יש כאלה שעבורם פסטיבל קאן מתחיל ונגמר על השטיח האדום, ויש אחרים שרואים בו סדין אדום. לזכותו של האירוע ייאמר שהוא נותן מקום גם לאלה שרוצים לצלם סלפיז עם סלבז ולהתבשם בנוצות וניצוצות, וגם לחפצי הפרובוקציה שמנצלים את הבמה הזוהרת למחאות פוליטיות נוקבות. אנחנו הישראלים מכירים את זה. אפשר לסמן את זה בלוח השנה: אביב הגיע - פסח בא, ואיתם גם הרמדאן, יום ירושלים והמתיחות הביטחונית שמתלווה אליו. ואם זה לא מספיק, מגיע גם מפגש הפסגה הקולנועני שמכניס אותנו לכוננות ספיגה אף בזירה הבינלאומית.
מארץ הקודש נראה שכל מי שפוקדים את האירוע הם עוכרי ישראל שמשחירים את שמה הטוב של המדינה, או יוצרים מקומיים שמלבינים פניה ברבים. ובכן, תנוח דעתכם. השנה אין כמעט נוכחות ישראלית בריביירה הצרפתית. מה שכן, יש סרטים של קולנוענים מהמזרח התיכון שמטיחים את הביקורת כלפי השמרנות הקנאית והשחיתות השלטונית בחברות שלהם. כמו מקביליהם הישראלים, גם הבמאים והבמאיות הערבים סופגים קללות והכפשות מאותו הזן, והאשמות על בגידה באומה ופגיעה בדת. הביוב של השכן דלוח לא פחות.
שני סרטים מתוך התחרות הרשמית - "הנער מגן עדן" של טאריק סאלח ו"עכביש קדוש" של עלי עבאסי - עלולים לעורר מהומה לכשיתחילו את המסע שלהם ברחבי המזרח התיכון, ובמיוחד בארצות המוצא של במאיהם. יש הרבה קווי דמיון בין שתי היצירות הללו. בשני המקרים מדובר במותחנים שבמרכזם פרשיות רצח בחסות הממסד. בנוסף לכך, שני הבמאים אומנם ממוצא מזרח תיכוני, אבל גרים ויוצרים בסקנדינביה התרבותית והמגוננת - סאלח בשבדיה, עבאסי בדנמרק. עם זאת, שני הסרטים נבדלים באופן משמעותי מבחינת זירת ההתרחשות והנסיבות הסביבתיות. בעוד ש"עכביש קדוש" מציף את הרפש שזורם ברחובות העיר הקדושה משהאד באיראן, "הנער מגן עדן" מתחולל רובו ככולו במתחם סגור ואטום לעולם המודרני באוניברסיטת א-זהאר שבקהיר, המוסד האיסלמי המהולל. ובעוד הגיבורה של עבאסי היא אישה, סרטו של סאלח נעדר דמויות נשיות כמעט לחלוטין.
"עכביש קדוש" אינו סרט איראני אבל הוא בהחלט נראה ונשמע כזה. הוא דובר פרסית, המראה שלו צנוע, עלילתו מתרחשת בחוצות העיר הקדושה משהאד, והיא מובלת על ידי דמות נשית (סימן היכר מפתיע של דרמות רבות תוצרת איראן). אבל כבר בסצנת הפתיחה מתברר שלא מדובר ביצירה שקיבלה את אישור השלטונות, כשאנו חוזים באישה מתבוננת במראה כשהיא חשופת חזה ומוכנה לצאת לעבודתה הלילית, ברחוב. זמן קצר לאחר מכן, חייה יסתיימו במוות אכזרי. הבמאי עבאסי, שב-2018 זכה בפרס הראשון במסגרת "מבט מסוים" על פנטזיית הטרולים "גבול" שמתרחשת בצפון אירופה, חוזר למולדתו עם מותחן אימה קודר שמשלב אלמנטים בדיוניים עם תעלומת 16 מקרי רצח שאירעו באמת במשהאד לפני 20 שנה.
