - הבוקר שלחו לי מונית והנהג [שבא לאסוף אותי] פתאום פורץ בבכי. אני אומר לו 'זהו זה, הא?', הוא אומר לי 'איזה זהו זה? אבא שלי התפלל בבית כנסת של סבא שלך, הרב שלמה היה הרב שלו. תראה מה קורה לעם היהודי'. כנראה שהתקופה הזו מוציאה אנשים מדעתם, כשהם רואים איזו תמונה רחבה של כל הפוגרומים של כל הדורות. ובתוך כל זה אנחנו אתנחתא מוזיקלית".
"השירים משנים את משמעותם בהתאם למצב רוח"
לצד האי-יכולת להסביר את הקסם שקורה בין חבורת האנשים שעל הבמה לבין הקהל שמגיע להופעות של החבורה הוותיקה, החמישה משתפים ב"נשק הסודי" שעומד לרשותם, כך לדבריהם - אתי אנטה. "במלחמה התברר בכלל איזה תפקיד גדול יש למוזיקה, שהפכה לגורם מנחם נורא", מספרת אנטה, המנהלת האמנותית של ההרכב והתוכנית. "רואים שאנשים באים להופעות, מחפשים נחמה ואת הצורך להיות ביחד ולהרגיש חלק מאיזה משהו שפוי. וגם בגלל שתמיד היה לזהו זה את התפקיד לתת הפוגה עוד מימי מלחמת המפרץ, זה בכלל מתעצם. בהתחלה השירים השתנו יותר, כי בתוכנית הראשונה בכלל לא עשינו מערכונים ממש, הם ראיינו ילדים".
8 צפייה בגלריה
"הרצון היה לתת הפוגה של שפיות בתוך הדבר הלא ייאמן הזה שעבר עלינו". אתי אנטה
(צילום: מוטי קמחי)
"ילדים וגם קשישים", גליקמן מתפרץ בהומור, כשהוא מתייחס למערכון שבו גידי גוב אירח חבורת ילדים בני תשע מקיבוץ זיקים, "הם היו קצת צעירים מאיתנו".
אנטה: "הרצון היה לתת הפוגה של שפיות בתוך הדבר הלא ייאמן הזה שעבר עלינו. בהתחלה עשינו שירים מהסוג של 'מילה טובה', שהם באמת נחמה, והתחלנו לארח אמנים. זה היה שינוי מאוד גדול שלא היה לפני כן. זה נהיה ספוט מאוד מבוקש".
גוב: "ריטה הייתה הראשונה וזה כבוד גדול. אתי עשתה רשימה וזאת נהייתה פינה מאוד מבוקשת ב'זהו זה!'. נוצר משהו חדש בפוקס". עוד אנטה מספרת שהביצוע המשותף של ריטה וחברי זהו זה לשירה של הזמרת, "מחכה", התרחש באופן ספונטני. כשריטה הגיעה לתוכנית היא חשבה שהיא שרה יחד עם החמישה. "אמרתי לה 'תבואי, תשירי, הם ינוחו בינתיים'. היא אמרה 'מה זאת אומרת ינוחו? הם שרים איתי, אני לא שרה לבד'". ריטה התעקשה והחמישה הצטרפו אליה על הבמה. "הם לא ידעו, לא היה כלום מוכן. לקנר [אמיר לקנר, המנהל המוזיקלי של ההרכב, ע"ט] טיפל בזה. הם למדו במקום את הפזמון והשאר היסטוריה".
זהו זה מבצעים את "ברוש" באולפן המוזיקה
הופתעתם שהצלחתם אחרי כל כך הרבה שנים להביא פורמט חדש ומבוקש כל כך?
בראבא: "את פוגשת הבוקר אנשים עייפים ומופתעים כל הזמן".
גוב: "כל הזמן [מופתעים]. פתאום ארצי הגיע, פתאום יהודית רביץ הגיעה".
קושניר: "חיים משה היה מאוד מרגש. ממש".
אנטה: "שרית [חדד] שכמעט לא באה לשום מקום".
גוב: "את יודעת שזה מרגש כשמתחילים לבוא אנשים מהאולפנים האחרים לראות את הדבר הזה. זה מאוד כיף".
בתקופה שבה אמנים צריכים למצוא מחדש את דרכם ללב הקהל, מושונוב מוצא הסבר מעניין לסיבה שהחבורה - שרגילה כל כך למערכוני סאטירה נוקבים על המסך - מוצאת את החיבור לצופים באמצעות המוזיקה. "יש בתיאטרון את מה שנקרא מחזאות האבסורד. הסגנון נולד בעקבות מלחמת העולם השנייה, [בתקופה] שלמילה כבר אין כוח. אז התחילו להמציא כל מיני דרכים אחרות שהאמנות תוכל לבטא את המצב הנפשי הקיצוני שנמצא סביבנו, ושאנחנו לא יכולים להכיל - את מראות הזוועה, האובדן הגדול והפחד", הוא מסביר. "אצלנו זה היה שירים. המנגינה הרבה יותר טובה מכל מילה אחרת שתוכל לגשר, להסביר ולהבין את עוצמת האירועים. לנו במקרה יצאה מוזיקה והיא מסבירה יותר טוב ממילים. אני מרגיש שזה הסיפור האמיתי".
