ב-30 במרץ 1935, שמונה חודשים בדיוק לפני מותו מאלכוהוליזם בגיל 47, פרננדו פסואה כתב לעצמו מעין תעודת זהות - לא דבר של מה בכך למי שציווה בשירתו להיות "כל האנשים וכל המקומות!", שברא למעלה מ-70 דמויות בעלות אישיות, סיפור חיים והשקפת עולם נפרדים לחלוטין משלו, ושאפילו שם משפחתו, באירוניה מוחצת של הגורל, הוא "פרסונה", מסכה. תחת "ייחוס משפחתי", גדול המשוררים הפורטוגלים כתב: "תערובת של אריסטוקרטים ויהודים".
האמת היא שיש מעט מאוד שורשים אריסטוקרטיים או יהודיים באילן היוחסין של פסואה, ואותם יהודים אנוסים מצד אביו כנראה נטמעו כליל מאות שנים קודם לכן. אבל ההערה האוטוביוגרפית מעלה שאלה מעניינת: מה היה יחסו של הגאון - שחבריו נהגו לציין בפליאה ובהקנטה את מראהו השמי - ליהדות וליהודים? במשך רוב חייו הקצרים, פסואה היה אדיש למדי ל"שאלה היהודית" שטרדה את אירופה. בפורטוגל כמעט לא הייתה אנטישמיות מהטעם הפשוט שכמעט לא חיו בה יהודים, ופסואה הכיר יהודים רק כשמועה רחוקה, כברייה מיתית. כל זה השתנה ב-1930, כשפסואה התיידד עם יהודי אמיתי בשם אליעזר קמנצקי - אם כי התואר "אמיתי" אולי לא הולם דמות אקסצנטרית כל כך.
יליד לוהנסק, כיום באוקראינה, נשבה קמנצקי בתורת הטבע והאהבה של טולסטוי ויצא להפיץ את בשורת הצמחונות, הפציפיזם והנטורליזם בארה"ב, באמריקה הלטינית, בצפון אפריקה, בהודו ואפילו במחוזותינו. כך נכתב עליו ב"מעריב": "ייתכן שעדיין מצויים בארץ אנשים הזוכרים את אותו בחור צעיר, שהסתובב שנתיים בארץ-ישראל, בשנים 1915-1912 .ייתכן שייטיבו להיזכר בו, אם נוסיף, כי אותו בחור היה רועה-צאן בסביבות ירושלים, תמיד התה־ לך מגודל שיער וזקן-מידות, כראוי למי שרואה עצמו חסיד ומגשים של תורת טולסטוי". בזמן מסעותיו בברזיל למד פורטוגזית, ולבסוף השתקע בליסבון ופתח בה חנות עתיקות. בחנות זו הושיט לפסואה את כרטיס הביקור שלו: "אליעזר קמנצקי - מטיף לצמחונות".
פסואה הוקסם מאגדת "היהודי הנודד" שנידון לשוטט בעולם עד לביאה השנייה של ישו, ולא היה יהודי נודד מקמנצקי. ואילו קמנצקי העסיק את פסואה בתרגום סיפור חייו מפורטוגזית לאנגלית. האפוס שכתב, 'זיכרונותיו של יהודי נודד', לא הושלם מעולם, אך ב-1932 פירסם קמנצקי קובץ שירים בפורטוגזית בשם "נפש נודדת", וביקש מידידו פסואה לכתוב את ההקדמה. זאת הייתה טעות. פסואה ניצל את ההזדמנות כדי לכתוב מסה ממושכת ונפתלת בשם "האידיאליזם היהודי והתפוררות התרבות הנוצרית", שתופסת רבע מהספר ומזכירה בקושי את שירי המחבר, אלא בביטול גמור כ"ילדותיים בכנותם" וללא "מה שאנו האירופים היינו מכנים בשם חיים רוחניים עזים", וממילא, סיכם פסואה, אין לצפות ממהגר כמו קמנצקי לשלוט "בְּשפה שהיא אחת השלמות, המעודנות והעשירות בתבל". ספק אם אי פעם בתולדות ספרות העולם נכתבה הקדמה פחות מחמיאה.
***
כך או כך, סקרנותי נתעוררה. הזמנתי מליסבון עותק נדיר של "נפש נודדת" (על העותק שקיבלתי אף מתנוססת חתימתו של קמנצקי), וביקשתי מידידי ארז וולק לתרגם את המסה היחידה שפירסם פרננדו פסואה על עם ישראל. שלא במפתיע, איש הניגודים פסואה מצליח להצטייר בה הן כאנטישמי מובהק והן כציוני נלהב. "אליעזר קמנצקי הוא יהודי רוסי, נווד המצוי בחניה זמנית, חסיד להלכה ולמעשה של הסגידה לטבע המכונה 'נטוריזם', אידיאליסט ורומנטיקן כדרך כל היהודים, כשאינם ההפך הגמור", פותח פסואה בלוגיקה הצבעונית שלו, ומבטיח לקורא הפורטוגלי פתרון ממצה לחידת "המנטליות המיסטית של היהודי בכלל, ושל היהודי הרוסי בפרט".
