אחרי יותר מ-30 שנה של הופעות אצטדיונים עם דפש מוד, כנראה שדייב גהאן לא בדיוק רגיל להסתכל לקהל שלו בלבן של העין. אולי בגלל זה הוא עלה לבמה של ה-Central Hall Westminster בלונדון, ממש מול הכנסייה שבה מוכתרים ונקברים המלכים והמלכות של בריטניה, עם משקפיים כהי-עדשות ומבט כמעט מופתע: לא רק שהמקום מכיל בערך עשירית מכל הופעה של דפש מוד מאז אמצע האייטיז; פתאום הוא רואה מעריצים בגודל טבעי, עם המבט הזה בעיניים, שאומר רק דבר אחד: Never Let Us Down Again.
אבל גהאן לא סתם הרשה לעצמו לפסוע לתוך החלל הכנסייתי המרהיב, שבמקור נועד לשמש כמקום מפגש (ולאו דווקא כנסייה) בין פרנסי הקהילה הנוצרית-מתודיסטית והציבור שלהם. בהופעה, שהתקיימה ביום שישי, הוא למעשה השיק את הפרויקט החדש שלו, Imposter ("מתחזה"), אלבום שני בשיתוף הצמד הבריטי Soulsavers. האלבום הקודם, Angels & Ghosts, הורכב משירים מקוריים. הפעם, כיאה לשם הממזרי של האלבום, גהאן מבצע 12 קאברים, בהם קלאסיקות של ניל יאנג, בוב דילן ונינה סימון, שירים פחות מוכרים של פי ג'יי הארווי ומארק לאנגן (שבעצמו הוציא שני אלבומים נהדרים ומומלצים עם סולסייברס) ועוד ביצועים ללהיטים ותיקים כגון Always on My Mind (שכבר ידע ביצועים דגולים) ושירי בלוז כגון I Held My Baby Last Night של אלמור ג'יימס. הוא בא בדמות "המתחזה" גם כדי להראות שכל זה חלק גדול ממנו.
ההפתעה הגדולה של הפרויקט היא שהחיבור בין סולן להקת סינת'פופ אגדית והרכב אלקטרוני בבסיסו הוליד צליל חם וסמיך של אולד-סקול רוקנרול בואכה סול וגוספל, כזה שמאוד מתכתב היטב עם הרקע הרוחני של האכסניה. עם זאת, גם דפש מוד וגם סולסייברס גילו חיבה לשירים שעוסקים בחיבור בין שמיים וארץ, כך שהאסוציאציה הדתית שעולה מהביצועים הבלוזיים ל-The Dark End of The Street (של ג'יימס קאר) ו-Strange Religion (של מארק לאנגן) לא באה יש מאין. וכשמאחורי גהאן נמצאים נגנים שהקשיבו לאלבום בלוז אחד או 400 ושתי זמרות רקע מצוינות, די ברור שאין מה לצפות לשירים בסגנון Just Can’t Get Enough (ובטח לא ללהיט עצמו).
דייב גהאן מבצע את Not Dark Yet בהופעה בלונדון
(עינב שיף)
(דייב גהאן מציג את "המתחזה")
הרצף הסגנוני נמשך עד לביצוע מעולה ואפל ל-A Man Needs A Maid של ניל יאנג, עליו גהאן סיפר שהוא מצא בו תיאור חזק לתחושה של חוסר אונים. כל מי שקצת מכיר את הביוגרפיה הסוערת של גהאן, בעברו מכור להרואין שהיה כפסע מהמוות ואפילו ניסה להתאבד, מבין על מה הוא מדבר. אחר כך הוא ניגש לביצוע הטוב ביותר באלבום, Metal Heart של גיבורת האינדי Cat Power. גהאן לקח את הטקסט הנוקב, קילף ממנו את האיפוק בביצוע של Cat Power והחליף אותה בצעקה חשופה ומצמיתה.
למרות ש-Imposter הוא מאמץ של גהאן להציג צד פחות מוכר שלו, על הבמה הוא עדיין הטווס הכריזמטי הישן והטוב. חצי שנה לפי גיל 60 ושלוש שנים מאז נחתם הסיבוב האחרון של דפש מוד, גהאן לא שכח כמעט אף פוזה ומחווה שמזכירים את בית הגידול הבימתי שלו, הגלאם-רוק הבריטי של הסבנטיז (מדיוויד בואי ועד The Damned). ואם זה עבד בכל פארק ואצטדיון, מה זה כבר אולם קטן יותר מהבארבי בתל אביב.
לקראת סוף ההופעה, שהיא גם סוף האלבום (כל השירים בוצעו לפי הסדר) גהאן ניגש באומץ לאחד השירים האיקוניים של בוב דילן, Not Dark Yet, והכניס בו את אותו מטען אישי שדובר עליו קודם, כמי שראה את החושך יותר מדי פעמים וגם את האור של הרכבת בקצה המנהרה. אחר כך הוא ריכך את האווירה עם Always on My Mind (אם כי התחרות שלו שם היא לא עם אלביס פרסלי, אלא עם פט שופ בויז) ועלה להדרן בלתי צפוי וגם צפוי באותה מידה: בלתי צפוי, כי כאמור זה לא הערב של דפש מוד, אלא של גהאן והסולסייברס. צפוי, כי John The Revelator מתאים לערב הזה ולסביבה של ווסטמינסטר כמו ג'ל לשיער של גהאן: השיר, שמופיע באלבום Playing The Angel (שבסיבוב שלו ב-2006 הלהקה הייתה אמורה להופיע לראשונה בישראל), לוקח סטנדרט בלוז מיתולוגי באותו השם והופך אותו לטקסט מחאה חכם על האופן שבו אנשי דת עושים בה שימוש מניפולטיבי.
וככה זה נגמר, כמו שיר-דרשה בהתכנסות של יום ראשון בכנסייה. ואז גהאן אומר תודה ולילה טוב, ולקהל נותר לפנות לאלוהים ולשאול: אז מתי הופעה של דפש מוד?