הסיפור של "עכביש קדוש" מתקדם בשני נתיבים מנוגדים שמתנגשים בסופם. מצד אחד, רוצח סדרתי, גבר נשוי ואב לילדים שנמצא במשבר זהות ומוצא נחמה באללה ובציבור מאמיניו. בשמו ובעבורם הוא יוצא לטהר את עירו מהנשים המופקרות שבה, שבין השאר משרתות לקוחות רבי דרג. מנגד, עיתונאית (זאר אמיר איברהימי שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר), שיורדת לשטח ונחושה להצליח היכן שזרועות החוק נכשלות - מחוסר יכולת או רצון. בעוד עלילת המתח מתפתחת ממקרה רצח אחד לאחר, יחס החברה לזוועות הללו הוא המזעזע ביותר. על פניו המשטרה חוקרת, אבל מאחורי הקלעים הרוצח ופועלו זוכים בתמיכה גורפת מסביבתו. "התחלתי להתעניין במקרה אחרי שחלקים בחברה האיראנית תיארו את הרוצה כגיבור שפועל למען הכלל. זה הרגע שבו הסיפור הפך ליותר מסתם גבר חולני שרוצח נשים", הסביר עבאסי במסיבת עיתונאים בקאן, ודיווח שצילם בירדן לאחר שניסה את מזלו עם משרד התרבות האיראני ונדחה. "הגשתי להם את התסריט לאישור, הייתי מוכן לעשות פשרות, אבל הם משכו את הזמן. מבחינתי אין שום דבר שערורייתי בנוגע לסרט שלי. יש הוכחות רבות לכך שאיראנים מקיימים יחסי מין. יש ראיות לא מעטות על זנות באיראן, ממש כמו כל עיר גדולה".
ב"הנער מגן עדן", סאלח, במאי ממוצא שבדי-מצרי שמתגורר בשטוקהולם, שב למולדת הוריו כדי לגולל עלילת מתח סבוכה. אחרי מותו הטבעי של האימאם הראשי, מגיע רצח אכזרי של סטודנט. קולונל איברהים, שנשלח לחקור את הפרשה, מתמרן נער תמים שהיה עד למקרה ומגייס אותו כמודיע. דרך עיניו נחשפים תככים ומזימות שמונעות מפוליטיקה צינית בתוך הממסד הדתי ובממשלה. דת ומדינה נכרכים זו בזו, בפקעת של סודות ושקרים, טומאה מוסרית ושלל חטאים שמתחוללים בקמפוס הקדוש. למרות שהסרט מתחולל בקהיר, כוכביו הם שחקנים זרים, בהם כמה שמות מוכרים מהקולנוע הישראלי. תאופיק ברהום מופיע בתפקיד הראשי, ולצדו מוחמד בכרי כראש שירותי הביטחון של הנשיא א-סיסי (שתמונתו צצה בסצנות רבות). השניים הזדהו בפסטיבל כפלסטינים, כשלצדם מכרם בכרי הוותיק שמגלם אימאם עיוור וחכם הוצג כערבי-ישראלי. תעודות זהות כחולות, כן או לא, זה ניכר אפילו על השטיח האדום. ולמרות זאת, לשם שינוי, השערורייה שבדרך לא קשורה לישראל, אלא לנקודת המפגש המתוחה בין שורות האסלאם הקנאי למשטר הנוקשה של א-סיסי. ההשתלחות ב"הנער מגן עדן" צפויה משני הכיוונים.
כמו סלאח ועבאסי, גם עדיל אל-ערבי ובילאל פלאח הם קולנוענים מוסלמים שגרים ויוצרים באירופה. לאורך הקריירה הצעירה והענפה שלהם, שני הבלגים ממוצא מרוקאי חתומים על מקבץ סרטים מצליחים וקצביים בארצם, ששגרו אותם להוליווד כבמאים של "בחורים רעים לתמיד" עם וויל סמית', הסדרה "מיס מארוול" של מארוול, והסרט "באטגירל" מבית DC. אבל ב"מורד", שהוקרן כסרט חצות בקאן, השניים חזרו לחוויות שלהם ברובע מולנבק שבבריסל, שהיה נגוע באידיאולוגיה דעאשית. הם מספקים מבט מבפנים על הארגון הרצחני, ההבטחה שהוא הביא לצעירים מוסלמים מיואשים מהמערב והאכזבה הגדולה שנכונה להם בשטח. דרך סיפורו של גיבורם, ראפר צעיר שיצא לסוריה ואולץ להצטרף לשורות דעאש, מובאת המציאות הבלתי אפשרית של חיים תחת כנופיית פושעים בשם אללה. בין קטעי ראפ קצביים לסצנות לחימה עוצרות נשימה וזוועות של הוצאות להורג ועינויים, עדיל ובילאל מביאים תמונה שלמה ומעמיקה של תופעת דאעש - זאת תוך אזהרה חמורה מאיומי האסלאם הקיצוני וכוחו הפתייני, והדגשת חרדת אמא (לובנה אזנבל) לשני בניה שנשבו בסוד קסמה של הקנאות.