גם בצמד הופעות הקרובות, החמישה מבטיחים, הקהל ימצא שירים ומערכונים שמותאמים לימים אלה. "תמיד עושים ריפרש, מתאימים למצב רוח", מספר בראבא, וגם גוב מחזק: "אנחנו עושים התאמה. פעם הייתה בדיחה כשביבי התעלף, נדמה לי, ואמרו שהוא התייבש בכנרת. וזה עבד חזק מאוד, זה היה פצצה, אבל אחרי זה כל הסיטואציה השתנתה, וגם לא היו חטופים".
קושניר: "עבר הרבה זמן מההופעה הראשונה, אז עושים התאמות בדיבור".
8 צפייה בגלריה
"הקהל לא קם מהכיסאות. לא ראיתי דבר כזה". אבי קושניר. זהו זה באולפן המוזיקה
(צילום: ירון ברנר, ליאור שרון ומיקי שמידט)
בראבא: "בגלל שהמצב קיצוני, והוא גם משתנה מיום יום, אז השירים משנים את משמעותם בהתאם למצב הרוח. נגיד השיר 'יש אי שם' - פתאום אנשים חשים שהוא איזה סוג של בקשה שאלה ששם יגיעו כבר לפה. השירים מקבלים אצל הקהל איזו משמעות רגשית. אז יש איזו דינמיקה פנימית שאנחנו כמעט לא מתערבים בה, מבחינה מוזיקלית, שמשנה כל הופעה כמעט בהתאם להלך רוח".
ועם קילומטראז' כמו שלכם - עוד יש התרגשות לפני אירוע כמו קיסריה?
מושונוב: "לי כן. התרגשות גדולה, ההופעות האלה נקבעו מזמן ובאמת יש את סימן השאלה הענק הזה של איך ממשיכים את החיים, האם עוצרים לרגע? זה הכול מין עיסה כזאת של מצב-רוח, של האם בכלל מותר לנו? האם אנחנו צריכים לעשות את זה? ובמקרה הזה שלנו, החלטנו כן להמשיך הלאה. שכן צריך להמשיך למרות הקושי. אתה שומע את הידיעות שמגיעות ואתה רוצה לראות משהו, לעדכן את עצמך. פתאום אתה רואה תוכנית בישול או תוכנית ריקודים, זה קונטרסט. לי זה עדיין מוזר, אני מודה, אבל יש געגוע לנורמליות, שהייתה לא לפני 40 שנה - אלא לפני שנה וחצי".
גוב: "פעם זה היה בצוותא - זה מובנה - אם הקהל בא לקיסריה מובטחת לך מצד הקהל חגיגה. למרות שתיאורטית אפשר לבנות עוד כביש אחד שמוביל לתל אביב מקיסריה, ואז תיחסך גם ההמתנה במגרש המכוניות, אבל הם באים למרות זאת, ולמרות שאולי - אני לא יודע אם זה אמיתי, האריות אכלו שם רומאים. זה היה הבידור שלהם. היום התוכן הוא שירים, לא הדבר הזה", הוא צוחק, "אבל יש בזה קסם עצום, אוטומטית".
8 צפייה בגלריה
"אם הקהל בא לקיסריה מובטחת לך מצד הקהל חגיגה". גידי גוב. זהו זה באולפן המוזיקה
(צילום: ירון ברנר, ליאור שרון ומיקי שמידט)
קושניר: "גם אקוסטיקה - אני זוכר שהייתי בכיתה ג' או ד', לקחו אותנו לטיול ואז הושיבו אותנו למעלה בקיסריה, על האבן האחרונה, והמורה עמדה למטה וזרקה גרוש על הרצפה ושמעת את זה למעלה".
החמישה צפויים כאמור לבצע ממיטב הרפרטואר המשותף שביצעו בתוכנית, כשהדגש הוא יותר על להיטים עבריים מעשורים קודמים. אבל הקשר המפתיע בין החבורה לבין מוזיקת הפופ העכשווית טמון דווקא בבלבול נפוץ בין גידי גוב לבין הזמרת עלמה גוב, שרבים נוטים לטעות שהזמרת בת ה-22 היא נכדתו. גוב מתייחס לכך בחיוך, ומסביר שמקורו של הבלבול נטוע בעברות של שמות המשפחה בישראל עם קום המדינה. "הגוב שלי זה שלאבא קראו דניאל לנגר, אבל הוא היה בצבא, ובן גוריון ביקש מכל הקצינים בצבא וכל מי שנושא תפקיד ראשי למצוא לו שם עברי", הוא מסביר. "בגלל שקראו לו דניאל, הוא עברת לגוב - מדניאל בגוב האריות, סיפור מהתנ"ך [ספר דניאל, כתובים, ע"ט]".
כשראיינתי אותה לפני כמה חודשים היא אמרה "הלוואי שגידי גוב היה סבא שלי".
גוב: "יש לי תוכנית ברדיו ואני אירחתי אותה. קודם כול - היא נהדרת. היא שרה נפלא. יש בלבול, וזה כבר ידוע שזה ממש לא".