לאומן מיסטי בעצמו, פסואה האמין כי לעמים יש מהויות, אם כי מהויות אלו אינן מולדות או קבועות אלא משתנות בהתאם לתנאים ההיסטוריים. זאת ועוד, המהויות נמדדות בקצוות, או בהפכים: "עם משיג את איזונו הנפשי על ידי דו-קיום אוטומטי של תכונות הופכיות. אם נשמע שעַם מסוים מאופיין בחומרנות חסרת רחמים, נוכל מיד להסיק שיש בו גם רוחניות חסרת רחמים. אם נשמע על אומה מסוימת שיש בה באופן כללי מספר פושעים גדול, לא נזדקק למחקר כדי לטעון שיש בה, גם כן באופן כללי, מספר קדושים גדול. החיים נדים כמטוטלת, וכדי שלא ייעצרו, תנודה בכיוון אחד דורשת תנודה הופכית שווה בעוצמתה".
ומיהו אותו עם חמדן וחומרני? ניחשתם נכון: "העם היהודי הוא עם חומרני. וכיוון שהוא עם חומרני במהותו, הרי הוא חומרני בגשמיותו וחומרני באידיאליזם שלו... האידיאליזם היהודי מתבטא בשלוש צורות שונות, שכולן נגועות בחומרנות המרכזית של הגזע, במקצב מטוטלת החיים שמניעה אותו. הצורה הראשונה היא הפטריוטיות המסורתית שלו; ופטריוטיות מסורתית, תהה האומה אשר תהה, היא רגש המולדת או הגזע בהתגלמותו החומרנית ביותר. הצורה השנייה היא ההגות הקבלית אשר - חרף ההתיימרות לעדן בפרשנויות משלושה סדרים את הכתוב בחמשת חומשי תורה ומעבר להם - לעולם אינה מגיעה לכדי הפשטה אמיתית או רוחניות של ממש: בהשוואה ליומרות, אפילו השם המפורש הוא חומרי; אפילו הספירות חומריות; וכך גם מלאכי השרת, המלאכים ושבעת הרקיעים, שאור האלוהות מגיע אלינו מבעדם. הצורה השלישית - צורה שאינה חדשה מהאחרות, אך התגלעה במועד מאוחר יותר - היא האידיאליזם החברתי בכל גילוייו, החל באמונה בשוויון זכויות וכלה בנטוריזם; וצורה זו חומרית מעצם טבעה".
לדברי פסואה, האנטישמים מאשימים את היהודים בהסתרת המטרה הממשית של צורות האידיאליזם שלהם: "לפורר ולמוסס את התרבות הנוצרית שהיהודים חיים בה כיריבים". כך, למשל, "את המקובלים, שאין איש חולק על כנותם המקורית, מאשימים שיצרו מתוך מסדר הצלב הוורוד את מסדר הבונים החופשיים, האנטי-נוצרי כביכול, ושאחר כך הסתננו לשורותיו בשלל דרכים, בכוונה המשוערת לסתור ולהביס את ההתרחבות הנוצרית והטמפלרית במסדר". ואילו את היהודים הקומוניסטים מאשימים כי, "באמצעות דוקטרינות שוויוניות, שהומצאו למטרה זאת, הם שואפים ומצליחים לדרדר את החברה האריסטוקרטית, הלוא היא החברה האירופית, למצולות הסיאוב והאנרכיה, וזאת כמובן כדי לכונן על חורבותיה את ממלכת ישראל ואת שלטון בני ישראל".
פסואה דוחה את תיאוריות הקונספירציה הללו על הסף: "היהודים, הבונים החופשיים וכל כוח זר אחר לא גרמו ולא יכלו לגרום למהפכה הצרפתית, למהפכה הרוסית או לכל מהפכה אמיתית אחרת. משטרים עריצים הם-הם הגורמים למהפכות". אבל העובדה שהיהודים לא תיכננו את המהפכות באירופה אין פירושה שהם לא ניצלו את המהפכות באירופה.