אין דבר שקושר בין עדיל ובילאל לבין מריים טוזאני מלבד השורשים הצפון אפריקאים, אבל בדרכה העדינה והאינטימית, הבמאית המרוקאית מצליחה להביע המון כאב והתרסה נגד השמרנות של החברה האסלאמית ויחסה לגברים הומוסקסואלים. הדרמה "הקפטאן הכחול" שהוקרנה במסגרת "מבט מסוים" שופעת קלוז-אפים ואיטית מאוד, אבל נועזת בהבאתה את הנעשה בחדרי חדרים של בתים פרטיים ובפינות נסתרות במרחצאות ציבוריות.
העלילה מספרת את סיפורם של זוג נשוי המתפרנס מעסק משותף - מתפרה לשמלות קפטאן. הבעל ממשיך מורשת משפחתית ארוכת שנים של שזירת פריטי הלבוש הנדירים. אמן של ממש, רגיש ושברירי, שנדרש למעטפת המגוננת של אשתו שמנהלת את ענייני העסק ביד רמה. כשבחור צעיר וטוב מראה מצטרף כדי לעזור במלאכה היומיומית, נחשפות תשוקות אסורות בין הגברים וצפה המצוקה של השניים בסביבתם הטבעית שלא רואה שום דבר טבעי בנטיותיהם המיניות. אזנבל הנהדרת מופיעה גם פה בתפקיד לא פשוט, ולצדה לא אחר מאשר סלאח בכרי, שמצטרף לאבא מוחמד, וגם עלי סולימאן, תאופיק ברהום, מאיסה עבד אלהאדי ושחקנים פלסטינים אחרים מישראל, שהפכה ליצואנית הכוכבים הראשית לתעשיית הקולנוע במדינות ערב.
גם הצוות מאחורי "קדחת ים תיכונית" הוא פלסטיני-ישראלי, ומהא חאג' הובילה אותו בבטחה בדרמה קומית עגמומית שזיכתה את הבמאית החיפאית בפרס התסריט במסגרת "מבט מסוים". למעשה, מדובר בקולנוענית הישראלית הבכירה שהגיעה לקאן השנה, אלא שהיא הקפידה להזדהות כיוצרת פלסטינית וכך גם הציגה את סרטה שלא מומן מכספי משלמי המסים בישראל, אבל מתרחש במדינה ומבטא בעדינות חמוצה-מתוקה מצב קיומי של תושביה הערבים.
ההפקה היחידה תוצרת כחול-לבן היא "שארות", סרטה הקצר של אורין כדורי שנכלל בתחרות הסטודנטים של הפסטיבל. הבמאית מבית הספר לקולנוע ע"ש טיש באוניברסיטת תל אביב עשתה עבודה יפה בגיבוש אווירה טהורה מבחינה חזותית כפי שהיא עוכרת שלווה ואפלולית מבחינת ההקשר: מערכת יחסים מעוותת בין אישה צעירה ואביה אחרי הסתלקות האם מן העולם. הסיטואציה אניגמטית ושנויה במחלוקת, ולא בטוח בגלל מי - הבת הפתיינית (דריה שמאי) או האב המהורהר (גיל פרנק). זוהי דרמה צנועה וחסכונית בלוקיישנים - הכול מתרחש בדירה אחת, בבגדים - הדמויות נותרות בבגדים תחתונים, וגם בתסריט - תיאור מצב, לא סיפור.
המעצמות החדשות של הקולנוע הבינלאומי
אל מול הנוכחות הישראלית הדלילה השנה, אפשר להתרשם מההתעלות של הקולנוענים הבלגים שפשטו על הריביירה הצרפתית. לאחים דארדן יש מנוי קבוע בתחרות הרשמית וכך גם השנה עם "טורי ולוקיטה", דרמה חברתית כמו קודמותיה ומעט פחות מנומנמת. שרלוט ואנדרמארש ופליקס ואן חרונינגן, בעל ואישה, זכו בפרס השופטים על עיבוד הספר האיטלקי "שמונה הרים" לסרט מסע יפהפה ברחבי העולם ואל תוך תוכן של הדמויות. לוקאס דונט ביסס את עצמו באליטה של הקולנוע האירופי החדש עם הדרמה האינטימית "קרוב" שזיכתה אותו בפרס הגדול של הפסטיבל.
תוסיפו את עדיל ובילאל עם "מורד" ותקבלו מעצמה חדשה. גם שבדיה הציגה נבחרת מרשימה עם סלאח שזכה בפרס התסריט על "הנער מגן עדן" ורובן אוסטלנד המבריק שזכה בפרס דקל הזהב - השני שלו בחמש השנים האחרונות - על הקומדיה המאוד פוליטית ומאוד לא תקינה-פוליטית "משולש העצבות". כמובן שגם קוריאה ממשיכה את השגשוג שלה שהגיעה לשיא באוסקר עם "פרזיטים" ובנטפליקס עם "משחקי הדיונון". פארק צ'אן-ווק הוותיק זכה בפרס הבימוי על המותחן הבלשי המעודן שלו "החלטה לעזוב", וסונג קאנג-הו זכה בפרס המשחק על הופעתו ב"ברוקר" של הירוקאזו קורה-אדה, במאי יפני נטול מעוף קולנועי-סגנוני, שהפך למומחה מספר אחד בעולם בסיפורים סוחטי דמעות על ילדים מאומצים, וחוזר על עצמו גם פה - רק בקוריאנית.
התנועה לסחרור האישה
פארק צ'אן-ווק וקורה-אדה הם שניים מהבמאים הוותיקים שמשתייכים למועדון היוקרתי של גברים מבוגרים, שבעים ומדושני עונג שיש להם מנוי קבע בקאן. אבל חבריהם דיוויד קרוננברג, ארנו דשפלאן, ג'יימס גריי, כריסטיאן מונג'יו ומריו מרטונה שהגיעו עד הלום נותרו בידיים ריקות. מצד שני, מי שייחל לתחייה מחודשת של הקולנוע הנשי אחרי הזכייה של ז'ולי דוקורנו בדקל הזהב אשתקד על "טיטאן" התבדה. מתוך 21 הסרטים שהתקבלו לתחרות הרשמית, רק חמישה נעשו על ידי נשים. אפשר לקבוע שבקאן לא מאמצים את הסטנדרט של הפסטיבלים האמריקנים, ומתכחשים לדרישה לאזן את התוכנייה בהתאם לזהות המגדרית של היוצרים. לא רק שאין כמעט סרטי נשים שהגיעו לבמה המרכזית של האירוע, גם אלו שהצליחו להשתרבב אליה נדחקו לחצי השני של הפסטיבל אחרי שרבים מן האורחים כבר עזבו.
למרות הכל, צוות השופטים בחר להעניק לקלייר דני את הפרס הגדול לסרטה "הכוכבים בצהריים" (במשותף עם "קרוב" של דונט). החלטה תמוהה, עם קורטוב של צביעות. המותחן דובר האנגלית של הבמאית הצרפתייה הוותיקה שופע הופעות אורח של כוכבים כמו רוברט פטינסון, ג'ון סי. ריילי וטרון אדג'רטון, אבל מי שנמצאת במרכזו היא מרגרט קוואלי הצעירה. השחקנית בת ה-27 (בתה של אנדי מקדואל וכוכבת "עוזרת בית") מגלמת עיתונאית אמריקאית במרכז אמריקה, שכדי להתפרנס מעניקה שירותי מין לעוברים ושבים. בדרך כלל אלו הבמאים המזדקנים החרמנים שמפמפמים את רמות הטסטוסטרון שלהם דרך סצנות סקס גרפיות על המסך. מפתיע שהשנה לא היו הרבה כאלה בקאן. דווקא הסרט הלא משכנע הזה, שנעשה על ידי קולנוענית מהוללת, ובמרכזו דמות נשית, סיפק למחפיצים שלל סצנות עירום מלא ונצלני - פיצוי מאולץ לקולנוע הנשי, שמחניף בעיקר לצופים גברים הורמונליים.