טענתו המדהימה של פסואה היא שהיהודים דווקא כנים באידיאליזם שלהם, כלומר שאין מזימה יהודית להרוס את אירופה מבפנים, שכן לפי פסואה היהודים באמת ובתמים מנסים להרוס את אירופה מבפנים: "הם ניצלו את הבנייה החופשית, את האידיאולוגיה השוויונית וכל דבר אחר, יהודי או לא, שעשוי היה לעזור לפירוק התרבות המסורתית של אירופה ושל העולם שבהשפעת אירופה, תרבות יוונית-רומית ונוצרית. ורק מן הראוי שינצלו את כל אלה, כי ליהודים שמורות אותן זכויות שיש לעמים האחרים: הזכות להגנה והזכות לשלטון – הראשונה זכות מוחלטת, השנייה מותנית בהענקתה לאחרים". כן, פרננדו פסואה גרס כי ליהודים זכות טבעית להגנה עצמית וזכות שווה לשלטון, ואם הנוצרים מאפשרים להם להגיע לשלטון הרי זו אשמתם המלאה, עדות להתפוררות התרבות הנוצרית.
2 צפייה בגלריה
לטענת פסואה, היהודים לא חוללו את המהפכה הצרפתית, אבל ניצלו אותה. בתמונה: "החירות מובילה את העם", ציורו של אז'ן דלקרואה
(צילום: shutterstock)
פסואה לא היה מלוכן, אבל הוא בהחלט היה שמרן. כאינדיבידואליסט מובהק, הוא בעיקר סלד משוויון חברתי רדיקלי בנוסח הקומוניסטי. לשיטתו, יהודים ונוצרים יחד מוטטו את משטר הצאר, ואיימו למוטט את שאר ארמונות אירופה, אבל פסואה מסביר כי הרדיקליות החברתית האירופית, שהיא רעיון, שונה מהותית מהרדיקליות החברתית היהודית, היא רגש מופשט: "האידיאליזם החברתי של היהודים הוא בו בזמן געגוע ושנאה, או ליתר דיוק, ערגה והגנה. הכמיהה למולדת האבודה רוכשת על כורחה את צורת הכמיהה לדמותה המקורית המשוערת של אותה מולדת, שהיא דמות פטריארכלית ופשוטה; והניגוד - הן בין החירות המשוערת של אותם חיים פרימיטיביים ובין השעבוד התמידי של העם היהודי בקרב הנוצרים, הן בין היהדות הטיפוסית המשוערת של החיים ההם ובין הנצרות הטיפוסית המשוערת של ההווה - מביא לכך שבשני מובנים האידיאליזם היהודי רוכש אופי שוויוני, והשוויוניות הזאת רוכשת אופי מיסטי, כי תולדתה רגש ולא רעיון. מכאן כוחה המהותי וכוח ההתפשטות העצום שלה".
כן, נראה כי המשורר היה לפחות ער לסבלות העם היהודי, והציע לחפש את שורשי הקומוניזם שנוא נפשו באנטישמיות עצמה: "ההוכחה הברורה ביותר לכך היא העובדה שהשוויוניות המיסטית הזאת מופיעה אצל אלה מבין היהודים שסובלים יותר מכל מדיכוי יומיומי, חברתי או פוליטי, מצד החברה הזרה שהם חיים בה. על כן יהודי המזרח, ובייחוד יהודי רוסיה, הם שמכילים, שמטפחים ושמשקפים את השוויוניות כדוקטרינה... הקומוניזם של ימינו – שרק אידיוטים יודעים מהו בתור רעיון – הוא תוצר כלאיים, ועל כן תוצר עקר, של המיסטיקניות היהודית ושל הטיפשות האירופית. בל נשכח: ושל הטיפשות האירופית".
פסואה חותם את "ההקדמה" שלו לספר של קמנצקי בפסקה שכל כולה קריצת עין: "הספרות היהודית כולה, מטובה ועד רעה - ואגדיל ואומר: הספרות השמית כולה - היא על כורחה חסרת תואם ומפוזרת. אין מבנה בַּצירוף ואין דיוק בַּמשפט. שום יהודי, משורר גדול ככל שיהיה, לא יוכל לכתוב יצירה שכוללת במפורש או במשתמע את התנועה הלוגית העמוקה - סטרופה, אנטיסטרופה, אֶפּוֹדה - של האודה היוונית. שום יהודי, משורר גדול ככל שיהיה, לא יוכל לכתוב כמו אייסכילוס: "שְׂחוֹק משברי הים שאין לו קץ". וכמובן, שום יהודי לא היה מסוגל לכתוב את המאמר הנוכחי". כמובן, היה יהודי אחד שהתעלה על חולשתו הגזעית והצליח לכתוב על אודות יווניות בשם ההטרונים ריקרדו רייש, המשך ל"פרומתיאוס הכבול" של אייסיכלוס וכן את המאמר הנוכחי - פרננדו פסואה עצמו. כך שאל לנו היהודים החומרניים-רוחניים לאבד תקווה.
